היי לקוראיי,
היום סיימתי, בשעה טובה, עם הפסיכומטרי. אני כל כך שמחה שהחרא הזה מאחוריי. החרא הזה נמשך בסביבות השנה וכבר מתי לסיים עם זה. הרבה קוראים בטח סקרנים לדעת איך היה. התשובה היא: היה קשה. בעצם, יותר ממה שהיה קשה - היה מתיש. הנשמה יצאה לי, אבל ממש. לגבי הציון - אין לי מושג כמה קיבלתי. אני הרי לא יודעת איך הם מחשבים את זה, אז אין טעם לעסוק בספוקולציות (או איך שלא כותבים את המילה הזאת). וגם אם הייתי יודעת איך הם מחשבים את זה - מה היה עוזר לי לחשב בעצמי? הציון נשאר בכל מקרה אותו ציון. אני עשיתי כל מה שיכולתי ומעתה העניין יצא משליטתי.
בפסיכומטרי רגיל, שעושים אנשים שלא קיבלו התאמות, יש בכל תחום שאלות בדרגת קושי עולה. השאלות הראשונות קלות, השאלות האמצעיות ברמת קושי בינונית והשאלות האחרונות קשות. אני, כידוע, לא עושה פסיכומטרי רגיל אלא על מחשב. בפסיכומטרי שלי, לעומת זאת, יש על ההתחלה שאלות בינוניות ואז אם אני עונה על רובן או על כולן נכון - מופיעות לי שאלות יותר קשות ואם לא עניתי על רוב השאלות הבינוניות נכון - השאלות יורדות לרמת קושי קלה יותר והציון יורד בהתאם.
לכן לא הייתה לי דרך להרגיש טוב בזמן הבחינה. אם השאלות היו קשות - נלחצתי מזה שהן קשות ולא ידעתי איך לענות עליהן, ואם השאלות היו קלות - נלחצתי מזה שזה אומר שטעיתי בשאלות הקודמות. אכלתי על העניין הרבה סרטים אחריי הבחינה, אבל פתאום קלטתי משהו - על מתן תשובות לא נכונות לא מקבלים נקודות בכלל, על מתן תשובה נכונה לשאלות קלות, כן מקבלים נקודות כלשהן. הרצתי בראש את השאלות הקלות ואני בטוחה ב-90% שעניתי על כולן או על רובן נכון, אז אם כך - זה שהמבחן אפיטיבי (או איך שלא כותבים את המילה הזאת), לא צריך להטריד אותי בכלל.
מדריכי פסיכומטרי, אומרים לנבחנים להשקיע את כל מרצם בשאלות הראשונות, כי הן קלות ויש סיכוי רב שידעו לפתור אותם ואז, רק אם נותר להם זמן וכוח, לנסות להשקיע בשאלות האחרונות והקשות, מפני שבמילא רוב הסיכויים, אלא אם כן הם ממש תותחים בתחום הזה, הם לא ידעו לענות על השאלות האלה נכון. מרבית האנשים צודקים בשאלות הראשונות הקלות ואז טועים בשאלות האחרונות הקשות. זה בעצם אותו דבר אצלי. עניתי נכון כמעט על כל השאלות הקלות ואז התקשיתי בשאלות הקשות. זה רק טבעי וזה בסדר. זה רק אומר שאני לא אקבל 800, אבל אני לא צריכה ציון כזה. אני גם לא צריכה 750 או 630. אני בסך הכול צריכה 562, שזה ממש לא ציון בשמיים, אז יהיה בסדר. וגם אם לא אקבל את הציון הדרוש - עדיין יהיה בסדר. זה לא סוף העולם.
החלטתי, בהחלטה נחושה, שאם לא אקבל את הציון הדרוש לי, אני לא אעשה פסיכומטרי בפעם השלישית. אני כבר לא מסוגלת להסתכל על החרא הזה, אחריי פעמים שניגשתי ושנה שהתעסקתי עם זה. מה שאני כן אעשה, אם אצטרך להעלות את הממוצע שלי, זה לעשות 5 יחידות תנ"ך. אני לא ממש מתמצאת בזה, אבל אני חושבת שאפשר לקנות ספר מיקוד ולגשת ל-5 יחידות במה שאחליט. פשוט לא יהיה לי מגן. נדמה לי שזה אומר לשלם סכום זעום, של עשרות ולא מאות או אלפי שקלים, ואז פשוט לעשות. אני כמובן אצטרך לברר מה בדיוק הפרוצודורה, אבל אני לא חושבת שזו פרוצודורה קשה.
פעם הפתיע אותי, זה שאנשים מסוגלים לעשות, בשנה אחת של מכינה, את כל הבגרויות. היום אני מבינה שזה אפשרי בהחלט ובעצם גם קל. בתיכון מורחים את העסק הזה של בגרויות ה-מ-ו-ן. שום יצירה בספרות שלמדתי בכיתה י, לא הופיעה בחומר לבגרות, כשניגשתי בסוף יב. דברים שלמדתי בכיתה י בתנ"ך, לא זכרתי בכלל בסוף יב, בבגרות. מה שעשיתי זה, שבוע לפני הבגרות בספרות, להדפיס סיכומים מהאינטרנט ולשבת כמה שעות בכל יום. קיבלתי שמונים ומשהו. בקשר לתנ"ך - קניתי ספר מיקוד, ישבתי עליו כמה שעות בכל יום, שבוע לפני הבחינה וגם קיבלתי ציון טוב. אפשר בהחלט לגשת לבגרות בכל מקצוע הומני, עם הכנה של שבוע מראש. אולי הקל עליי זה שהיו דברים שהיו מוכרים לי, כי למדתי אותם באותה שנה בכיתה. אבל אז מה? זה רק אומר שכשניגשים באקסטרני צריך לשבת על זה חודש, ולא שבוע, אבל זה עדיין לא דורש שלוש שנים של למידה. זו שטות מוחלטת. אין פלא שאנשים מוציאים תעודות בגרות נהדרות, משנה אחת של מכינה. הרי כל מי שבא למכינה עושה את זה מבחירה, ולכן יש שם רק אנשים שבאמת רוצים ללמוד, ממוקדים במטרה ולא מבזבזים זמן על תכנונים לטיול שנתי, או על דרך לזרוק בלונים מלאים במים על המורה. עוד הוכחה לכך שבתיכון מורחים דברים - לרוב בסוף י, ניגשים רק לבגרות אחת או שתיים. אף פעם לא הכרתי מישהו שעשה יותר משלוש בגרויות בסוף י. איך יתכן שמשנה שלמה של למידה, יוצאות רק שלוש יחידות? בדיוק בגלל הקטע הזה של מריחת הזמן.
