היי לקוראיי,

אני מבולבלת לגבי המקום של הבילגוג בחיי. בימים האחרונים ניסיתי להגמל מהבלוג. ניסיתי לראות אם אני מסוגלת לעצור את עצמי ולא לפרסם פוסט, במשך יותר משבוע. קרו כמה אירועים חשובים במהלך השבוע הזה ובכל פעם שאחד מהאירועים האלו קרה - מיד עבר לי בראש כיצד אנסח את עצמי בפוסט שאכתוב על כך, ואז עצרתי את עצמי.

אני עייפה. עייפה מהדאגה הבלתי פוסקת, לגבי מי קורא כאן. כי עם כל מה שאני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא שמה זין על כך שהמון אנשים שמכירים אותי קוראים כאן - כן אכפת לי מזה, מאד. אני עייפה מלחשוף את עצמי לביקורת, מול כל מדינת ישראל (טוב, לא כולה. אבל חלק נכבד ממנה. יש לי הרבה כניסות). עייפה מכך שכולם בתגובות אומרים לי איך לחיות את החיים שלי. עייפה מהצורך הזה שלי, לקבל את האישור של כל העולם, לגבי איך לחיות את החיים שלי. עייפה מכך שכל פעם שקורה לי משהו רע ואז אני כותבת עליו, אני לא יכולה אחר כך להמשיך הלאה בסבבה שלי, כי אנשים מגיבים על הפוסט ואני עונה להם וכך חווה שוב ושוב את הדבר הרע מחדש. עייפה מכך שכל כך אכפת לי מכמות הכניסות ומכמות התגובות ואם אני רואה שעברה יממה עם פחות מ90 כניסות - אני מתבאסת. עייפה מכך שאין לי תחביבים מלבד הבלוג, ולכן אין לי מושג מה לעשות עם עצמי, אם אני לא מבלגגת (שזה אומר לא רק לכתוב פוסטים חדשים, אלא גם לקרוא פוסטים של המון בלוגרים אחרים שאני מנויה אליהם, להגיב לתגובות בבלוג שלי, לקרוא שוב ושוב ושוב פוסטים ישנים שלי, לבדוק את כמות הכניסות, לבדוק את הססטיסטיקות ולראות שמישהו הגיע לבלוג שלי דרך החיפוש בגוגל "זיון בתחת" ולבדוק את עשרת הקוראים האחרונים שלי, כשתוך כדי כל הפעולות האלה, אני גם לוחצת על "רענן" כדי לבדוק אם הייתה כניסה חדשה או תגובה חדשה, שוב לקרוא פוסטים של בלוגרים שאני מנויה אליהם, שוב להגיב על תגובות בבלוג שלי, שוב לקרוא פוסטים ישנים שלי, שוב לבדוק את כמות הכניסות, שוב לבדוק את הסטטיסטיקות, שוב להווכח שמישהו הגיע לבלוג שלי דרך החיפוש "זיון בתחת", שוב לבדוק את עשרת הקוראים האחרונים, שוב ללחוץ על "רענן" וחוזר חלילה). בקיצור, אני עייפה מכל עניין הבלגוג.

וברור לי לגמרי שאני לא אסגור את הבלוג. לא עכשיו ולא לעולם. אני כותבת בלוגים כבר כמעט ארבע שנים, ולא משנה איזה נזקים איומים ונוראים נגרמו לי מכך (דוגמא אחת מני רבות: העיפו אותי ממקום בו עשיתי שירות לאומי רק בגלל משהו שכתבתי בבלוג הקודם שלי ודוגמא נוספת מני רבות: הפכתי להיות מחוקה במקום נוסף בו עשיתי שירות לאומי, בגלל דברים שכתבתי בבלוג הזה) - אני ממשיכה לכתוב. אני לא חושבת שיש איזשהו כוח בעולם שיגרום לי להפסיק לכתוב בלוגים. בעצם יש. רק אחד. מוות. אפילו אם תקרה לי תאונה, חס וחלילה, שתגרום לכך שהאצבעות שלי יהיו משותקות, אני אמצא דרך לעדכן. אפילו אם חס וחלילה אני אתעוור, אני אמצא דרך לעדכן.

ואני יודעת שהפוסט הזה מסורבל וסותר את עצמו, אבל קצת נמאס לי להקפיד על כל מילה ולנסח את עצמי בצורה יפה, מדוקדקת, נהירה וברורה. אחרי הכול, הבלוג אמור להיות קודם כל בשבילי, ולא בשביל הקוראים. ולכן אני יכולה לכתוב איך שבא לי. האומנם? האמת שלא. אם בכלל לא היה אכפת לי מהקוראים - הייתי כותבת יומן אישי בוורד ולא מפרסמת באינטרנט.

הנקודה של הפוסט המבולבל הזה היא, שנראה לי שאני צריכה קצת הפסקה. חשבתי בהתחלה להצהיר על חודש הפסקה, אבל הצהרתי על כך גם בעבר, כבר יותר מפעם אחת. וכשהצהרתי על זה - כולם כתבו לי בתגובות שהם יודעים שאני לא אעמוד בזה ושבטוח שלמחרת, או מקסימום כעבור כמה ימים, אני אפרסם פוסט חדש. והם צדקו. בכל אחת מהפעמים שבתי אחרי כמה ימים. איזה חודש ואיזה בטיח. זה שטויות במיץ עגבניות. פחחחח. רק עצם המחשבה שנונה כהן לא תפרסם פוסט במשך חודש. איזה חודש ואיזה נעליים.

אז הפעם אני לא מצהירה על חודש הפסקה. אני גם לא מצהירה על יומיים הפסקה, וגם לא על שעה הפסקה או שנה הפסקה או שבוע. אני מצהירה רק על הפסקה. אין ספק שאני אחזור. יכול להיות שכבר מחר, המנויים לבלוגי יפתחו את תיבת המייל שלהם ויראו שם הודעה על עדכון בבלוג של נונה כהן. יכול להיות שזה יקרה עוד שבוע ויכול להיות גם, שומו שמיים, שזה יהיה רק בעוד חודש. אומנם הסבירות לכך שאני אשרוד חודש בלי הבלוג, היא בערך כמו הסבירות שליברמן יהפוך פתאום להיות שמאלני, אבל אתם יודעים, הכול יכול לקרות. אתם יודעים מה? יכול אפילו להיות שאני לא אחזור לעולם, אבל הסבירות לזה אפילו יותר נמוכה מהסבירות שליברמן יהפוך להיות שמאלני. הסיכוי לזה אפילו יותר נמוך מהסיכוי ש-ג יפית תפסיק להיות מכוערת, וכולנו יודעים עד כמה הסיכוי הזה נמוך. אתם יודעים מה? בוא נלך לעוד יותר קיצוניות. הסיכוי שלא אשוב לעדכן לעולם - נמוך מהסיכוי שבובי איי פעם ירד לי. זה בהחלט משהו שלא עומד לקרות. טוב, אין "בהחלט", כי הכול בעולם יכול לקרות, אבל אני חושבת שהבנתם את הרעיון.

אז עכשיו אני אסיים את הפוסט הזה ואנסה למצוא לעצמי תעסוקה. סביר להניח שלא אמצא, אבל כבר הבהרתי בפוסט הזה את דעתי על "סביר להניח". הרי הכול יכול לקרות.

חג שבועות שמח.

שלכם,

נונה.