היי לקוראיי,

הנה חזרתי לעדכן. כולנו ידענו שההפסקה הזאת לא תיקח הרבה זמן. הנה אני, שבוע אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם, שבו הכרזתי על הפסקה, כותבת פוסט חדש. האמת היא שאם הנושא החם לא היה מתאים לי כל כך - סביר להניח שהייתי מורחת את ההפסקה עוד איזשהי תקופה קצרה, אבל היום, כשנכנסתי לישרא, ראיתי שהנושא החם הוא "פרופוציות." אחרי שקראתי את הפירוט על הנושא החם - ראיתי שהנושא הספציפי הזה מאד קרוב ללבי.

יש לי נטייה לראות דברים כטרגדיה, להלחץ נורא בקלות, ליפול לדאונים נורא בקלות. זה נכון גם לכיוון השני. נורא קל לשמח אותי, וכשאני שמחה - אני באופוריה. ממש בעננים. נדיר שאני במצב רוח ניטרלי. לרוב, או שאני מאושרת עד הגג או שאני מדוכאת, עד למחשבות על התאבדות.

אחד הדברים שהכי מדכאים אותי בחיים שלי, זה שהם מאופיינים בהרבה חוסר וודאות. במיוחד בתקופה האחרונה. אני הרי רוצה להתחיל ללמוד לשון עברית וסוציולוגיה-אנתרופולגיה באוקטובר הקרוב באוניברסיטה בעירי. לכן אני ניגשת שוב לפסיכומטרי ביולי. בשביל זה אני צריכה 574. יכול להיות שלא אצליח לקבל ציון מספיק, ואז אוכל לשכוח מלהתחיל ללמוד בשנה הקרובה. יכול להיות שכן אקבל ציון מספיק גבוה, אבל ההרשמה כבר תיסגר. יכול להיות שכן אקבל ציון מספיק גבוה בכלליות, אבל לא אצליח לעבור את ה-85 באנגלית ואז אני יכולה לשכוח מקורס קיץ. יש להם עכשיו מדיניות חדשה שמי שמקבל בין 85 ל-99 (שזה רמה 3) צריך לעשות קורס קיץ באוגוסט וספטמבר ואז יוכל להתחיל ללמוד רק אם יצליח לעבור לרמה 2. כך שאם אקבל פחות מ-85 - אני לא יכולה להתקבל. גם יכול להיות שעד שאקבל את הציון מהפסיכומטרי - ההרשמה לקורס קיץ כבר תיסגר. יכול להיות שההרשמה עדיין תהיה פתוחה לקורס קיץ, אבל עד שאסיים אותו ההרשמה ללימודים שאני רוצה ללמוד תיסגר. יכול להיות שכן אעשה את קורס הקיץ, אבל לא אצליח להגיע לרמה 2 בסיומו ושוב אצטרך לדחות את הלימודים בשנה. אני גם לא יודעת כמה שעות יהיה קורס הקיץ, כך שיכול להיות שיתאפשר לי לעבוד ויכול להיות שלא. אני גם לא יודעת איזו עבודה אוכל לשלב. העבודה בבנק אמורה להסתיים בתחילת יולי, אבל אולי יעבירו אותי סניף, או שיאריכו לי את השהות בסניף שאני בו עכשיו. אבל בכל מקרה, לא נראה לי שאוכל לשלב את העבודה בבנק עם קורס קיץ, כי העבודה היא בבקרים והקורס בטח יהיה בבקרים. בקיצור - אני באוויר.

בימים האחרונים אני שוב ושוב מנסה לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות. משהו שאני יותר ויותר מגלה, זה עד כמה הרבה אנשים נמצאים במצב של חוסר וודאות, כמוני. ידידי ל הוא עתודאי. בחודשים הקרובים הוא אמור לסיים את התואר וללכת לצבא. את העבודות לתואר הוא יכול להגיש עד אוקטובר, אבל אם הגיוס שלו יהיה יותר מוקדם - הוא כמובן יצטרך לסיים את הכנת העבודות שלו ולהגיש אותן יותר מוקדם. בנתיים הוא לא יודע את תאריך הגיוס. לכן הוא בחוסר וודאות. הוא גם לא יודע לאיזה תפקיד יתקבל.

