היי,

מתישהו, אני חושבת שלא בקרוב, סביר להניח שלא בעוד כמה חודשים, אלא בעוד כמה שנים, יכול אפילו להיות בעוד הרבה שנים, אבל בכל זאת, מתישהו, יקרה משהו, שיגרום לי להפוך את החיים שלי על פיהם. לא ברור מה. לא ברור איך זה יגרום לי לשנות את החיים שלי מקצה לקצה, אבל זה יקרה.

משהו גדול. קיצוני. יכול להיות שאני אצטרף לאיזו כת מוזרה שגרה ברחובות מבחירה ואגלח את הראש, או שיכול להיות שאחזור בתשובה (מה שלא סביר להניח, כי לא אעמוד בלא לעשות סקס לפני החתונה), או שאעשה משהו מטורף אחר. אין לי עדיין מושג מה זה יהיה, אין לי מושג מה יקרה, אבל אני יודעת שיקרה משהו.

כי לא יכול להיות שאמשיך לחיות את החיים הבורגניים האלה. כי לא יכול להיות שלנצח הדברים העיקריים שיעסיקו אותי זה העובדה שאני לא מצליחה לחסוך כסף וכמה אקבל בפסיכומטרי וזה שהתחת שלי גדל לאחרונה. משהו יקרה. משהו ישתנה. אני אמצא איזו משמעות מעבר לזה. משהו מעבר לעיסוק בדברים חיצוניים וחומרניים.

בעבר הייתה תקופה שכל הזמן הרגשתי ריקנות וכל הזמן חיפשתי משמעות. הסתכלתי על החיים הבורגניים של אנשים סביבי ונחרדתי. פסקה שכתבתי 45894389 פעמים בבלוג היא:"אני לא רוצה להיות כמו ההורים שלי, שקמים בבוקר, הולכים לעבוד שמונה שעות, חוזרים הביתה, רבים עם הבנות שלהם, עושים סידורים כמו לשדרג את הפלאפון או לשלם מיסים, מנקים את הבית, קונים ירקות בסופר, מפליצים מול הטלויזיה והולכים לישון."

וכתבתי גם שגם דרך החיים של חברים שלי, נראית בעיניי מאד גשמית: קמים, הולכים לעבוד וללמוד, חוזרים הביתה, לומדים גם בבית, מבלים מול המחשב או הטלויזיה, לפעמים יוצאים לאנשהו, מחשבים כמה כסף נשאר להם בחשבון הבנק והולכים לישון. משהו כזה. למעשה, כרגע תיארתי במדויק את דרך החיים שלי. מילה במילה זה מה שאני עושה.

חיפשתי ללא סוף משהו נוסף. טעם לחיים. לא להסתפק רק בזה. לא לשאוף רק להישגים חיצוניים. משמעות. משהו מעבר להנאות רגעיות.

משהו שמצאתי, שכן העניק לחיי יותר משמעות, זאת העובדה שיש לי מישהו שאני אוהבת ושאוהב אותי בחזרה. זה נתן לי המון ולכן בחודשים האחרונים קצת נרגעתי מהחיפוש המטורף אחרי משמעות. גם לא היה לי זמן להתעסק עם זה יותר מדי, כי הייתי שקועה עד צוואר בדאגות לגבי לימודים אקדמיים בשנה הבאה ובלימודים לפסיכומטרי בשנה הזאת.

אבל זה תמיד נמצא שם, חבוי במעמקי התודעה שלי, שחייב להיות יותר מזה. יותר מחיים שכוללים למידה ועבודה, כדי שאוכל לעבוד עוד יותר בעתיד ואולי גם ללמוד. משהו.

לפני כמה ימים שאלתי מישהי שעובדת איתי בבנק, כמה זמן היא עובדת שם. היא השיבה לי ששלושים שנה. ניסיתי לדמיין שלושים שנה של ישיבה בכיסא הזה, והתעסקות במשהו חומרני וחוצני, כמו כסף של אנשים, בתור מפעל חיים. נחרדתי. שאלתי אותה בעדינות אם לא נמאס לה לעשות את אותו דבר כבר שלושים שנה.

היא ענתה לי:"לא, יש לי חשבונות לשלם, בית להחזיק וילדים שאני צריכה לתמוך בהם כלכלית. בזכות העבודה אני יכולה להרשות את זה לעצמי. תמיד היו לי מחויבויות. אחרי הצבא התחתנתי, הלכתי ללמוד ואחר כך התחלתי לעבוד. ואני דווקא מרוצה מהמצב הקיים. יש לי מקום עבודה יציב, יש לי ביטחון כלכלי, אני יכולה לחיות בכבוד ובעוד חמש עשרה שנה, תהיה לי פנסיה מכובדת."

