אתמול הברזתי מהעבודה. השעון המעורר העיר אותי בשבע. כמו תמיד, כיוונתי שיצלצל שוב בשבע וחצי. כשהוא צלצל בשבע וחצי - אז במקום לקום כמו תמיד, פשוט המשכתי לשכב ולנוח. הייתי עייפה. כל כך עייפה. בזמן האחרון למדתי המון (יחסית לעצמי) והשילוב הזה של עבודה ולימודים, פשוט התיש אותי. לא הייתי מסוגלת לקום. החלטתי לפרגן לעצמי יום חופש.

הקטע הוא כזה: בימים ראשון, שלישי ורביעי הבנק פתוח משמונה וחצי עד אחת ורבע ואילו בימים שני וחמישי, הוא פתוח משמונה וחצי עד אחת ואז יש שלוש שעות הפסקה עד ארבע. הוא נפתח שוב בארבע עד שש וחצי. החלטתי שפשוט אמשיך לישון ואז שאקום ב-11.00 ואשלח הודעה לסגנית מנהלת הבנק שאני מצטערת ושלא התעוררתי ולשאול אם היא רוצה שאבוא למשמרת הערב.

בסופו של דבר קמתי בעשר וחצי וראיתי המון שיחות שלא נענו מכל מני מספרים, כולל מספר הפלאפון של סגנית מנהל הבנק. עדיין החלטתי להמתין לאחת עשרה ואז באחת עשרה התקשרתי אליה. מסתבר שהם ממש מתו מדאגה לגביי, אבל ממש. הקטע הוא שהם ראו שאני לא מגיעה והתקשרו כמה פעמים לפלאפון ואז אחרי שלא עניתי שוב ושוב - התקשרו הביתה. אימא שלי הייתה במקרה בבית כי לא הלכה באותו יום לעבודה וכשמישהו בטלפון ביקש את נונה, אימא שלי אמרה בטבעיות:"נונה בעבודה." היא הניחה שקמתי בבוקר והלכתי לעבודה, ולכן לא טרחה לבדוק אם אני בבית. אנחנו ישנות בקומות שונות והיא התעצלה לרדת שתי קומות כדי לבדוק, ולכן אמרה אוטומטית שאני בעבודה, כי היה רק הגיוני להניח את זה. כמובן שמה שאמרה הבהיל את העובדים בבנק פי מליון, כי הם חשבו שיצאתי מהבית בשבע ומשהו בבוקר ואם לא הגעתי עד אחת עשרה, סימן שקרתה לי תאונה או משהו נורא אחר. לכן הם כל כך דאגו. מסתבר שסגנית המנהלת פנתה למנהל ולחברת כוח האדם שלי ולעוד כל מני גורמים ופשוט העבירה את כל הבוקר בהתחרפנות. מסתבר שהיא גם ביקשה מעובדים זוטרים בבנק להתקשר אליי וגם הם ניסו לתפוס אותי שוב ושוב. הרגשתי ממש רע שהדאגתי וטרטרתי ככה את כולם. אף פעם לא חשבתי שאגיע למצב שבו אני מדאיגה בנק שלם.

בסופו של דבר סגנית המנהל קיבלה את התנצלותי והסכימה שאגיע לעבוד במשמרת הערב.

בשבוע שעבר החלטתי לעבור מהסניף שלי בבנק, שנמצא בשכונה שלי, לסניף שנמצא במרכז העיר, שבו עבדתי בחודשיים האחרונים. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שזה יהיה לי יותר נכון. לסניף בשכונה אני צריכה ללכת במיוחד חצי שעה ברגל ולחזור חצי שעה ברגל במיוחד, כי הוא בשכונה שלי ואין לי דברים אחרים לעשות בשכונה ולעומת זאת במרכז העיר אני תמיד נמצאת בשביל עבודה וסידורים ולכן זה יותר הגיוני.

ביקשתי מהפקידה להעביר את החשבון מהסניף בשכונה שלי לסניף במרכז העיר. היא התבוננה במחשב על פרטי החשבון שלי ופתאום אמרה שהיא רואה שההורים שלי פתחו לי תוכנית חיסכון כשהייתי תינוקת בת שנה, ושמאז הצטברו בתוכנית חיסכון הזאת כבר 83,000 שקלים. הייתי בשוק. מי היה מאמין שיש לי 83,000 שקלים.

אני לא יודעת איך זה בדיוק עובד. אולי אוכל לשחרר את הכסף הזה רק בתאריך מסוים או רק למטרה מסוימת, אולי אני צריכה חתימה של ההורים ואולי כל מני דברים. רציתי מאז לשאול את ההורים שלי וכל הזמן שכחתי. נראה לי בלתי נתפס שפשוט לי 83,000. בטח יש פה איזה קץ'.

