היי לקוראיי,

משהו שאני מאד אוהבת במערכת היחסים שלי ושל בובי, הוא שאנחנו מסוגלים לריב. זה אולי נשמע משפט קצת מצחיק, אבל זה נכון. אני יודעת שאני מרגישה מספיק בנוח לריב, רק עם אדם שמערכת היחסים שלנו מספיק יציבה, כדי לספוג את המריבות. אני זוכרת מערכות יחסים בהם הבלגתי ושתקתי ולא מחיתי, כשלא קיבלתי דברים שחשובים לי, כי חששתי שכל מחאה שלי, תמוטט את מערכת היחסים. מערכת היחסים שלי ושל בובי מספיק מבוססת, ואנחנו מרגישים מספיק בנוח, בכדי לריב.

אולי מריבה זו לא המילה הנכונה. אנחנו לא בדיוק רבים. מה שקורה הוא שמדי כמה שבועות אני אומרת לבובי דברים שמפריעים לי, או דברים שחשובים לי ואני מרגישה שאני לא מקבלת, בובי מקשיב, בתחילה מוחה וסותר את דבריי, אני מתלהטת יותר, בובי מתלהט בחזרה, השיחה עוברת לטונים יותר גבוהים ואחרי עוד כמה רגעים - אנחנו מתרככים ומדברים על הדברים בקור רוח ואז גם בובי משתף אותי בדברים שמפריעים לו.

אני אוהבת את זה, שאני מרגישה בנוח להגיד לו בישירות, כל מה שאני מרגישה וחושבת. אני אוהבת את זה שאנחנו יכולים לדבר על הדברים, ולנסות לפתור אותם. אני אוהבת את זה, שלמרות שאנחנו כל כך שונים ואין לנו דבר במשותף, אנחנו תמיד מנסים להתפשר ולהתחשב בצד השני ושאנחנו הכי אוהבים אחד את השניה בעולם והכי חשובים אחד לשניה בעולם. על כל מכשול אנחנו מצליחים לגבור. אני באמת חושבת שיש בננו זוגיות בריאה, כי לא שומרים דברים בבטן וכי שננו נעשה כל שביכולתנו, כדי לגרום לקשר הזה להצליח, והוא מצליח. לפעמים הוא קצת מקרטע, אבל בעיקרון הוא מצליח. אני כל כך אוהבת אותו. הכי בעולם ויותר מכל דבר. בובי כל כך אוהב אותי. הכי בעולם ויותר מכל דבר.

משהו שיצא לי להרהר עליו לאחרונה, הוא על הפרש הגילאים ביני לבין בובי. יש בננו הפרש של בדיוק שבע שנים וחצי. אני הייתי בת 21 ב-8.8 בקיץ הקודם ולבובי מלאו 29 ב-15.2 בחורף האחרון. 

אני יודעת שלבובי הייתה חברה כשהיה בן 14. הם היו ביחד מגיל 14 עד גיל 16, וכשהיו בני 14 וחצי הם שכבו. תקלטו שאני עליתי לכיתה א בדיוק בת שבע. מה שאומר שבימיי הראשונים בכיתה א, בובי כבר זיין. יש כל מני דברים כאלה, שרצים לי בראש ומדהימים אותי כל פעם מחדש. תקלטו שכשבובי למד לקרוא ולכתוב, אני עדיין לא הייתי עובר. תקלטו שבסילבסטר אני הייתי בכיתה ו, ואילו בובי היה בן 20. תקלטו שכשלבובי הייתה בר מצווה - אני הייתי בגן.

אני לא מרגישה את הפרש הגילאים בננו, כשאנחנו מנהלים שיחה. למעשה, אורח החיים שלי אפילו יותר מתקדם משלו, למרות פער הגילאים. אני הרי עובדת הרבה יותר שעות ממנו. אולי בעצם זה לא נכון להגיד שאורח החיים שלי יותר מתקדם, כי בובי הרבה יותר עצמאי ממני, מהבחינה הזאת שהוא לא מבקש מההורים שלו אף פעם שום עזרה בשום תחום, ולא לוקח מהם שום דבר בכלל בכלל בכלל חוץ מקורת גג וקצת אוכל. להפך. הוא זה שמטפל בהם. אני, למרות שאני מנסה להיות כמה שיותר עצמאית, כן נעזרת בהם פה ושם.

