היי,

בעקבות מצעד הגאווה התפתח היום דיון בבנק, בין כמה עובדים, על הומוסקסואליות. גיליתי לתדהמתי, שהרבה מהדנים בנושא חושבים, שהומוסקסואליות זה עניין של בחירה. לפי דעתי זו ממש מחשבה מפגרת. למה שמישהו יבחר להיות הומו? הומואים צריכים להתמודד לרוב עם קשיים עצומים בקרב המשפחה, עם גינוי מצד אנשים מסוימים בחברה ועם עוד שלל בעיות. למה שמישהו ירצה לגרום את זה לעצמו?

אני רואה בהומוסקסואליות דבר טבעי לחלוטין. בכלל לא אכפת לי עם מי האדם שמולי שוכב. לפי דעתי, בדיוק כמו שיש אנשים שנולדים עם עיניים כחולות ואנשים אחרים שנולדים עם עיניים חומות, כך יש גברים שנולדו עם משיכה לנשים ויש גברים שנולדו עם משיכה לגברים. אין בזה שום דבר מוזר, או לא טבעי, או כל השטויות האחרות, שאנשים לפעמים טוענים. אז מה אם רוב הגברים נמשכים לנשים? זה לא אומר כלום. אצל רוב האנשים הזרוע השולטת היא יד ימין. האם זה הופך את אלה שכותבים ביד שמאל למגונים? מה פתאום. שכל אחד יחיה איך שהוא מרגיש.

בדיוק בגלל שראיתי בהומוסקסואליות דבר טבעי וטריוויאלי כל כך, לא הבנתי למה בעצם נחוץ מצעד הגאווה. במשך כמה שנים טענתי שבכך הומואים מבדילים את עצמם עוד יותר. לפי דעתי זה שיש גברים שנמשכים לגברים, טבעי כמו שיש גברים שנמשכים לנשים עם שיער ארוך. אם כך - למה אין מצעדים לגברים שנמשכים לנשים עם שיער ארוך? למה אף אחד לא מארגן מצעד לנשים שנמשכות לגברים עם עור שחום או עם קוביות בבטן?

היום אני מבינה למה נחוץ המצעד. בגלל שאף אחד לא יעצור מישהי שנמשכת לגברים עם עור שחום, להיות עם גברים בעלי עור שחום (אולי חוץ מגברים בעלי עור שחום שלא ימשכו לנשים כמותה  ). אישה יכולה להתחתן עם גבר כזה, להביא איתו ילדים וכו' וכו'. לעומת זאת, הומואים לא יכולים להתחתן עם בני הזוג שלהם ונשללות מהם גם כל מני זכויות אחרות בסיסיות. לכן הם חייבים למחות. הם חייבים להלחם. הם חייבים להיות גאים במניותם. הם חייבים להפגין אותה. וזו הסיבה שהמצעד נחוץ.

מוזר לי שבמאה ה-21 יש עדיין כל כך הרבה מתנגדים לתופעת ההומוסקסואליות. חשבתי שהעולם התקדם בעשרות שנים האחרונות. מסתבר שזה לא כך ועדיין קיימים הרבה אנשים צרי מוחין. כמה חבל.

הלוואי שיום אחד ההומואים יקבלו את הזכויות שמגיעות להם לחלוטין.

מישהו כתב לי, באחת התגובות לפוסט הזה: "אגב קופאית בסופר ועובד היי טק, תמיד חשבתי שאנשים שמקבלים תוספת זמן כדי להצליח במבחנים ובפסיכומטרי (כי זה לא פייר שרק בגלל שיש לקות למידה צריך גם להכשל בלימודים אז מקבלים הקלות). זה רק הוגן להעביר את זה לשוק העבודה, נגיד אם על כל שעה האיש מקבל רבע שעה תוספת זמן אז המשכורת שלו צריכה להחשב בתור תעריף של שעה על כל שעה ורבע, כי לוקח לאיש יותר זמן מלעובד רגיל לעשות את אותה המשימה. נכון?"

הנושא מאד הזכיר לי דיון שערכתי עם השותף שלי לדירה, בתקופה בה עשיתי שירות לאומי. סיפרתי לבחור הנ"ל על כך שאני לקוית למידה ושקיבלתי הרבה הקלות במבחנים ובבגרויות בתיכון. הבחור אמר לי שלפי דעתו אסור לתת הקלות כאלה, מפני שהבגרויות אמורות למדוד את היכולת של אדם להפגין את הידע שלו, בתוך פרק זמן מסוים. אם לאדם קשה - מה שהוא צריך לעשות זה לעבוד על זה קשה יותר, במקום שיוותרו לו על דברים. הוא הוסיף ואמר שאולי נותנים הקלות בבגרויות, אבל אף אחד לא יתן הקלות בחיים, ואם פעולה שלוקחת לכל אדם ממוצע שעה, לוקחת לי שעה ורבע, אזי הבוס שלי יפטר אותי ובצדק.

