שלומות ואהלנים לכל הבאים תחת שערי בלוגי,

אני ובובי ניהלנו שיחה מאד חשובה לפני כמה ימים. אני אמרתי לו שאם הוא רוצה להיות איתי - הוא צריך לעשות יותר מאשר להפגש איתי פעם-פעמיים בשבוע, לקרוא לי בשמות חיבה, להגיד לי שהוא אוהב אותי ולנחם אותי כל פעם שאני לחוצה מהפסיכומטרי. אמרתי לו שהוא צריך לעשות הקרבות ולשנות את אורח החיים שלו, כלומר לנסות לעבוד יותר שעות, כדי לחסוך כסף, על מנת שנוכל לשכור מתישהו דירה ולעבור לגור ביחד.

בובי, למרות אהבתו העצומה אליי, והוא באמת אוהב אותי במידה עצומה, סירב לי. יש בזה מעין התעקשות כמו של ילד קטן, כשמדובר באדם בן 29 שמתעקש לנהל מערכת יחסים של ילד בן 16.

ואני, למרות אהבתי העצומה לבובי, ואני באמת אוהבת אותו במידה עצומה, אצטרך לסיים את זה מתישהו. שקלתי לסיים את זה באותו יום, אבל לא הייתי מסוגלת, כי אנחנו באמת מאד אוהבים אחד את השניה ומאד קשה להפרד מאנשים שאוהבים, אבל עכשיו כבר אין לי ספק שזה יקרה. אני כבר לא משלה את עצמי שיש סיכוי שיום אחד בובי ישתנה.

יש בננו קשר עמוק וחזק. אנחנו תורמים המון אחד לשניה ומאד טוב לנו ביחד. לכן כל כך חבל שעוד כמה חודשים הקשר הזה כנראה יגמר.

הסיטואציה בה היינו לפני כמה ימים הייתה מאד דומה לסיטואציה בה היינו כבר כמה פעמים בעבר - אני נקרעתי מבכי ובובי חיבק אותי בחום. אני הטחתי בו כל מה שאני חושבת, בזמן שאני נחנקת מבכי והוא, למרות שהכי כאב לו בעולם לראות אותי בוכה, סירב לבקשותיי. אני הדגשתי שוב ושוב עד כמה אני אוהבת אותו. בובי הדגיש שוב ושוב עד כמה הוא אוהב אותי ולא יכול לחיות בלעדיי. אני  הכנסתי לו אגרופים בחזה ובכיי גבר, בובי עצר אותי וחיבק אותי. אני חיבקתי אותו בחזרה. דנו בדברים במשך עוד בערך שעה ואז סיימנו את הדיון בכך שבובי הבטיח לי שיחשוב על הדברים ואז בהצהרה ארוכה מצידו על מה שהוא מרגיש כלפיי והצהרה ארוכה מצדי על מה שאני מרגישה כלפיו. חיבוק ענק. הבעת חום וקרבה ואז אני גררתי את הסיטואציה לסקס, שבמהלכו הסתכלנו אחד לשניה ישר בעיניים והרגשנו, יותר מתמיד, עד כמה אנחנו אוהבים אחד את השניה ועד כמה אנחנו רוצים להיות אחד עם השניה.

האריכו לי בכמה ימים את התפקיד בבנק. במקום שיומי האחרון יהיה חמישי (כלומר מחר), יומי האחרון יהיה ביום שלישי בשבוע הבא. ביום שלישי, בדיוק שבוע לאחר מכן, אני ניגשת לפסיכומטרי ולמחרת אני מתחילה לעבוד בעבודה חדשה - טלמרקטינג.

אני מאד גאה בעצמי שכבר מצאתי עבודה. שלחתי קורות חיים לכל מני מקומות שמחפשים עובדים (ההצעות הגיעו אליי למייל, כי אני רשומה לג'ובמאסטר). חזרו אליי מהמקום הזה שבו מנהלים מכירות טלפוניות וקראו לי לראיון. מאד הרשמתי את המראיין כי הרי יש לי הרבה נסיון במכירות בכלל וגם נסיון בטלמרקטינג בפרט. אז הוא קיבל אותי לעבודה. הסברתי שאני ניגשת לפסיכומטרי ב7.7 וביקשתי להתחיל את העבודה יום למחרת, ב-8.7. הוא הסכים.

מדובר על עבודה של חמש פעמים בשבוע. כל יום מתשע עד ארבע, כלומר שבע שעות. מקבלים בחודש הראשון 25 שקל לשעה (שזה המון. אף פעם לא הרווחתי כל כך הרבה לשעה) ואחרי החודש הראשון - שכר הבסיס יורד ל-21, אבל מקבלים עמלות על מכירות.

