היי,
פעם פירסמתי את הפוסט דברים שמוציאים אותי מדעתי. כמה חודשים אחר כך פירסמתי את דברים שמעצבנים אותי. אחרי תקופה מסוימת פירסמתי את חוקים שצריך לחוקק ולפני כמה חודשים פירסמתי את עשרה לא אוהבת. אני חושבת שהגיע הזמן לעוד פוסט בסגנון.
אז ככה:
1. העובדה שאימא שלי מתנהגת כמו נכה לפעמים - לאימא שלי יש נטייה לעבור מקומה לקומה בבית, מבלי לקחת איתה את הפלאפון שלה. מאוחר יותר, כשהוא מצלצל, היא נכנסת לפאניקה, ממש להיסטריה מוחלטת, כי היא רוצה לענות והפלאפון לא לידה. בדרך כלל היא מסנג'רת אותי לעלות במדרגות ולהביא לה את הפלאפון.
זה מעצבן אותי בטירוף. אומנם יש לה בעיות גב, אבל גם לי יש בעיות רציניות בכפות הרגליים, ובמיוחד בתקופה האחרונה כשאני עובדת בעבודה בעמידה - כפות הרגליים שלי כואבות בטירוף כל הזמן וקשה לי בדיוק באותה מידה כמוה, אם לא יותר, לעלות במדרגות. היא לא נכה. אם היא רוצה את הפלאפון שלה - שתעלה בעצמה להביא אותו.
מבחינתי יש שתי אופציות. או שלא תילחץ ולא יהיה אכפת לה שהפלאפון מצלצל וכך תשאיר אותו למעלה, בזמן שהיא למטה והוא מצלצל. או שאם כל כך אכפת לה להיות זמינה ולענות לכל צלצול - שתיקח איתה את הפלאפון כשהיא עוברת מקומה לקומה!
אני למשל שייכת לסוג השני. מאד חשוב לי להיות זמינה, ואני שונאת את עצם המחשבה שמישהו יתקשר אליי ולא יצליח לתפוס אותי ולכן תמיד תמיד תמיד, כשאני עוברת בין קומה לקומה בבית, אני לוקחת איתי את הפלאפון. בפעמים הנדירות מאד שאני שוכחת ואז שומעת אותו מצלצל, אני לא מעלה על דעתי לסנג'ר אף אחד להביא לי אותו, גם אם מאד כואבות לי הרגליים, אלא הולכת בעצמי לקומה המתאימה לענות. אף פעם לא העלתי על דעתי שאנשים אחרים בבית צריכים להביא לי דברים כשכואבות לי הרגליים. הם גם בחיים לא יסכימו אם אבקש מהם.
2. התיקונים הלשוניים של בובי - בובי אלוף בלשון. יודע בדיוק איך צריך לדבר בצורה נכונה ויש לו נטייה נוראית נוראית נוראית לתקן אותי, בכל פעם שאני מדברת בצורה לא תקינה.
הדברים הכי קטנוניים. למשל אם אני מספרת לו:"קניתי בגדים וחילקתי לשלושה תשלומים" ומבטא את ה"ל" בתור "le". בובי תמיד יתקן אותי שצריך לומר "li". זה התיקון הכי נפוץ שלו. תכלס, אני לא מכירה אף אחד שאומר "li". כולם אומרים "le" אבל בובי מתעקש שצריך לדבר נכון.
זה דיי אירוני שמעצבן אותי שהוא מתקן אותי, בזמן שאני רוצה לעסוק בזה בתור מקצוע לחיים! אני הרי רוצה להיות עורכת לשונית. אני רוצה להיות בדיוק זו שמתקנת ספרים שעומדים להתפרסם. למשל מתקנת "שלושה" במקום "שלוש" ודברים כאלה ותוקעת פסיקים נכונים, או שאני אעבוד ברדיו בתור עורכת לשונית ואתקן כל פיפס אצל השדרנים. אני מקווה שאני לא אעצבן אף אחד, כמו שבובי מעצבן אותי עם הקטע הזה. טוב, נו. אני מניחה שיסלחו לי אם זה יהיה המקצוע שלי.