מה שגרם לי להרהר הערב במערכת היחסים שלי עם בובי, זה שבשבועות האחרונים אחי ואישתו נמצאים בבית שלי. הבית שלהם הוא בבאר שבע, אבל בליל הסדר הם באו לאכול עם המשפחה ואז אישתו של אחי הרגישה לא טוב והיה לה דימום (היא הייתה אז בהריון), הם הלכו לבית חולים לבדיקה ואז אישפזו אותה. היא ילדה אחרי שבוע. מכיוון שהייתה רק בסוף חודש שישי, הילדה שלהם מן הסתם פגה. היא נמצאת בפגיה בבית חולים בעירנו ולכן אחי ואישתו גרים בינתיים איתנו, עד שהיא תצא משם.

חשבתי על זה שבובי הוא בעצם בגיל שלהם. הרי אחי בן 30, אישתו בת 28 וחצי ובובי בן 29. עם זאת, אורך החיים שלו נמצא במרחק שנות אור מאורך החיים שלהם. חתונה וילדים ולסיים תואר ולמצוא עבודה אמיתית במשרה מלאה, אלה דברים שרחוקים מבובי שנות אור. הרי בדיוק על הנושא הזה חפרתי כבר 54373879 פעמים בבלוג הזה, כולל בפוסט הקודם. 

הערב ביקרו את אחי ואישתו זוג חברים שלהם. הם בערך בגיל של אחי ואישתו והם עומדים להנשא בעוד כמה חודשים. הם דיברו על זה שקנו ביחד אוטו משפחתי. פחחח אוטו משפחתי ובובי. נשמע כמו שתי מילים שסותרות אחת את השניה.

גם אחותי, שבת 27, גרה עם החבר שלה, שבשנות השלושים המוקדמות לחייו, והיא מאד רוצה להתחתן איתו בקרוב. קוראים קבועים ובעלי זיכרון טוב, אולי גם זוכרים את היחס של אימא שלי כלפי מערכת היחסים של אחי ואישתו וכלפי אחותי והחבר שלה, לבין היחס למערכת היחסים שלי ושל בובי. לחבר של אחותי היא מתחנפת ומנסה לגרום לו להרגיש כמה שיותר רצוי ומזמינה אותו בכל עת, בזמן שאני רואה את הפרצופים שהיא עושה לבובי. כשיצא לי לדבר עם אימא שלי ועם אחותי על העניין, כל אחת מהן בנפרד, אז שתהן הזכירו לי שכשאחותי הייתה בגילי - אימא שלי עשתה פרצופים גם לחברים שהיו לאחותי בזמנו.

כל זה גרם לי להתחיל להרהר הערב - האם הייתי מרגישה אחרת לגבי מערכת היחסים, אילו הייתי יוצאת עם מישהו בגילי שעובד רק 12 שעות בשבוע ועדיין גר עם ההורים? בעצם בחור בגילי זה אומר מישהו בצבא. בסדר. אני אתקן את השאלה: האם הייתי מרגישה אחרת לגבי מערכת היחסים, אילו הייתי יוצאת עם מישהו בגיל 22-23 שעובד רק 12 שעות בשבוע ועדיין גר עם ההורים?

משהו שאמר כמעט לי כל אחד שדיברתי איתו על אורח החיים של בובי, זה שמה שמדאיג כל כך בעצם באורח החיים שלו, זאת בעצם העובדה שהוא בן 29. שאדם בן 22-23 שהיה מתנהג בדיוק באותו אופן - היה מתקבל בעיניי העולם הרבה יותר בסלחנות, והייתה לו הרבה יותר תקווה ושאם אדם מתנהג ככה בגיל 29 - הסיכויים קלושים ביותר שאי פעם ישנה דרכיו.

לאורך כל השנה של הקשר שלנו, הטריד אותי, ועדיין מטריד, שאני לא חושבת שאי פעם אני ובובי נוכל להתחתן או להביא ילדים, כי הוא דוגל באורך החיים הזה של הכלומניקיות. שוב ושוב ושוב ציינתי בעיניי עצמי, וגם ציינתי בבלוג, שאני רק 21 וחצי ולא מחפשת חתונה, ושאני מתכוונת להתחתן רק בעוד כמה וכמה שנים, אבל היה נחמד להרגיש כבר מעכשיו, שהקשר ימשך לנצח.