אתמול, כשהתארגנתי כדי לצאת מהבית לשיעור פרטי ואז למשמרת הערב שכתבתי עליה בפסקה הראשונה, אז פיזרתי את השיער, סידרתי קצת גבות ושמתי עיפרון שחור בעיניים. עשיתי את זה כי היה לי זמן פנוי לפני היציאה מהבית (בדרך כלל אני יוצאת מהבית מיד אחרי שהתעוררתי ואז אני מתארגנת בחיפזון בחמש דקות ואין לי זמן לכלום), וגם בגלל שיצאתי מהבית למעט שעות - יכולתי להרשות לעצמי לפזר את השיער. יש לי שיער עבה, נפוח ומתולתל ולכן, גם אם אני שמה את כל הקרם שבעולם בשיער, הוא הופך לרעמה נפוחה ומגעילה אחרי יותר מארבע שעות. לכן אני מפזרת רק כשאני יוצאת לבלות או כשאני יוצאת מהבית למעט שעות.

בכל מקרה, פיזרתי את השיער ושמתי קרם וסידרתי גבות ושמתי עיפרון שחור בעיניים, ואז כשהתבוננתי מהמראה, היה לי גילוי שהרעיש אותי וריגש אותי. פתאום גיליתי, ליתר דיוק פתאום קלטתי, שאני בחורה יפה. ותראו כמה מעט היה דרוש כדי לגלות את זה. זה היה מוזר. שמחתי מאד. אני לא מרגישה יפה לעיתים קרובות.

בזמן האחרון אני לומדת המון לפסיכומטרי וזה מעצבן ומעיק ומשעמם וכל זה, אבל פתאום חשבתי על משהו טוב בקשר לזה. אולי הדגרנות שנדרשת ממני עכשיו, תעזור לי לשבת על התחת בשנה הבאה, כשאהיה סטונדטית.

הוגי הפסיכומטרי טענו שפסיכומטרי אמור לחזות סיכויי הצלחה באוניברסיטה. תכלס, זה זיון שכל טהור. תמיד חשבתי כך ואני עדיין חושבת כך, אבל אולי, רק אולי, יש בפסיכומטרי יתרון קטנטן והוא שהפסיכו מתרגל אנשים לשבת על התחת. לא ישבתי על התחת מאז תקופת הבגרויות, שהייתה לפני שלוש שנים (לפני כמה ימים, ב26.6, עברו בדיוק שלוש שנים מאז הבגרות האחרונה) ומאז לא אחזתי בעט או בעיפרון או הסתכלתי על דף, מעבר לכתוב לאימא שלי פתק "תשאירי לי מפתח." לא נאלצתי לשבת על התחת. אחרי שהחתמתי כרטיס בתום משמרת בעבודה - הייתי חופשיה כציפור דרור.

הפסיכומטרי הזכיר לי מה זה שיש מחויבות לשבת ולעשות משהו בבית ואם לא אעשה אותו - מצבי יהיה גרוע. וזה טוב, כי אולי זה ירגיל אותי לתרבות של למידה וכשאהיה סטונדטית - לא אתעצל להכין שיעורים, לעשות עבודות וללמוד למבחנים. אולי.

כמובן שהפסיכו הוא לא מרחיב אופקים ולא בוחן אינטלגנציה ומשעמם בטירוף ואילו הלימודים באוניברסיטה יהיו בתחום שמעניין אותי, וגם זה יגרה אותי ללמוד, אבל אני חושבת שלא מזיק שעכשיו אני מפתחת תרבות של למידה, או איך שלא תבחרו לקרוא לזה.

סיימתי היום את עבודתי בבנק. התפקיד היה מוגדר מראש לחודשיים, ויומי האחרון היה היום. לא תיארתי לעצמי שתהיה לי הרגשה כל כך קשה, כמו שהייתה לי בסיום המשמרת. אהבתי לעבוד בבנק. היו שם אנשים טובים, היה מצחיק והייתי טובה בעבודה הזאת. היא גם לא דרשה ממני יותר מדי. חשבתי שיקל עליי שידעתי מראש, כבר מתחילת העבודה שם, שהיא תסתיים כעבור חודשיים. זה באמת עזר שהג'וב לא נגמר בפיטורים או בהתפטרות מצידי, אלא במשהו ידוע מראש, שאפשר לי להתכונן לזה נפשית וכלכלית ולמצוא עבודה חדשה שאני מתחילה בשבוע הבא, יום אחרי שאני ניגשת לפסיכומטרי. זה באמת הקל עליי, אבל זה עדיין לא אומר שאני לא אתגעגע לאנשים הטובים שהיו שם. אני חושבת שאבוא לבקר. בכל מקרה גם העבודה שלי תהיה במרכז העיר ובכל מקרה העברתי את החשבון לסניף במרכז העיר.