השנתיים האחרונות הוכיחו לי שיש משהו בדבריו. באמת פוטרתי מהרבה מקומות עבודה, בדיוק בגלל שלקח לי יותר זמן ללמוד כל דבר בעבודה וגם לקח לי יותר זמן לבצע כל פעולה. לפיכך, עליתי לממונים עליי יותר מדי כסף והם נאלצו לוותר על שירותיי ולפטר אותי לאלתר.

נושא ההקלות בבגרויות מאד מתחבר לי עם מה שקורה לי בימים אלה עם הפסיכומטרי. בתיכון, כשניגשתי למבחנים באנגלית, אז לא הייתי צריכה לקרוא בעצמי את הטקסט במבחן, כי הייתה לי הקראה. לא הייתי צריכה לדעת את פירוש המילים, כי הייתה לי מילונית. לא הייתי צריכה לכתוב נכון, כי הייתה לי התעלמות משגיאות כתיב והיה לי זמן לעשות את כל זה, כי הייתה לי תוספת זמן. מצד אחד, רק בזכות זה עברתי את הבגרות באנגלית. מצד שני, כל קשר בין זה לבין לימוד אנגלית הוא מקרי בהחלט ולכן עד היום האנגלית שלי דפוקה. אולי אם לא היו מוותרים לי כל כך בקלות, הייתי מתאמצת ללמוד לכתוב בלי שגיאות כתיב (אין כמעט שום מילה באנגלית שאני יודעת לאיית), הייתי יודעת יותר פירושי מילים וגם הקריאה שלי הייתה יותר טובה. זה שהם הטיבו עמי בטווח הקצר - רק דפק אותי בטווח הארוך. ועכשיו אני משלמת את המחיר.

אני כן חושבת שצריך לתת תוספת זמן במבחנים. אני חושבת שזה נחוץ וחשוב, כי גם מי שיש לו תוספת זמן - חייב לדעת את החומר כדי להצליח בבחינה. ובקשר לשוק העבודה - אדם כזה שיודע שיש לו מוגבלויות בדברים מסוימים, לא צריך לקבל אחר כך שכר של שעה על עבודה של שעה ורבע, אלא ללכת לעבודה שמתאימה לו. למשל בעבודה הנוכחית שלי אני מאד טובה, כי אין שום דבר בליקוי שלי שמגביל אותי בעבודה הזאת ולכן אני מבצעת אותה טוב כמו כל אחד אחר, או אפילו יותר. נכון שהיה קשה למצוא עבודה שמתאימה לי, אבל העולם לא מושלם.

בקשר להקלות באנגלית - פה אני חושבת שיש באמת משהו לא פייר. אדם יכול להצליח בבחינה באנגלית, מבלי לדעת בכלל אנגלית, בזכות ההקלות האלה, מה שגורם לכך שלא ישפר את האנגלית שלו. טוב, אולי בעצם זה לא כל כך נכון שהוא יכול להצליח, כי אני קיבלתי במבחן בגרות עצמו 58, למרות כל ההקלות המטורפות האלה, אבל אם לא הייתי מקבלת את ההקלות - הייתי מקבלת בערך 17.

הקטע גם לא פייר כלפי אנשים אחרים. לי בכלל לא הורידו על שגיאות כתיב באנגלית, בזמן שלמישהו אחר, בעל אנגלית טובה, שיש לו שתים-שלוש שגיאות כתיב באנגלית, כן יורידו כמה נקודות, וזה מציב על נקודת פתיחה לא הוגנת.

אני חושבת שתוספת זמן רק נועדה להציב על אותה נקודת פתיחה. בגלל זה אני לא חושבת שאפשר לקרוא לה "הקלה" אלא "התאמה." ההתאמה הזאת לא גורמת ללקויי למידה שיהיה להם קל יותר מלאנשים שלא לקויי למידה, אלא רק נותנת להם נקודת פתיחה, כאילו לא היו לקויי למידה. זו לפחות המטרה של תוספת זמן.

האחיות הקטנות התאומות שלי, סיימו זה עתה כיתה ח. הן סיפרו לי שכמעט כל השכבה שלהן עשתה אבחון, ובשנה האחרונה כמעט כל השכבה קיבלה הקלות במבחנים. אני חושבת שכל מוח אנושי, שיבחנו בו כל פיפס, ימצאו משהו לא מושלם ואז זה לא פייר לתת הקלות לכל מי שמצאו אצלו משהו לא מושלם. מגיעות הקלות למי שיש לו ליקוי למידה אמיתי, כמו דיסלקציה, או כמו במקרה שלי - nvld. זה מה שאמרתי לאחיות שלי.