אגב, יש דברים שאני יודעת שאני אומרת לא נכון, ובכל זאת אומרת אותם, כדי לא להשמע יצורה. למשל, כל תינוק יודע שצריך לומר "בית הספר", אבל מכיוון שאני לא רוצה להיות ילדת כאפות אני אומרת "הבצפר", או כל אחד יודע שצריך לומר "מאגר המידע", אבל כולם אומרים "המאגר מידע".
יש דבר שאני לא מסוגלת לסבול, בדיבור של אנשים. כשהם אומרים "י" במקום "א". למשל:"אני ילך" או "אני יעשה" או "אני יפגש" במקום לומר "אלך", "אעשה", "אפגוש". עוד דבר שממש מציק לי, זה אנשים שאומרים "שלוש ימים" או "ארבע ילדים". זה יכול להוציא אותי מדעתי. אוי, הנה שילבתי שני דברים שמעצבנים אותי בסעיף אחד, אבל אני חושבת שהעולם יתמודד.
3. אנשים שבטוחים שרק הדרך שלהם נכונה - אני תמיד דגלתי ב"חיה ותן לחיות". אני לא חושבת שיש רק דרך אחת נכונה. יש דברים שיגרמו לי אומללות ויגרמו לאחרים אושר ויש דברים שיגרמו לי אושר מטורף, בזמן שהם הסיוט הכי גדול של אנשים.
כל עוד אדם לא פוגע בעצמו או באחרים - שיחיה איך שבא לו! אם הוא רוצה להיות דתי, להתנצר, ללכת עם בננה על הראש או ללבוש תחתונים על החזה. שיהנה! שיבושם לו! מי אני שאשפוט אותו?
דברים שונים מתאימים לאנשים שונים. אני זוכרת שמשהו שתמיד עיצבן אותי באקסי וידידי לשעבר, בוריס, הוא שבוריס היה תמיד בטוח שיש דברים שמאפיינים את כל הגברים. למשל, שהוא חשב שכל הגברים יאבדו כבוד למישהי שתשכב איתם על ההתחלה או שכל הגברים, לעולם לא ירצו מישהי, אם הם לא רצו אותה, בדקה הראשונה שהם פגשו אותה, או שכל הגברים לא ירצו מישהי עם הרבה נסיון מיני ועוד אלף ואחד דוגמאות גם לגבי גברים וגם לגבי נשים.
וזה פשוט לא נכון. עובדה שבובי לא איבד כבוד אליי בכלל, כששכבתי איתו על ההתחלה של היחסים בננו, עובדה שהוא מקבל את זה שיש לי הרבה נסיון ואני בטוחה שבובי לא הגבר היחיד בעולם בקטע הזה. אנשים הם שונים. יש דרכים שונות ומגוונות לנהל את החיים, ואף אחת מהדרכים האלה לא פסולה, כל עוד לא פוגעים באף אחד.
4. חוסר רגישות לאדם שישן - יש לאבא שלי נטיה נוראית נוראית נוראית. הוא לא מבין שיש דרך שונה להתייחס לאדם שהוא ער ומתפקד, באמצע היום לבין אדם שעדיין ישן, או אדם שהתעורר רק לפני דקה. כשאדם ישן, לפחות כשאני ישנה, אין לו את הכוחות להתמודד עם דברים או עם ויכוחים בשניה שמעירים אותו. גם מאד קריטי הצורה שמעירים.
למשל, לא מזמן אבא שלי ירד לקומה שלי. אני ישנתי בחדר שלי. הוא נכנס רגע לשירותים בקומה שלי ואז העיר אותי בצעקות: "נונה, את צריכה לקום!!! וזה גם מאד לא בסדר שהשירותים נראים ככה!!! מה זה????שירותים ציבוריים???" לא היה דבר נורא יותר, בכל העולם כולו, מלהתעורר מצעקות ומביקורת. ובכלל - מה אני אמורה לעשות? להתחיל להתווכח? בכלל אין לי קול כשאני מתעוררת.