רבתי היום עם בובי. אני ממש כועסת עליו. העניין הוא כזה: בובי הוא בנאדם בן 29 בלי שיחות יוצאות ובלי הודעות יוצאות, שהוריו גם לא מסכימים לו להתקשר מהטלפון של הבית. לפיכך, האחריות ליצירת תקשורת בננו הייתה רק על כתפיי, בשנה ושלושה חודשים שאנחנו ביחד.

בובי שלח לי מדי פעם הודעות מהאייסיקיו לפלאפון שלי, אבל ב-90% מהפעמים - אני נאלצתי ליזום ראשונה. אולי אני טיפה מגזימה באחוזים, אבל אתם מבינים. גם אל תשכחו שאם הוא שולח לי הודעה - אני זו שצריכה להתקשר אחר כך, כדי שאשכרה נדבר.

עוד בעיה היא שבובי אסר עליי להתקשר אליו הביתה. אמר משהו על ההורים המבוגרים, הדתיים והשמרנים שלו, למרות שנשגב מבינתי למה אסור. אבל כיבדתי את זה ובאמת כמעט אף פעם לא התקשרתי אליו הביתה.

בעיה נוספת היא שהפלאפון של בובי סגור המון. עד לפני כמה חודשים, היה לו פלאפון שהתכבה מעצמו כל הזמן, ולכן רוב היום בובי לא היה זמין. לפני כמה חודשים, מישהו נתן לבובי פלאפון ישן משלו ולכן עכשיו הפלאפון לא מתכבה בעצמו. הסיבה היחידה שהפלאפון יהיה סגור, זה אם בובי לא טרח להטעין אותו ואז הבטריה נגמרה או שבובי במו ידיו כיבה אותו. במשך תקופה קצרה הוא היה יותר זמין, אבל בשבועות האחרונים הוא כל הזמן לא זמין. זה פשוט בלתי נסבל. יש בערך שעתיים ביום שבהם הוא זמין, והשעתיים האלה הם לא בשעות קבועות ולכן אני מוצאת את עצמי כל היום מנסה להשיג אותו, וזה משגע אותי.

היום היה לי שיעור פרטי, בתום המשמרת בבנק. סיימתי את השיעור הפרטי בשלוש וחצי. השיעור הפרטי הוא במרכז העיר (גם הבנק הוא במרכז העיר). בובי עובד במרכז העיר בטלמרקטינג והמשמרות שלו מתחילות בארבע. רציתי לחכות קצת ואז כשבובי יגיע למרכז העיר ברבע לארבע, לומר לו שלום ולתת לו חיבוק לפני שהוא מתחיל לעבוד. אנחנו עושים את זה המון. קורה המון שאני במקרה במרכז העיר, כשהוא בדיוק מתחיל לעבוד.

התקשרתי לבובי לפלאפון, כדי לוודא שבובי מתכוון להגיע באותו יום לעבודה ולוודא שהוא מתכוון להגיע ברבע לארבע, כדי שלא אחכה לחינם. היה חם בצורה מגעילה בחוץ. ממש רותח. והייתי עם שקית כבדה כתוצאה מהרבה ספרים של פסיכומטרי וההמתנה הזאת הייתה דופקת לי את סדר הלמידה שקבעתי לעצמי להמשך היום, אבל בכל זאת רציתי לחכות לו. היה לי חשוב לתת לו חיבוק. גם עדיין היה לי קצת קשה, בגלל סיום העבודה בבנק ולכן הייתי זקוקה לחיבוק יותר מתמיד.

הפלאפון של בובי היה, כהרגלו בקודש, סגור. לא מצאתי פיתרון ולכן עשיתי חטא נוראי והתקשרתי אליו הביתה. אימא שלו ענתה לי וביקשתי לדבר איתו. היא העבירה לי אותו. אמרתי:"היי, מאמי. מה נשמע? אני פשוט סיימתי עכשיו שיעור פרטי ו..." ואז בובי תקף אותי כשהתפרץ לדבריי:"מה את מתקשרת אליי הביתה??? תתקשרי לפלאפון!!!" ניסיתי להגיד שהפלאפון שלו סגור, אבל הוא כבר ניתק. לפיכך, התקשרתי לפלאפון. הוא באמת פתח אותו אחרי דקה או שתיים.