אבל בעצם - מי אני שאשפוט מה זה "ליקוי למידה אמיתי"? אני לא נוירולוגית. יש אדם שיותר קשה לו עם מתמטיקה ואדם שיותר קל לו עם מתמטיקה. איפה עובר הגבול מתי זה "לא כישרון למתמטיקה" ומתי יש לו "לקות למידה"? 

אל תטעו בדבריי. אני חושבת שיש גם הרבה מה לומר בזכות ההתאמות. אם למשל לאדם יש קליטה נהדרת והמון ידע, אבל הוא מקבל במבחנים 17, בגלל שהוא לא מסוגל להעביר את זה לכתב, אני חושבת שכן מגיע לו שיכתיב לבוחן, שיכתוב במקומו. אני חושבת שאם אדם יודע את החומר בצורה נהדרת, אבל דיסלקטי ולכן כשהוא קורא את השאלות כל האותיות מתהפכות לו, כן זכאי להקראה. ומגיע לו לקבל את זה.

אחת הטענות של השותף שלי לדירה, בתקופה בה עשיתי שירות לאומי, היא שאדם כזה חייב להתאמץ יותר ללמוד לקרוא ולכתוב, כי הרי יצטרך במהלך חייו לקרוא תמרורים, ועוד כל מני דוגמאות כאלה. דעתי על זה - הוא צודק מבחינה מסוימת. אני כן חושבת שאדם כזה צריך להתאמץ לשפר את הקריאה והכתיבה, אבל אני חושבת שעליו לקבל הקראה והכתבה בבחינות, בזמן שהוא מנסה לשפר. כדי שלא ידפק לו ממוצע הבגרויות. תאמינו לי שאדם כזה לא יסתדר כל חייו בלי לדעת לקרוא ולכתוב ולכן הוא ילמד את זה, אבל חבל שיצטרך לעשות מכינה שלוש פעמים, כדי להשלים בגרויות.

אני חושבת שאני יכולה להשיג כל מה שאדם שלא לקוי למידה, יכול להשיג, אם רק אקדיש לזה המון זמן והמון מאמצים, אבל יש דברים שפשוט לא שווים את זה. למשל, קיבלתי תוספת זמן ענקית בפסיכומטרי ומחשבון. אני חושבת שאם הייתי עכשיו משקיעה יומם וליל במשך שלוש שנים בלימודים למתמטיקה של הפסיכומטרי - הייתי מצליחה גם ללא תוספת הזמן וללא המחשבון, אבל בשלוש שנים אני יכולה כבר להוציא תואר. וחבל. ולכן אני חושבת שכן מגיעות לי ההתאמות האלה - כשתוך כדי אני כן צריכה להתאמץ.

בדיוק על אותו משקל - אני חושבת שהייתי יכולה לעשות חמש יחידות מתמטיקה, אם הייתי מקדישה לזה יום וליל במשך חמש שנים. אבל חבל. יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה לעשות בזמן בזה. קרעתי את התחת על שלוש יחידות ועדיין בקושי עברתי, אז תארו לעצמכם כמה זמן והשקעה הייתי צריכה בשביל הצלחה בחמש יחידות.

השותף שלי לדירה, בתקופה שעשיתי שירות לאומי, למד בזמנו לפסיכומטרי ואני זוכרת שהוא אמר שהוא לא מבין למה אנשים מקבלים בפסיכומטרי 500. הוא אמר שאם מישהו קיבל 500 - זה רק בגלל שלא ניגש מוכן ושהוא לא מתכוון לגשת, לפני שפשוט ידע את החומר וידע לפתור את השאלות בזמן הדרוש.

היום אני מבינה שהוא טעה. כלומר, לא טעה, אבל לא לגמרי צדק בדבריו. קודם כל, כי הפסיכומטרי הוא לא מטרה אלא אמצעי. אם אדם צריך 760 בשביל מה שהוא רוצה להתקבל אליו ומקבל 740 - אז כל העולם יכול להגיד לו איזה ציון מדהים זה, אבל זה בכלל לא צריך להיות אכפת לו, כי זה לא מספיק למה שהוא צריך. לעומת זאת, אם אדם צריך 450 בפסיכומטרי ומקבל 453, אז לפי דעתי הוא צריך להיות בעננים, כי הוא התקבל למה שרצה. לפי דעתי, לא צריך להיות אכפת לו שזה נחשב ציון נמוך בכלליות. לא מדובר פה בבגרות ואין פה "עובר" או "לא עובר". יש רק "מספיק למה שצריכים לתואר שרוצים" ו"לא מספיק למה שצריכים לתואר שרוצים."