או, שהוא מסוגל להחליט להעיר אותי, על ידי צעקות מקומה לקומה. לפעמים הוא פשוט עומד בפתח חדר המדרגות וצורח: "נונה, לקום! אנחנו יוצאים עוד חמש דקות", בפעמים שהוא רוצה שאבוא איתם לאיזשהו מקום, למשל לבקר בביתה של אחותי הגדולה בשבת בצהריים. ולרוב אני רוצה לומר לו שאני לא יכולה לבוא, אבל אני לא מסוגלת לצעוק בשניה שהתעוררתי ואם לא אצעק - הוא לעולם לא ישמע אותי מחדר המדרגות ולכן אין לי שום דבר להתגונן והוא ממשיך להקפיץ אותי עם הצעקות שלו כל שתי דקות.
לפני כמה שבועות היה מקרה כזה. אחרי פרק זמן מסוים, כשאבא שלי ראה שאני לא עונה, הוא ירד לקומה שלי וניגש לחדר שלי ואז עמד בפתח החדר והמשיך לצעוק שאקום ושהם יוצאים בעוד חמש דקות. רק רציתי שיהיה כבר בשקט אז אמרתי:"ששש" והתחפרתי בשמיכה. ואז הוא התחיל לצרוח עליי, על זה שאני משתיקה אותו. הוא פשוט בלתי אפשרי.
גם אימא שלי כזו. צורחת מלמעלה. זה קשור גם לסעיף הראשון, על כך שהיא מתנהגת כמו נכה.
5. ציטוטים ודוגמאות מהמקורות של בובי - בובי הוא חוזר בשאלה. הוא היה דתי במשך הרבה שנים והוא עדיין גר עם הוריו הדתיים. אי לכך ובהתאם לזאת, יש לבובי ידע עצום בדברים שכתובים בתורה, בגמרא, בתנ"ך, במשנה ובשאר מקורות. הוא לא מאמין בכלל בכלל בכלל באלוהים, חושב שזו מחלת נפש להאמין באלוהים וטוען שמעולם לא האמין באלוהים, גם כשהיה ילד והסתובב עם כיפה, וששמר מצוות וכדומה כשהיה ילד, רק כי ההורים שלו הכריחו אותו.
למרות כל שנאתו לדת, אין לבובי שום בעיה להשתמש בידע שלו על המקורות, כדי להוכיח את אמיתות דבריו וכדי לשגע אותי. למשל, פעם אחת הוא היה אצלי ורצה כוס קפה, ולא היה לי כוח להכין לו, אז הוא אמר: "חייבים לקבל אורחים בסבר פנים יפות" והתחיל לספר לי על איך אברהם אבינו ראה שלושה אנשים זרים ורץ למענם לשחוט להם כבשים וכדומה, למרות שבכלל לא הכיר אותם, כי ידע שחייבים לקבל אורחים בסבר פנים יפות. לפעמים הוא ממש מביא לי ציטוטים מדויקים. זוכר פסוקים שלמים בעל פה.
או כשאחראית המשמרת בעבודה עיצבנה אותו, והוא סיפר לי על ויכוח שהיה בנהם, הוא אמר לי שהיא חייבת לכבד אותו, כי הוא מבוגר ממנה ואז זיין את השכל במשך שעה, על איזה קטע, איפשהו במקורות, אני כבר לא זוכרת איפה, שדורש לכבד מבוגרים ממך. אולי זה היה "והדרת פני זקן". אני כבר לא זוכרת את מה שאמר. אגב, כמובן שהוא צחק. זה מעצבן מאד.
עם זאת, זה יפה בעיניי שיש לו אוצר מילים עצום. עם כל כמה שהאוצר מילים שלי גדול - אוצר המילים שלו גדול בהרבה משלי. למשל, הוא אמר לי פעם "אל תעשי חוכא ואטלולא". לא היה לי מושג מה זה אומר, אבל כשהתחלתי ללמוד לפסיכומטרי, המילים האלה הופיעו במילון בספר הפסיכומטרי ושם היה כתוב ש"חוכא ואטלולא" זה "לעג וקלס", או שפעם הוא אמר לי "אל תתקשטי בנוצות זרות" ורק כשהתחלתי ללמוד לפסיכומטרי גיליתי מה זה אומר בדיוק, או שפעם הוא אמר "לשון סגי נהר" וגם זה גיליתי רק כשהתחלתי ללמוד לפסיכומטרי. פעם ניסיתי להתקיל אותו ושאלתי אותו אם יודע מה המשמעות של "חרב פיפיות" שזה עוד משהו שהופיע לי בספר הפסיכומטרי. בובי ידע. סחתיין עליו. גם זה נובע מהיותו חוזר בשאלה. הרבה מהביטויים האלה הם מהמקורות.