אחת המטרות העיקריות של תיכון והיא גם מטרה מוגדרת לחלוטין, שאיש לא מתכחש אליה ואם מישהו בכל זאת מתכחש אליה אז הוא אדיוט, זה הקטע החברתי. הרבה אנשים הולכים לתיכון, כדי לבלות עם החברים שלהם. הרבה אנשים הולכים לתיכון, בלי שום כוונה ללמוד ומורים צריכים להתמודד עם הפרעות משמעת. הבצפר עצמו מצהיר שמטרתו לא רק ללמד ולכן מוציא לטיולים ועושה פעילויות חברתיות וכו'. אני סבלתי בכל שניה בתיכון. לא היו לי שם חברים ושנאתי להיות שם כמה שעות בכל יום. נהגתי להבריז הרבה, כי לא ראיתי טעם בלשבת בשיעור של 45 דקות, אם אני יכולה להעתיק סיכום ב-4 דקות ולהבין אותו היטב בעצמי. הייתי צריכה מהמורים רק סיכומים. ממש לא הסברים. ככה זה בתחום ההומני. מתמטיקה זה סיפור אחר לגמרי, אבל אני לא מדברת עכשיו על מתמטיקה.
ובנוגע ללהשלים בגרות אחת - בכלל נראה לי שאין קל מזה. בניגוד לתיכון, שתמיד יש שמונה מקצועות על הראש, אז כשמשלימים בגרות אחת - יש רק מקצוע אחד על הראש.
אל תבינו אותי לא נכון. אני ממש לא ששה לעשות את זה. אני מאד מאד מאד אשמח, אם אקבל את הציון הדרוש לי בפסיכומטרי כדי להגיע לממוצע מתאים ואז לא להתעסק בבגרויות בכלל, מה שמרגיש כמו לחזור אחורה. גם מאד חשוב לי להתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה, שמתחילה בעוד שלושה חודשים וחצי. אני מרגישה בשלה לחלוטין ללמוד ויהיה בהחלט משמח אם יהיה פרי למאמציי ואוכל להשיג את מה שאני רוצה עכשיו. אבל אם לא אצליח להתקבל לשנת הלימודים הקרובה - אני לא רוצה להרגיש צורך להתאבד מרוב עצב. זה לא סוף העולם. זה אומר רק שאהיה בת 23 ולא בת 22, כשאתחיל ללמוד. הרבה דברים טובים יכולים לצאת מעוד שנה. אני אוכל לעבוד במשרה מלאה ולחסוך הרבה כסף, אני אוכל לעשות קורס כתיבה יוצרת, אני אוכל אולי לטייל (אני לא טיפוס של טיולים, אבל בזמן האחרון בא לי לנסות). אני אוכל לעשות כל מני דברים. אולי אפילו לשכור דירה ולהתנסות בחיים עצמאיים לחלוטין.
אבל למה בכלל אני חופרת על זה עכשיו? כרגע אני לא יודעת את הציון. אני צריכה לחכות עכשיו כמה שבועות, לראות כמה קיבלתי ואז להחליט מה אני עושה הלאה. בהחלט יכול להיות שקיבלתי את הציון שדרוש לי, ואז כל המחשבות על עשיה מחדש של בגרויות, מיותרות.
מה שאני כן צריכה לעשות עכשיו, זה לחגוג. זהו. החרא מאחוריי. אני חופשיה. לא צריך יותר לשנן מילים ונוסחאות. אני חופשיה. חופשיה חופשיה חופשיה. חופשיה לעשות מה שבא לי, בכל רגע שאני לא נמצאת בעבודה. מחר אני מתחילה עבודה חדשה. השעות הרגילות של המשרה הזאת, הן כל יום מתשע עד ארבע, אבל מחר יש לי רק חפיפה, אז אני אהיה רק מעשר עד אחת. ואז כשאחתים כרטיס באחת - כבר לא יהיו לי מחויבויות לאותו יום. אוכל לנסוע מחוץ לעיר, אוכל ללכת לישון, אוכל לעשות מה שבא לי. אהיה חופשיה. ואי, אני אוהבת את המילה הזאת. חופשיה, חופשיה, חופשיה. חופשיה לעשות ככל העולה על רוחי, מבלי שכל הזמן יהיה משהו שיציק לי ויגיד לי להפסיק מיד עם ההנאות וללכת הביתה, לשבת רכונה על שולחן ולשנן חוקים של משולש ישר זווית.
אני ממש מרגישה שזו תקופה חדשה. הקדשתי לחרא הזה של פסיכומטרי בערך שנה מחיי, ועכשיו זה נגמר. איזה כיף. מעכשיו זו רק יכולה להיות תקופה יותר טובה. ככה לפחות אני חושבת, או לפחות מקווה.
גיל 22 מתקרב בצעדי ענק.
שלכם,
נונה.