ההמצאות של אחי ושל אישתו בבית שלי, בשבועות האחרונים, הראתה לי איך רוב האנשים מתנהגים, כשהם בגיל של בובי. הם שוקלים לקנות (לקנות! לא לשכור!) דירה, הם מתחתנים, הם מתחילים להביא ילדים, הם כבר מסיימים עם התארים שלהם.

כשהתעקשתי להזמין את בובי לארוחה בראש השנה ולארוחה בפסח, וטענתי בפני אימא שלי שזה לא פייר שאחי ואחותי יכולים להביא את בני הזוג שלהם ואני לא יכולה להביא את בן הזוג שלי, אימא שלי הזכירה לי שאחי בן 30 ואחותי בת 27 ואילו אני רק בת 21. היא אמרה ש"גם הזמן שלי יגיע." העניין הוא שבובי הוא לא בגילי. הוא בגילאים של האחים שלי. זה מה שעוד יותר מדגיש, עד כמה אורח החיים שלו, הוא של אדם בגילי. בעצם גם זה לא נכון. אנשים בני 22 מנהלים הרבה פעמים אורח חיים יותר בוגר משלו.

עדיין מוזר לי לחשוב על הגיל שלו, בהקשר לגילאים של האחים שלי. גדלתי איתם באותו בית והם תמיד נראו לי ענקיים. אחותי שימשה דמות הורה בשבילי, אחי בכלל נראה לי ענק. הוא והחברה שלו (סליחה. התכוונתי אישתו. הם התחתנו רק לפני כמה חודשים ואני עדיין רגילה לקרוא לה "חברה שלו") ביחד כבר שמונה שנים. תקלטו שכשהוא הביא אותה הביתה בפעם הראשונה - אני הייתי בת 13. 13! אני זוכרת שאחותי עלתה לחטיבת הביניים, כשאני עליתי לכיתה א ואני גם זוכרת כשאני התחלתי ללכת לתיכון - אחותי כבר סיימה צבא. ופתאום אני יוצאת עם מישהו בסביבות הגיל שלהם. איזה מוזר זה.

בעצם, טוב שבובי לא מתנהג כמו בן 29 טיפוסי. בן 29 טיפוסי, כנראה לא היה רוצה להיות איתי, כי היה יודע שאני עדיין לא בשלה לחתונה, ולרוב בני 29 בשלים לזה, או ככה לפחות נראה לי. יש לי אפילו דוגמא מהחיים האישיים שלי. הרי לפני שנה וכמה חודשים, ניסיתי לצאת עם מישהו בן 30, והוא לא רצה אותי, בגלל הפרש הגילאים והרצון לדברים אחרים, בשלב שבו שאנחנו נמצאים בחיינו.

אגב, איך תמיד אני מגיעה לנושא "כנראה שבובי ואני לא נתחתן ולא נביא ילדים"בבלוג? אני לא מתעסקת בזה כל כך בחיי היומיום ודווקא כשאני יושבת מול חלון העריכה, אכשהו אני תמיד כותבת על הנושא הזה, בוריאציות שונות.

כזכור לקוראים הקבועים, אני עובדת בדוכן של שוקולד. משהו שמאד מבאס אותי בשבועות האחרונים, הוא שעכשיו עובדת איתי מנהלת הדוכן. הדוכן פתוח ארבע עשרה שעות ביום (משמונה בבוקר עד עשר בערב), ורק שתנו עובדות בו. היא עובדת שמונה שעות ואני שש שעות, כי מעדיפים שמנהלת תיתן יותר שעות, עכשיו כשהדוכן קיים רק כמה שבועות.