בכלל, אני חושבת שאם בובי יעשה פסיכומטרי, יש מצב שהוא יקבל בחלק המילולי 150. פעם הראיתי לו אנלוגיות שתרגלתי, הסברתי לו מה צריך לעשות והוא ענה נכון על כל האנלוגיות. בחור חכם.
6. העובדה שהפכתי לפרה - השמנתי מאד. עם הכול הצלחתי להתמודד. עם הירכיים שלי שהלכו והתרחבו, עד שהתחילו להתחכך זו בזו. עם הצמיג בבטן שמפלח את בטני לשלושה חלקים. עם הזרועות שהלכו ותפחו, עד שנראו בעיניי אימתניות וגרמו לי להתחיל להתבייש ללבוש גופיות ותמיד אהבתי מאד ללבוש גופיות. עם הטוסיק שגדל וגדל, עד שזה הגיע למצב שעשר פעמים ביום אני צריכה להכניס לי יד למכנסיים, כדי להוציא את התחתונים שנכנסו לי לתחת. עם העובדה שכל החולצות שלי הפכו לחולצות בטן. עם זה שכל המכנסים נהיו קטנים שלי והפך להיות סיוט לסגור אותם. ואז המכנס מתחפר בבטני, מה שגורם לי להתקשות לנשום וגורם לי לסימנים אדומים איומים. עם העובדה שרוב הבגדים בחנויות מיועדים לברביות ולכן לא מצאתי משהו יפה במידה שלי וגם אם מצאתי - אחרי כביסה אחת הוא התכווץ וכך נוצר מצב שיש לי עוד חולצות שחושפות את הבטן. עם העובדה שעכשיו אני שוקלת 17 קילו יותר מבובי, שנמוך ממני בשני סנטימטרים. עם כל זה הצלחתי להתמודד.
אבל לאחרונה קרה משהו, שעבר את כל הגבולות שלי. צמח לי סנטר נוסף. יש לי עכשיו שני סנטרים. תמיד סלדתי מבחורות עם יותר מסנטר אחד. זה נורא בעיניי להיות בעלת שני סנטרים. אני חייבת להתחיל דיאטה ואין לי את הכוחות לעשות את זה כי אני אוהבת ממתקים וחטיפים ושוקולדים ועוגיות וצ'יפסים ושאר דברים משמינים. ליתר דיוק, משמינים עד אימה.
7. פרחות וערסים באוטובוס, שמתנהגים בצורה מגעילה - ישנה תופעה, שהתדירות שלה רק הולכת וגוברת. אנשים שיושבים באוטובוס עם פלאפון ומשמיעים דרך הפלאפון מוזיקה בקולי קולות. תמיד תמיד תמיד מדובר במזרחית כבדה או בטראנסים ואלה שעושים את זה - הם תמיד ערסים ופרחות. הייתי עדה לתופעה עשרות פעמים, ואפילו פעם אחת לא ראיתי מישהו שהוא ללא חזות של ערס או פרחה, משמיע מוזיקה מהפלאפון וגם אפילו פעם אחת לא שמעתי שמישהו השמיע מוזיקה שהיא לא מזרחית כבדה או טראנסים.
לאחרונה שמתי לב שהתופעה הפכה נוראית בהרבה. אם פעם הם היו מסתפקים רק בלהשמיע את המוזיקה, שזה נורא שלעצמו, אז עכשיו הם גם יושבים בחבורות, מוחאים כפיים, שרים בקולי קולות יחד עם השיר, מקללים בטירוף ובנחרצות, צורחים בקולי קולות, קמים ממקומם והולכים מכות, פונים לאנשים באוטובוס ומשפילים אותם, שרים שירים גסים ו...אני חושבת שהבנתם את התמונה.