ואולי אני סתם פוסלת מהר מדי. אני מתארת לעצמי שמדהים להיות אימא. אני נמסה למראה ילדים זרים עם לחיים רכות וגדולות, אז תארו לעצמכם עד כמה אוהב את הילד שלי. אני מניחה שזה נותן משמעות. עצם זה שיש המשכיות ויש מישהו שתלוי בך. בעצם, אני לא יודעת. אני רק יודעת שאני בטוח אוהב את הילדים שלי יותר מכל דבר אחר בעולם.

אבל בכל זאת, אני חיה בצפיה מתמדת לאיזשהו שינוי. לאיזשהו בום גדול. לאיזשהו מישהו שאכיר בתחנת אוטובוס, אנהל איתו שיחת חולין והוא יגלה לי את הסוד לאושר, את הסוד למציאת משמעות. אני לא יודעת מה הוא יאמר. אולי באמת הוא יאמר שאני צריכה להצטרף לכת שמשוטטת ברחובות ושצריך לגלח את הראש בשבילה, אולי אכשהו יצליח לגרום לי לחזור בתשובה בלב שלם, או לעשות ניתוח לשינוי מין, או השד יודע מה. אבל משהו. משהו אחר מכל הבורגנות הזאת שמסביבי. משהו שימלא את הריקנות שבתוכי באופן סופי ומוחלט.

אני מאד מנסה להדחיק את המחשבות האלה, אבל הן תמיד נמצאות במעמקי התודעה שלי. המחשבות על כך שאני לא מתאימה לעולם הזה. לפחות לא לעולם של האנשים שמסביבי.

קשה לי לדמיין את עצמי נשואה, משלמת משכנתא, עובדת כל יום משמונה עד ארבע ובזמני הפנוי עוזרת לילד שלי להכין שיעורים בהיסטוריה.

אולי במה שאני אומרת יש סוג של התנשאות. כאילו דרך החיים של מרבית האנשים לא מספיק טובה בשבילי. זה לא נכון. אני פשוט חושבת שהיא לא מתאימה לי. אני חושבת שאני לא אצליח להסתדר.

עוד משהו שאני חושבת, ואני יודעת שכולם מיד יגידו שזה לא נכון ושטותי, אבל אני בכל זאת חושבת את זה, שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי. מי ירצה לבלות את כל ימיי חייו ולהקים בית ומשפחה עם שרוטה כמוני? זו מחשבה שנובעת מאי אמונה בעצמי, ואני יודעת את זה, אבל המחשבה הזאת מלווה אותי.

אם הייתי מסיימת את הפוסט עכשיו, בטח הרבה אנשים היו מגיבים על הפוסט הזה, בהקשר לפסקה הקודמת ושואלים אותי:"ומה עם בובי?" ולכן אענה על זה כבר עכשיו. בובי אוהב אותי. אני יודעת את זה. אני אוהבת את בובי. אני יודעת גם את זה. אני ובובי לא נהיה ביחד לנצח. אני יודעת גם את זה. אני מנסה להשלות את עצמי שאני לא יודעת את זה, מנסה להשלות את עצמי שאולי בכל זאת, אבל לא מצליחה. טוב לי איתו, אני מאושרת במחיצתו, הוא מתוק ונהדר ואני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל אני לא מצליחה להפטר מהתחושה שלא נהיה ביחד לנצח. אני יודעת שבובי לא יפרד ממני לעולם. כנראה שאני אעשה את זה. סביר להניח שזה יהיה בעוד שנים, כי כרגע אני לא חושבת שאוכל לחיות בלעדיו, אבל אולי מתישהו תהיה לי התעוזה להפרד ממישהו שאני כל כך אוהבת, ואני יודעת שאני סותרת את עצמי בעשר דרכים שונות, אבל זה מה שאני מרגישה. ממתי יש הגיון ברגשות? אולי מתישהו אצליח לברר את הדבר הזה לעצמי, להצליח לנסח אותו במילים מדויקות ואז אני מבטיחה לכתוב פוסט על זה.

בעצם, כבר עכשיו אני יכולה לחדד את זה עוד קצת: בובי לא רוצה לעולם ילדים. אני חושבת שבובי יגור עם ההורים שלו גם בגיל ארבעים. אני מין הסתם לא אוכל להיות לנצח, עם מישהו שאפילו לא יעבור לגור איתי. ואני יודעת שאי אפשר לדעת, כי אף פעם אין וודאות ויכול להיות שיום אחד הוא כן ישנה דרכיו ואני גם יודעת שגם אם הייתי יוצאת עם מישהו בעל תואר ועבודה במשרה מלאה - אף פעם לא הייתי יכולה לדעת שהוא יתחתן איתי יום אחד. אבל הסיכוי לזה שבובי ישנה דרכיו הוא כל כך נמוך. מצד שני, גם ללמצוא מישהו שבאמת אוהבים ושיאהב אותך בחזרה - יש סיכויים נמוכים. זה לא משהו שקורה בכל יום. זה דבר נדיר ומדהים ומיוחד, שאסור לוותר עליו בקלות.  חוצמזה, אני רק בת 21. זה בסדר להיות בקשר שאני לא בטוחה שמוביל לחתונה. גם אם הייתי בקשר מושלם - לא הייתי מתחתנת עכשיו. טוב, די! הבטחתי לעצמי לא לגלוש לנושא הזה. חפרתי עליו כבר יותר מדי פעמים. 