גם אחי ואישתו בחוסר וודאות. בעיקרון, הם גרים בבאר שבע. באו לעירנו לליל הסדר ואז אישתו של אחי (שהייתה בהריון) התחילה לדמם ולכן הם הלכו לבית חולים. היא ילדה כעבור שבוע, בבית חולים בעירנו. מכיוון שהייתה רק בסוף חודש שישי - התינוקת שלהם פגה. בנתיים היא פגיה. אחי ואישתו תקועים בעירנו, בזמן שהלימודים שלהם בבאר שבע, העבודות שלהם והחיים שלהם. הם מנווטים בין שני הערים ואין להם מושג מה יהיה איתם מבחינת עבודה ולימודים. גם אין להם מושג מה יהיה עם חיי הבת שלהם. אם היא תהיה בריאה ונורמלית ואיזו חיים צפויים לה, וכמובן גם להם.

יש לי עוד הרבה דוגמאות. ישנה גם הדוגמא של אחותי ושל אנג'ל ושל הקוצ'רית שלי ושל עוד אלף ואחד אנשים. אבל אני חושבת שהבנתם את הרעיון. בכל יום אני מגלה על עוד אדם שעומד באוויר, בנוגע לדברים קריטיים בחייו. אני ממש לא היחידה שמתמודדת עם "אם כך - אז יהיה כך ואם כך - אז יהיה כך" כלומר עם אלף משתנים. רוב האנשים מתמודדים עם דברים מורכבים אלה. במיוחד אנשים צעירים. הפוסטים האחרונים בבלוג שלה הראו לי, יותר מתמיד, עד כמה אנשים בני 21-22 צריכים להתמודד עם החלטות שמורכבות ממליון משתנים, שרוב המשתנים האלה לא תלויים בנו.

אני חייבת ללמוד לקחת דברים בפרופוציות הנכונות ולהפסיק לראות דברים כטרגדיה. אני גם חייבת להפסיק לחשוב שלאנשים אחרים יש חיים טובים יותר משלי. משהו שעליו כתבתי המון פעמים בבלוג, זה על חבורת יוצאי המועצות שהסתובבתי איתה פעם, ושקינאתי בהם כי חשבתי שהכול הולך להם בקלות ומסלול החיים שלהם חלק ונטול מהמורות.

היום אני פתאום קולטת עד כמה לא הייתי מתחלפת איתם. לא רק בגלל שאני חושבת שהאינטלגנציה הקוגנטיבית הגבוהה שלהם, גורמת לכך שתהיה להם אינטלגנציה רגשית נמוכה, אלא גם כי החיים שלהם לא כל כך נהדרים כמו שחשבתי. נוש למשל, חתם קבע בצבא. הוא תקוע עכשיו בצבא לעוד שלוש שנים נוספות, אחרי השלוש שנים שהוא כבר שירת. הוא מרוויח 6,000 שקל בחודש, שזה סכום שהיה נראה לי פעם דמיוני ומדהים. היום אני קולטת שגם אם הוא היה עובד בעבודה רגילה, הוא היה מקבל משהו דומה לסכום הזה. הוא הרי עובד בסביבות העשר שעות ביום, כל יום. בנוסף, במשך תקופה מאד ארוכה הוא היה נוסע מעירנו לראשון בכל יום ויום, והיה צריך להיות שם משמונה בבוקר עד שש-שבע בערב, כך שהיה יוצא מהבית בסביבות שש בבוקר ומגיע הביתה בסביבות תשע בערב, מה שלא הותיר לו רגע לחיים פרטיים וטרטר אותו בטירוף. לא מזמן הוא שכר דירה בראשון, כדי לחסוך את הנסיעות המטורפות האלה, אבל עכשיו חלק ניכר מהמשכורת הולכת לו על שכר דירה ועל הוצאות נלוות ועכשיו שולחים אותו מהצבא לאבט"ש, כלומר שולחים אותו לעשרה ימים מחוץ לבית וכמובן שבזמן הזה הוא צריך גם לשלם שכר דירה. הוא מקבל פקודות כל היום ועלול לקבל עונשים אם הוא לא מסופר מספיק. הוא במסגרת נוקשה וביוקרטית. בנוסף, הוא לומד באוניברסיטה הפתוחה ומממן את זה בעצמו. הוא אפילו לא עתודאי, אז הצבא לא מימן לו תואר. בקיצור, לא הייתי מתחלפת איתו בחיים.