אתמול עליתי לאוטובוס, אחרי שיצאתי עם אנג'ל לפאב. כמו תמיד כשאני עולה על אוטובוס בשעות הערב המאוחרות, ישבו במושבים האחוריים, בערך עשרה פרחות וערסים. ההתנהגות שלהם הייתה חמורה פי מאה, מכל התנהגות אחרת של פרחות וערסים באוטובוס וכבר באמת חשבתי שראיתי הכול. קחו כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת, ותכפילו פי מאה.
הם צרחו ואיימו אחד על השני בצחוק, בזמן שקיללו בכל קללה אפשרית, שמעו מוזיקה מהפלאפונים בווליום הכי גבוה בעולם, מחאו כפיים, שרו שירים מטומטמים כמו "יש לה טוסיק נשמה" ממש ממש ממש בקולי קולות, ממש בצרחות ופשוט הקימו מהומה נוראית. הפרחות שם לא היו סתם פרחות אלא פרחות-ערסיות. כאלה לא יצא לי לפגוש הרבה בימיי חיי. ההתנהגות שלהם פשוט הייתה מחפירה.
מושב אחד לפנהם ישבה אישה מבוגרת. ראו שהיא סובלת מאד מהצרחות מעל הראש שלה, מהפלאפונים שניגנו מוזיקה בקולי קולות, מהקללות הנמרצות, ממחיאות הכפיים ומזה שהם שרו יחד עם הפלאפון וגם שרו שירים גסים משלהם. אבל היא לא אמרה כלום. אז הם המשיכו והמשיכו. למעשה, כל האוטובוס סבל, אבל אף אחד לא העז להגיד להם כלום. גם לא אני.
הנסיעה נמשכה, וההתנהגות שלהם רק הלכה והוחמרה. כשהנהג בלם את האוטובוס בפתאומיות, הם צרחו וקיללו אותו בטירוף, המוזיקה מהפלאפונים והצעקות שלהם רק הלכו וגברו ואז אחת מהן, שנראתה לי הערסית-הפרחה הראשית, רצתה לקחת משהו מאחד הערסים שם, אבל הוא לא הסכים לתת לה, אז הם התחילו ללכת מכות בצחוק. הפרחה-ערסית עמדה, בזמן שנאבקה לקחת את הדבר מידיו של הערס וכל פעם שהאוטובוס עשה סיבובים - היא ממש נפלה על האישה המבוגרת. שוב ושוב ושוב היא נפלה על האישה המבוגרת ולא העלתה על דעתה להפסיק עם השטויות.
פה כבר לא יכולתי להתאפק ולמרות שזה לא היה חכם מצידי אמרתי לה:"אולי תשבי"?
היא פנתה אליי ושאלה באיום:"מה אמרת, נשמה?"
"אולי תשבי!" חזרתי על דבריי. "את מתנהגת כמו מטומטמת."
"מה???" היא התקרבה אליי באיום, נעמדה ממש קרוב אליי והרימה את ידה, כאילו היא רוצה לתת לי מכות."סתמי את הפה ואל תגידי לי מה לעשות, זונה!!!!את קוראת לי מטומטמת? את רוצה שאני אפוצץ אותך במכות?" וראו עליה שהיא באמת מסוגלת ושעוד שניה היא באמת תפוצץ לי את הצורה.
"טוב, את לא מטומטמת אבל את מתנהגת לא יפה. את נופלת על אישה מבוגרת."
ואז היא התחילה לצרוח עליי ולאיים עליי וראו באמת ובתמים שעוד שניה היא תכניס לי מכות. למען האמת, התחלתי לפחד עד מוות.
"אני לא רוצה לריב איתך." אמרתי לה.
"שבי בשקט, זונה!!!! ואל תסתכלי עליי!!!! זונה בת זונה!!!! כלבה!!! שרמוטה!!!! שבי בשקט או שאני אכניס לך מכות ואוריד אותך מהאוטובוס!!!"