מה שמבאס אותי הוא, שהיא מתייחסת לדוכן, כאילו לא היה רק דוכן שוקולד, אלא מינימום חברת הייטייק. היא חשה את עצמה בוסית גדולה וחשובה, למרות שתכלס, ההבדל העיקרי ביני לבינה זה שהיא מזמינה סחורה ואני לא. זהו בעיקרון. אנחנו עושות בערך את אותה עבודה, אבל בגלל שהיא מוגדרת כמנהלת ואני מוגדרת כעובדת זוטרה, היא מרשה לעצמה לדבר לא יפה, לחלק פקודות, ללכלך עליי מול בעליי הדוכן, להתנשא מעליי ובקיצור - להתנהג כמו זונה.

בהתחלה היא הרשתה לעצמה יותר, אבל אז נמאס לי והתחלתי לענות לה, לבקש שתדבר יפה, לגונן על עצמי ובקיצור - להראות לכלבה שהיא לא מלכת העולם. אני חושבת שבאיזשהו מקום היא מודעת לזה, אבל מנסה להשלות את עצמה. היא בת 27 וחזרה עכשיו לשוק העבודה, אחרי שלוש שנים שלא עבדה (יש לה ילדה בת כמעט שלוש). אני חושבת שמבאס אותה שהיא רק עובדת בדוכן שוקולד ולא מנהלת איזה חברת הייטק ולכן מנסה להראות, שהדוכן הוא כן מקום גדול וחשוב (מסכנה. היא למדה במשך שנה אחת מנהל עסקים באוניברסיטה ואז פרשה, כי התחתנה והביאה ילדה ועכשיו מאד בעייתי לה לחזור ללימודים).

בכל מקרה, היא התמתנה קצת לאחרונה. יש בננו גם פחות אינטרקציה, כי בשבועות קודמים הגיעה כל יומיים המון סחורה חדשה, שהיה צורך לתת לי הסברים איך לסדר והיה גם צורך לתת לי הסברים על הסחורה עצמה, אבל בשבוע האחרון לא הגיעה סחורה חדשה, ולכן לא הייתה לנו סיבה ליותר מדי אינטרקציה.

חוץ מהבעיות עם הכלבה, העבודה הזאת דווקא סבבה. שוקולד זה דבר שנעים למכור, נחמד שאפשר לשבת במהלך העבודה ולא לסבול מכאבי רגליים, נחמד שלא צריך לדחוף לאנשים שום דבר, אלא רק להמליץ להם על שוקולדים ונחמד שאפשר לגנוב טעימות כל הזמן. בכל זאת, החלטתי ללכת לראיון עבודה ביום ראשון, כי שלחתי מזמן קורות חיים לכל מני מקומות עבודה, ועכשיו חזרו אליי ממקום עבודה מסוים, שהעבודה בו נשמעת נחמדה לאללה וגם השכר גבוה בהרבה, מהשכר בדוכן שוקולד. אז אני אלך לראיון עבודה. מה כבר אני יכולה להפסיד? לא יזיק לי לשמוע יותר פרטים על העבודה המדוברת ובכלל לא בטוח שאתקבל. אם אתקבל - אז אשקול אם להתפטר מדוכן השוקולד. בכל זאת, אי אפשר להגיד שהעבודה בדוכן השוקולד עד כדי כך וואו. למעשה, לפעמים בא לי לתקוע לעצמי כדור בראש מרוב שיעמום, כשאני בוהה באוויר במשך שעות, כשלא מגיעים לקוחות. חוצמזה, אני חוששת שהכלבה תגרום לפיטוריי, כי אני רואה איך בעלי הדוכן כבר מתחילים להסתכל עליי בעין עקומה. לא כדאי לי להתקבע יותר מדי על העבודה הזאת, ואז להיות מופתעת כשאמצא את עצמי מובטלת.

אני לומדת לפסיכומטרי, או לפחות מנסה להביא את עצמי ללמוד לפסיכומטרי. אני מתה לגמור עם זה כבר, כי הסיפור הזה עם הפסיכומטרי נמרח כבר המון זמן. כשאגש ביולי, זה יהיה אחרי בערך שנה של התעסקות בפסיכומטרי, ונמאס לי להתעסק בזה כבר. אני יודעת שהפתרון הוא ללמוד, כי אם לא אלמד, במטרה לא להתעסק בפסיכומטרי, אביא מן הסתם לתוצאה ההפוכה, כי אז אצטרך לגשת שוב ובכך להאריך את ההתעסקות הארורה הזאת.

שבת שלום.

שלכם,

נונה.