אני אוסיף רק עוד דבר אחד בקשר לבובי: מוזר שמצד אחד, אני מתלוננת על החומרניות של העולם המערבי ועל החיים הבורגניים של כולם מסביבי, ומצד שני שופטת את בובי על פי אותם ערכים בדיוק: זה שהוא כמעט לא עובד, זה שהוא לא לומד, זה שהוא לא מנסה להרוויח כסף, זה שהוא לא מנסה לעשות עם עצמו משהו, שמייצג בדיוק את מה שכתבתי, כמשהו פסול. אני מניחה שמה שמפריע לי הוא שבובי לא וויתר על קריירה ולימודים למען טיול להודו, או אפילו למען חיי חברה שוקקים, אלא למען שיוכל לשבת בחושך בחדר שלו. אבל בעצם - איזו זכות יש לי לשפוט? אני תמיד מתלוננת על כך שבעיני רוב החברה המערבית, אדם עם מעמד או עם תואר או עם חשבון בנק מנופח, נחשב יותר מאדם ללא הדברים האלה ואני תמיד אומרת שזה פסול ושקופאית בסופר שווה בדיוק כמו מנהל הייטק. זה באמת נכון בעיניי.

רק עכשיו חשבתי על נקודה חדשה: אז אם קופאית בסופר שווה כמו מנהל הייטק, אז מישהו שוויתר על עבודה כדי לטייל בהודו, שווה בדיוק כמו מישהו שוויתר על עבודה, כדי לשבת בחדר בחושך. שלא לדבר על זה, שבנוסף לישיבה בחדר בחושך, בובי מטפל גם באדם גוסס. כבר שנים שהוא הולך עם אבא שלו כמה פעמים בשבוע לבית חולים לכמה שעות וכבר שנים שאבא של בובי בא כל בוקר לחדר של בובי, כדי שבובי ילביש אותו. בובי לא רק מלביש אותו אלא כמובן גם מקלח אותו ועוזר לו בעוד אלף ואחד דברים.

אבל לא מדובר פה על שווי. העניין הוא לא זה שאני חושבת שבובי נחות ממני, כי זה פשוט לא נכון. העניין הוא שאי אפשר להקים בית עם אדם כזה ולכן אני לא חושבת שנהיה ביחד כשנהיה זקנים. אבל רגע. בפוסט הזה טענתי שאני לא טיפוס שיסתדר עם חיי נישואים בורגניים ועם אחזקת בית. אז זאת עוד סתירה. איך זה מסתדר?

אני רוצה לחזור לנקודה של הפוסט: אני מאמינה שמתישהו, אולי בעוד עשר שנים, אולי בעוד שבע ואולי רק בעוד שלושים, משהו יקרה. משהו יגרום לי לעזוב הכול ולבחור בדרך חיים אלטרנטיבית. זה לא יקרה בקרוב. אני מרגישה את זה. אבל זה כן יקרה. אני לפחות מקווה. ואם זה לא יקרה - אני מקווה שלא אבלה את כל חיי בתחושת החמצה, של משהו שאני אפילו לא יודעת מהו. זה כל כך טיפשי. אני מחכה בקוצר רוח ואפילו לא יודעת למה. אני אפילו לא קרובה לידיעה. ואולי, עם הזמן, ההרגשה הזאת תתפוגג. אני אמצא סיפוק ואושר מהלימודים באוניברסיטה שאתחיל בקרוב, אהפוך לעורכת לשונית וכמה שנים אחר כך אעסוק בעריכה לשונית לפרנסתי, בבית עם שלושה ילדים וכלב ובעל שאוהב עד כלות הנשמה, והוא יאהב אותי באותה מידה בחזרה. ואהיה מאושרת ושלמה ושלווה. אולי. אתם יודעים מה? אני מקווה.

אני יודעת שסתרתי את עצמי מליון פעם בפוסט, אבל אני מבולבלת. גם המחשבות שלי סותרות. החלטתי פשוט לתת לאצבעות לרוץ על המקלדת, ללא עריכה.

שלכם,

נונה.