כעסתי שדיבר אליי לא יפה מקודם ולכן אמרתי לו:"לך לקיבנימט! בסך הכול רציתי להגיד שסיימתי שיעור פרטי ו..." ואז הוא שוב קטע אותי וצעק עליי:"אבל אמרתי לך לא להתקשר אליי הביתה!!!את לא קולטת???מה כזה חשוב??? נכון שזה לא מקרה חירום??? אז למה התקשרת לשם???" הוא צעק וצעק ולא נתן אפשרות לדבר ולכן ניתקתי לו בפרצוף.

אחרי בערך דקה, למרות שזעמתי, החלטתי לתת לו הזדמנות נוספת. שוב התקשרתי. הוא ענה אחרי הרבה צלצולים ומזה הסקתי שהתלבט בכלל אם לענות. שוב ניסיתי להסביר את עצמי:"מה, אתה דפוק? ניסיתי להסביר לך שסיימתי שיעור פרטי בשלוש וחצי וידעתי שאתה צריך להתחיל לעבוד בארבע..." אבל הוא שוב קטע אותי והתפרץ עליי בצעקות. נפגעתי ושוב ניתקתי לו בפרצוף.

כל כך נמאס לי מהשטויות שלו לפעמים. גם כל כך נמאס לי להיות תמיד הצד שיוזם פיוס, אחרי כל מריבה. אני לא מתכוונת עכשיו להתקשר אליו, עד שהוא יבין מה שעשה. אני ממש כועסת. החלטתי שלא אתקשר אליו עכשיו שבוע - עד יום שני. מכיוון שאני יודעת שכוח הרצון שלי חלש, עשיתי מעשה שאולי ישמע מטופש וילדותי, אבל הגעתי למסקנה שזה הדבר היחיד שיגרום לתוכנית שלי להצליח. מה שעשיתי זה להתקשר לאנג'ל, להגיד לו לכתוב את מספר הפלאפון של בובי ואז למחוק את מספר הפלאפון של בובי מהפלאפון שלי. ככה לא תהיה לי דרך ליצור איתו קשר עד יום שני, כי ביקשתי מאנג'ל לא לתת לי את המספר של בובי בשום פנים ואופן עד יום שני. אז זהו.

אני באמת מנסה להיות סבלנית ומבינה ומכילה לגבי כל החרא שלו. אני יודעת שגם אני באה עם הרבה חרא משלי, ושגם הצד השני צריך להתמודד עם חסרונותיי, שלא מעטים. אבל בכל זאת - יש גבול לכל תעלול.

מאד ניסיתי להסתדר עם זה שההורים שלו אפילו לא יודעים שאני קיימת. אני יודעת שהם גם לא ידעו על קיום אף אחת מהחברות הקודמות שלו (היו לו ארבע קשרים וכל קשר נמשך במשך שנתיים ועדיין לא היה להם מושג!!!!!!). אני גם יודעת שהנתק בנהם הוא לא רק בקשר אליי. הם אפילו לא יודעים באיזה פרויקט בובי עובד בעבודה.

אבל אני רוצה להבין, פעם אחת ולתמיד, למה אסור לי להתקשר אליו הביתה וכמה אפשר להמשיך בתנאים המחפירים האלה.

בובי נותן לי המון. אני לא אומרת שלא. הוא יודע להיות מקסים ומכיל וחם ואוהב ומפרגן כלפיי, אבל הוא פשוט לא מוכן לשנות את אורח חייו. השינוי שכבר עשה - הוא מבחינתו המון. ואני יודעת שזה לא נובע ממחסור באהבה, כי הוא אוהב אותי בכל ליבו ונשמתו, אלא מעצם האדם שהוא. אבל למה אני צריכה להיות עם אדם כזה? רוב הזמן אני יודעת את התשובה: כי אני אוהבת אותו, כי הוא אוהב אותי בחזרה, כי מאד טוב לנו אחד בקרבת השניה, כי אנחנו לומדים אחד מהשניה המון,כי אני יכולה לסמוך עליו בהמון דברים וכי יש בננו קשר עמוק וחזק. יש הרבה יתרונות. אני לא אומרת שלא. אבל לפעמים, למשל ברגעים כמו היום, אני שוכחת לרגע מה מצאתי בו בכלל.

יש לי כבר 4,527 כניסות לחודש יוני ועד סוף היום (מה שאומר סוף החודש) בטח יתווספו עוד לפחות 100 כניסות. אף פעם לא היו לי מעל 4,000 כניסות בחודש אחד. אני גאה בעצמי שעכשיו יש לי.

אני חייבת חייבת חייבת ללכת ללמוד עכשיו.

שלכם,

נונה.