אז ישבתי בשקט.
ושמעתי אותם מדברים בנהם עליי ואומרים כמה שאני זונה וכמה שלא אכפת להם מכלום ושהאישה המבוגרת צריכה לסבול בשקט. הם המשיכו לקלל, לשמוע מוזיקה, למחוא כפיים, לשיר שירים גסים, לשיר עם המוזיקה של הפלאפון, לצרוח ולהתנהג כמו בהמות. ואחרי דקה האוטובוס הגיע לתחנה שלי וירדתי ממנו.
ואני שואלת את עצמי מה יכול לצאת מאנשים שמתנהגים ככה. האם יש להם איזשהי תקווה. באמת שאין לי נטייה להדביק על אנשים תוויות, אבל אני פשוט יודעת, באותה וודאות שאני יודעת שיש לי אף, שהבנות האלה לא נוהגות להכין שיעורים ובטח שלא לקרוא ספרים בזמנן הפנוי. אני פשוט יודעת, באותה וודאות שאני יודעת שיש לי אף, שהם מבריזות מבצפר, ואני גם יודעת, אולי לא בוודאות כמו הדברים הקודמים, אבל בטוחה ב-99%, שלא תהיה להן תעודת בגרות. כי ככה זה. אין להם כבוד לשום דבר ולשום אדם, אז מן הסתם אין להם כבוד למורים ולכן הן לא ילמדו אצלם ומכיוון שאין להם את הערך של ידע ולמידה, הן גם לא ילמדו עצמאית. מה יצא מהן? וגם אם עוזבים את עניין הלימודים - קשה לי להאמין שיצליחו לעשות מעצמן משהו, גם בכל תחום אחר. אני רוצה להגיד לעצמי שהן עדיין מאד צעירות ויכול להיות שעוד ישנו דרכן, אבל הקיצוניות הזאת אתמול נורא הפחידה אותי. אם הן ישנו דרכן - זה יצטרך להיות שינוי מאד קיצוני, כדי להשתלב בחברה. ומאד מעצבן אותי וגם מעציב אותי, שאף אחד לא מצליח להשתלט עליהם ושאף אחד לא עצר אותן - כשהן רק התחילו להתנהג ככה.
אני חושבת ששבעה דברים זה מספיק בנתיים. בטח בעוד כמה חודשים אני אפרסם עוד פוסט בסגנון. אני רוצה להוסיף עכשיו עוד סתם כמה דברים, שבא לי לדווח עליהם, בלי שום קשר לדברים שמעצבנים אותי.
א. אני ובובי התקרבנו עוד יותר לאחרונה ונורא כיף לנו ביחד. הוא נורא חמוד ואני נורא אוהבת אותו. ורואה עד כמה הוא אוהב אותי.
ב. אני עכשיו ראש אשכול ב"בנק הזמן", כלומר עוזרת למצוא לאנשים תחומי קבלה ונתינה, וזה ממש נחמד.
ג. חידשתי את הקשר עם נ.
ד. עוד חודשיים וחצי אהיה כבר בת 22.
ה. נוש ידידי שכר דירה בראשון וכנראה שבקרוב הוא יעשה חנוכת בית, אליה אני מוזמנת, ואז אפגוש את חבורת יוצאי ברית המועצות שלי, שלא פגשתי כבר חודשים על גבי חודשים.
ו. המשפחה של אימא שלי קנו ספר תורה, על שם סבא וסבתא ודוד שלי, שנפטרו.
ז. אבדה התקווה לחסוך כסף לפני שאתחיל ללמוד. אני עובדת רק חמש שעות, שלוש פעמים בשבוע ושבע שעות וחצי, פעמיים בשבוע. כמה אני כבר אקבל? 2,500?
ח. התמכרתי ל"שולחן לחמישה."
ט. התמכרתי ל"האוס", סדרה שתמיד אהבתי מאד.
י. מחר אני ובובי נהיה ביחד שנה וחודשיים.
שבת שלום למי שקרא את הפוסט בשבת.
שלכם,
נונה.