אני עדיין לא יודעת אם אצטרך לעשות קורס אנגלית, אבל אם כן, הוא יתחיל רק באוגוסט או ספטמבר ואז אתפטר מהמוקד. אם לא אצטרך קורס אנגלית - אתפטר מהמוקד כשאתחיל ללמוד באוניברסיטה באוקטובר. כן, אני יותר ויותר משוכנעת שאשיג את הציון הדרוש לי וגם שאספיק להתקבל.

משהו שקצת מטריד אותי בעבודה הזאת זה שיש במכירות משהו מאד לא מוסרי. קשה לי לעבוד על אנשים בעיניים ולדחוף להם משהו, שהם לא באמת זקוקים לו. אני אדם מאד מוסרי ולכן הקטע הזה מאד הפריע בהרבה מקומות עבודה בהן עסקתי במכירות, ובמיוחד כשעבדתי בטלמרקטינג בשנה שעברה.

אני עדיין זוכרת שאחראית המשמרת שהייתה לי, כשעבדתי בטלמרקטינג, אמרה לי:"את לא נציגת מכירות. את נציגת שירות. את כל כך מזדהה עם הצרות של האנשים וכל כך מתאמצת לעזור להם - שעל הדרך את שוכחת שאת צריכה למכור."

המראיין העלה בדיוק את הסוגיה הזאת. הוא ניסח את זה בכך ששאל:"את עובדת עם רגשות?" וכששאלתי למה הוא מתכוון, הוא הסביר לי שיש למוקד נסיון רע, עם נציגים שריחמו על אנשים שאמרו להם שאין להם כסף ועוד כל מני דוגמאות כאלה.

עניתי לו תשובה שאני לא באמת מאמינה בה. אמרתי לו:"לא, כי מדובר באנשים מבוגרים עם שירות דעת. עם מישהו באמת באמת באמת לא ירצה לקנות - הוא לא יקנה ולא משנה מה אומר לו. אני צריכה לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר, ולנסות לשכנע כמה שיותר. אם אדם הסכים - סימן שההתנגדות שלו לא הייתה מלכתחילה." התשובה הזאת שכנעה אותו.

מצד אחד, מה שאמרתי באמת הגיוני לי באיזשהו מקום. מצד שני, ידעתי את הדבר הזה גם כשעבדתי במכירות בעבר, ובכל זאת היו לי רגשות אשמה. אולי זה באמת נכון ואם אנשים כל כך מטומטמים לקנות דברים שמציעים להם בטלפון - זו לא אשמתי ואני רק ביצעתי את העבודה שלי. אבל יחד עם זאת, אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שיש פה היבט לא מוסרי. בגלל זה מנחם אותי שמדובר במשרה זמנית בלבד, שאני לא מתכננת להשאר בה זמן רב. חוצמזה, בחודש הראשון לא מקבלים עמלות במילא. אולי באמת אשים זין ולא אשתדל למכור, ואחרי חודש אתפטר וזהו. הרי סביר להניח שאצטרך להתפטר במילא, אחרי בסביבות החודש, בשביל קורס האנגלית.

אה, ואם כבר בעבודות עסקינן - אני חושבת שזה שהעבודה בבנק מסתיימת בעוד כמה ימים, בא בזמן טוב. כבר דיי מיציתי את העבודה הזאת. כן יש הרבה רגעים שנחמד לי וכן יש שם הרבה אנשים טובים שעובדים בצוות של הבנק, ושהתיידדתי איתם מאד, אבל בכל זאת, משעמם לי לא לעשות כמעט כלום כל המשמרת. הרי אני אמורה לעזור לאנשים שמתקשים עם המכונות (מכונה להפקדת צ'קים, מכונה ללקיחת תור, כספומט וכו וכו), אבל הבנק כמעט ריק רוב הזמן (היום כבר אפשר לעשות הכול באינטרנט). הימים היחידים שהבנק מפוצץ זה ב-10 לחודש, כי המון אנשים באים להפקיד צ'ק משכורת ועוד איזשהו יום בחודש, שכחתי איזה, שבו כל הזקנים באים להוציא את הכסף שקיבלו מביטוח לאומי.

אגב, הגדרת התפקיד שלי היא לעזור אך ורק עם המכונה החדשה, שבה אפשר להפקיד מזומנים בלי מעטפה. רק כי אני נחמדה, לא אכפת לי לעזור גם עם כל המכונות האחרות.

רציתי לכתוב בפוסט גם על החברים שלי ועל המשפחה שלי, אבל פתאום ראיתי שכבר מאוחר ואני חייבת לקום מהמחשב וללכת לשיעור פרטי, אז שיניתי את שם הפוסט מ"על מצבי הרומנטי, התעסוקתי, הלימודי, המשפחתי והחברתי" ל"על מצבי הרומנטי, התעסוקתי והלימודי."

 שאו ברכה.

שלכם,

נונה.