או בוריס - הוא אומנם היה רק שנה בשוק העבודה, בין הצבא לבין הלימודים באוניברסיטה ובתקופה הזאת עבד רק בעבודה אחת והצליח לחסוך המון כסף והצליח לעשות בחודש וחצי פסיכומטרי, מבלי להכין אף פעם שיעורי בית ובכל זאת קיבל 700 והתקבל בקלות למה שרצה באוניברסיטה, וכל זה תמיד עורר את קנאתי. אבל בעצם, בוריס התחיל ללמוד חמש שנים אחרי שסיים תיכון. הוא היה בשוק העבודה רק שנה ולא שנה וחצי. מכיוון שהצליח להאריך לעצמו את השירות הצבאי בחמישה חודשים, כי ישב הרבה בכלא. אז אין בכלל מה לקנא בו.

אני חייבת ללמוד לקחת דברים בפרופציות הנכונות. להפנים עד הסוף שאני לא היחידה שיש לה בעיות, לא היחידה שעומדת באוויר לגבי דברים ולא היחידה שמתקשה להשיג דברים שהיא רוצה.

חוצמזה, יש לי כל כך הרבה - יש לי מישהו שאוהב אותי ואני אוהבת אותו בחזרה, שזה דבר נדיר ומדהים ולא יאומן. אני בת מזל ברמות מטורפות שיש לי את זה. בנוסף, יש לי קומה שלמה משלי לחיות בה, עם פרטיות ושקט. זה בערך כמו דירה משלי, רק שאני לא צריכה לשלם שכר דירה או הוצאות אחרות של החזקת בית. יש לי את אנג'ל בתור ידיד, שהוא אדם שיתן את חייו למעני ואני אתן את חיי למענו. יש לי עוד כל מני חברים, שאומנם לא יוצא לי לפגוש בכלל, כי הם כל כך עמוסים, אבל אני יודעת שהם מחבבים אותי ואני מחבבת אותם. אני נראית טוב, אני אינטלגנטית, אני בריאה.

כמה אפשר להתלונן? כמה אפשר לחשוב שהחיים שלי חרא? אז נכון - לא הצלחתי לחסוך בכלל כסף, למרות שהייתי שנתיים שלמות בשוק העבודה ונכון - לא הצלחתי להחזיק באף מקום עבודה ונכון - החרא הזה של הפסיכומטרי נמשך כבר כמעט שנה (כשאני אגש, בחודש הבא, זה יהיה אחרי שנה של התעסקות בו) ונכון - המשפחה שלי לא אידיאלית ונכון - יש לי הרבה חוסר וודאות לגבי מה יהיה עם הלימודים שלי בשנה הבאה. סו פאקינג וואט? הבעיות האלה הם כלום, לעומת בעיות של אנשים אחרים. אתמול הגיעה למקום העבודה שלי לקוחה, בגובה 97 סנטימטר, נכה, שלא מסוגלת ללכת בלי קביים ולא מסוגלת להרים את היד, שנראית בת 12, למרות שהיא כבר בת 50. אני חושבת שהיא הייתה מתחלפת איתי בשניה. אני חייבת ללמוד לקחת דברים בפרופוציות הנכונות.

נכון שהתגעגעתם אליי?

שלכם,

נונה.