דבר שני, אם לאדם יש קושי עצום במתמטיקה, אז יכול לקחת לו שנים על גבי שנים, להוציא ציון גבוה בתחום, וחבל. כי בשנים האלה היה יכול כבר לעשות תואר.

לפי דעתי לא צריך לבטל את ההקלות במבחנים ובבגרויות, אבל אולי כדאי להחמיר קצת את התנאים, לקבל הקלות. אני חושבת שיהיה הכי טוב, אם יהיה קשה לקבל הקלות בבגרויות, כמו שקשה לקבל הקלות בפסיכומטרי. בפסיכומטרי, רק מי שיש לו לקות למידה רצינית, מקבל התאמות, לעומת הבגרויות, שבערך כל מי שיש לו אבחון מקבל התאמות.

בקיצור, כל העסק מורכב.

משהו שקצת מרגיז אותי, בכל מני תגובות שאנשים כתבו לי על כל מני פוסטים, שלפעמים מתקבל הרושם, שאנשים חושבים שהם מכירים אותי יותר טוב מעצמי. בטוחים שאני משלה את עצמי לגבי כל מני דברים ושמתישהו יפתחו לי העיניים ואראה שהם צודקים. בטוחים שהם יודעים מה טוב בשבילי.

אולי באמת אני משלה את עצמי לגבי דברים מסוימים. אני לא יודעת. יש המון דברים שהיום אני יודעת שהשליתי את עצמי לגביהם בעבר.

מה שכן - מרגיזה אותי הפסקנות הזאת. אנשים מרשים לעצמם לכתוב שהם בטוחים שהם צודקים, ושאני בטוח משלה את עצמי .שוב ושוב אני שואלת את עצמי וגם אותם: מאיפה הם יודעים? איך הם כל כך בטוחים? מדובר באנשים שמכירים את החיים שלי ואותי, אך ורק דרך הכתיבה שלי ולפעמים מדובר באנשים שפגשו אותי במציאות, אבל הקשר איתם נותק לפני כמה וכמה שנים ולכן מאז הסתפקתי להשתנות בהרבה תחומים. מה גם שמדובר באנשים שקוראים כאן בניגוד לרצוני ושלא מוכנים להזדהות, ולכן בהכרח הם לא קרובים אליי ולא מחבבים אותי במיוחד. בכל מקרה, הם לא אני. הם לא חיים את החיים שלי. הם לא ראו את הצורה שבובי מסתכל עליי ולכן הם לא יכולים להיות כל כך בטוחים, למשל לגבי זה שבובי לא ממש אוהב אותי, כמו שכמה מהם טוענים.

חשוב לי להדגיש, שאם יש משהו שאני בטוחה בו בעולם הזה, זאת העובדה שבובי אוהב אותי המון. שום דבר ושום אדם לא יצליח להזיז אותי מדעתי, ולכן אין טעם לנסות. לגבי דברים אחרים שקשורים לבובי וגם דברים שקשורים לתחומים אחרים בחיים שלי - אולי באמת אני טועה בכמה דברים. אולי באמת, כמו שהחבר'ה האלה כל הזמן טוענים, עוד כמה חודשים או עוד כמה שנים אפתח את עיני ואגיע לתובנות, שעדיין לא הצלחתי להגיע אליהם. יש המון תובנות שהגעתי אליהם היום, שממש לא הייתי קרובה להגיע אליהם לפני שנה ובטח שלא לפני שנתיים. אולי.

ואם כן - אז מה? מותר לי לטעות. אני בנאדם ויתרה מזאת - אני מאד צעירה. אני עדיין לא בשלב בחיים שההחלטות שלי, משפיעות יותר מדי על העולם. אז אני טועה לפעמים. בסדר. זו לפעמים הדרך היחידה ללמוד.  

ואני שמחה לשמוע דעות של מגוון אנשים ואני אוהבת לגלות דרכים חדשות להסתכל על דברים. הדבר היחיד שמקומם אותי זו פסקנות נחרצת. יש מעט מאד דברים בעולם הזה שבטוחים לחלוטין, ולכן אולי כדאי שאנשים ימתנו ויסייגו את דבריהם יותר.

עכשיו אלך לראות שידור חוזר של "האוס". זה נעשה טקס קבוע, שכל ערב שאני נמצאת בו בבית - אני צופה בפרק של "האוס" ולאחר מכן בפרק של "שולחן לחמישה."

שלכם,

נונה.