היי,

התחלתי לכתוב פוסט שבו פירטתי, בפרטי פרטים, דברים שגיליתי אתמול בערב, שפגעו בי. אחרי שכתבתי כמה פסקאות, פתאום קלטתי עד כמה אני לא רוצה לדוש בזה. דשתי בזה כבר מספיק אתמול, כשדיברתי על כך עם שלושה אנשים שונים וחשבתי על כך הרבה בעצמי. אני לא רוצה לחוות את זה מחדש דרך הכתיבה, ואין לי חשק להתמודד עם להמשיך לחשוב על זה במשך כמה ימים, כי אנשים יגיבו על הפוסט ואני אגיב להם בחזרה.

לכן החלטתי לכתוב רק את התובנה שהגעתי אליה. למען האמת, זו תובנה מאד מובנת מאליה, שהגעתי אליה כבר לפני שנים, אבל רק עכשיו אני קולטת עד כמה התובנה הזאת נכונה. התובנה היא - אם אני לא מחבבת מישהו, לא מתגעגעת אליו ולא רוצה בחברתו, אז אני לא יכולה לצפות שהוא כן יחבב אותי, כן יתגעגע אליי וכן ירצה בחברתי. זה יותר מדי לבקש מהעולם ואי אפשר לאחוז את החבל בשני הכיוונים. כבר שנים אני מתמודדת עם זה שאני שומעת מדי פעם על כל מני דברים רעים שאמרו עליי אנשים שהייתי איתם בקשר פעם, וגם שומעת מדי פעם עד כמה הם לא רוצים לפגוש אותי. כל האנשים האלה, הם אחד-אחד גם אנשים שלא חסרים לי, שגם אני לא חושבת עליהם דברים טובים ושאני לא מתגעגעת אליהם בשום צורה. הגיע הזמן שאפסיק להפגע מזה שהם מרגישים כלפיי אותו דבר. ואני יודעת עד כמה מובן מאליו זה נשמע. אבל לקח לי הרבה זמן להפנים את זה. ככה זה. אני איטית לפעמים.

התאריך בו עזבתי את השירות הלאומי, היה ה-1.5 לפני שנתיים. אני זוכרת שהאופציה להתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה עלתה ואני דחיתי אותה. הטענה העיקרית שלי הייתה בזמנו: "אני לא אספיק." כמובן שהסיבה העיקרית לכך שלא פעלתי לקבלה ללימודים בזמנו, הייתה שהייתי בת 19 וחצי, פחות משנה אחריי שסיימתי תיכון וממש לא בשלה לכל העניין הזה. גם לא ידעתי עדיין מה אני רוצה ללמוד, אבל כשאנשים שאלו אותי, אם אני מתכוונת להתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה לאותה שנה עניתי: "לא, כי אני לא אספיק".

לא מזמן עברתי על פוסטים ישנים בבלוג ופתאום ראיתי פוסט מדצמבר של שנה שעברה, שבו כתבתי שאני כנראה לא אתחיל להתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה (כלומר בשנת הלימודים שזה עתה הסתיימה), גם מפני שלא הספקתי לחסוך כסף, וגם בגלל ש"אני לא אספיק להתקבל." כתבתי שם משהו כמו:"אם אני רוצה להתחיל ללמוד בשנה הבאה, אז הכי מאוחר שאני יכולה לעשות פסיכומטרי זה מרץ ואין מצב שאני אספיק לעשות אבחון ולקבל תוצאות ולהתחיל קורס ולסיים אותו עד מרץ." אז, קודם כל זה לא נכון כי אין מועד כזה לפסיכומטרי מרץ, אלא אפריל. דבר שני, אם הייתי ניגשת באפריל ומקבלת את הציון הדרוש למשהו שהייתי מחליטה ללמוד - בטוח הייתי מספיקה להתקבל. יותר מזה - פתאום אני קולטת שאפילו אם הייתי ניגשת ביולי - הייתי מספיקה.

ביוני של שנה שעברה התעוררתי והחלטתי שאני רוצה לעשות פסיכומטרי ולהתחיל ללמוד שנה וקצת לאחר מכן. רציתי לגשת באוקטובר, אבל לא הייתה בחינה מותאמת באוקטובר ולכן התחלתי קורס בספטמבר וניגשתי בדצמבר. כשקיבלתי את התוצאות של דצמבר, ראיתי שהתוצאה לא מספיקה לי ולכן החלטתי לגשת שוב. הייתי אמורה לגשת שוב באפריל (וגם אז חששתי שאולי לא אספיק להתקבל לשנה הבאה אם אגש באפריל) אבל לא הספקתי ללמוד כמו שצריך ולכן דחיתי ליולי. אני הרי ניגשת בשבוע הבא.

אני דואגת להתעדכן באתר של האוניברסיטה שאני מעוניינת ללמוד בה, ורואה שההרשמה עדיין פתוחה ללשון עברית ולסוציולוגיה-אנתרופולגיה. למען האמת, סתם בשביל הקטע בדקתי אם ההרשמה לעוד כל מני מקצועות פתוחה, והיא הייתה פתוחה לכל מה שבדקתי, מלבד רפואה.

אז מה זה אומר? זה אומר שההרשמה הייתה עדיין פתוחה גם ביולי הקודם. יכולתי לגשת ביולי הקודם ואז להתחיל ללמוד בשנת הלימודים שעכשיו מסתיימת.

אבל אני לא רואה טעם להתבאס על זה - קודם כל, כי אי אפשר לשנות את העבר. דבר שני ולא פחות חשוב, אי אפשר להתעלם מזה ששנה שעברה עדיין לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד! זה מאד מגוחך להתבאס שלא הספקתי להתקבל למשהו שלא ידעתי בזמנו מהו! ודבר שלישי, גם אם הייתי ניגשת ביולי הקודם, לא בטוח שזה אומר שהייתי מספיקה, כי יכול להיות שהציון לא היה מספיק לי והייתי צריכה לגשת שוב בדצמבר הזה, שזה בדיוק המועד שבו ניגשתי בפעם הראשונה, אז זה לא משנה. וחוצמזה, הרבה דברים בחיים שלי היו שונים. כנראה שלא הייתי מגיעה לעבוד בטלמרקטינג בשנה שעברה, ואז לא הייתי מכירה את בובי, וזו באמת הייתה יכולה להיות החמצה ענקית.

טוב, כל ההתעסקות הזאת היא טיפשית. כנראה שאני כן מתחילה ללמוד באוקטובר הקרוב. כנראה שאקבל את הציון הדרוש לי וכנראה שההרשמה לא תיסגר בנתיים וכנראה שכן אצטרך קורס קיץ וכנראה שכן אצליח לעבור אותו. ככה לפחות אני מקווה, ונראה לי שהסיכויים הם לטובתי. אני חייבת להפסיק להלחץ. אני אתחיל ללמוד בגיל מאד צעיר - 22. זה אומר שיכול להיות לי תואר ראשון כבר בגיל 25, שזה מוקדם לכל הדעות, או לפחות לרוב הדעות.

בובי ממש חמוד. אני ממש אוהבת אותו. אני שמחה שהוא חלק מחיי.

הברזתי היום מהעבודה כדי ללמוד.

עוד חמישה שבועות וחצי אהיה בת 22.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.