היי לקוראיי,

הנושא החם לסופשבוע הוא "אנשים של בוקר". זה נושא שמאד נוגע ללבי, מפני שהנושא הזה משפיע על חיי בצורה אדירה. מעולם לא הייתי אדם של בוקר. מעולם. הייתי 12 שנים במערכת החינוך, בהן נדרשתי לקום מדי יום ביומו בסביבות שבע בבוקר, ולא הייתה אפילו פעם אחת שלא הייתי צריכה לגרד את עצמי מהמיטה עם שפכטל. לא משנה באיזה שעה הלכתי לישון - תמיד הייתי גמורה בבוקר. בעצם, זה כן משנה. אם הייתי ישנה מעט בלילה - הייתי עוד יותר גמורה בבוקר, אבל גם אחרי לילות בהן ישנתי היטב מספר מספק של שעות - עדיין הייתי סוג של זומבי מהלך בבוקר.

מאז סיימתי את השירות הלאומי, לפני שנתיים וקצת, עבדתי בעיקר בעבודות של משלוש עד תשע, כלומר עבודות שמתחילות אחר הצהריים. במשך שנתיים התרגלתי לישון כל יום עד מאוחר. שנה שעברה, כשעבדתי בטלמרקטינג, אז בכלל פיתחתי הרגל ללכת לישון כל יום בחמש בבוקר ואז לקום בשתיים בצהריים.

כשהתחלתי בספטמבר האחרון קורס פסיכומטרי, אז היה לי קשה במיוחד. הקטע הוא שהקורס היה בימים שני ורביעי בשעה חמש אחר הצהריים ורק ביום שישי הוא היה בתשע בבוקר. אחרי שכל השבוע התעוררתי מאוחר - נאלצתי לקום בימי שישי בסביבות שמונה ואז ללכת ללמוד חמש שעות מתמטיקה. בשביל מישהי שסובלת מהפרעת קשב וריכוז - לשבת חמש שעות זה סיוט. בשביל מישהי שגרועה במתמטיקה ומתקשה לקלוט מתמטיקה - זה בכלל חלום בלהות. וכשמוסיפים לזה שהייתי גמורה מחוסלת הרוסה מעייפות וגם את זה שהמדריך נהג להפעיל מזגן שהקפיא לנו את הצורה - מה הפלא שלא קלטתי כלום?

יש לי קטע כזה שאני לא יכולה שפונים אליי ומציקים לי, מיד כשאני מתעוררת. אני חייבת איזה חצי שעה לעצמי. אני אפילו לא יכולה לסבול לשתות את הנס של הבוקר, כשיש לידי אנשים שפונים אליי. בעצם זה לא נכון. מדובר רק במשפחה שלי. לא מפריע לי שבובי יהיה לצדי כשאני מתעוררת. בדיוק להפך. אני הכי אוהבת את זה בעולם. אבל אני לא מסוגלת לסבול את המשפחה שלי על הבוקר.

כשהייתי בתיכון העדפתי להמשיך לישון כשהם יצאו מהבית בסביבות שבע ורבע. הם יכלו להסיע אותי לבצפר, אבל אז זה אמר לקום בשבע, לסבול אותם על הבוקר ולהקדים לבצפר בבערך חצי שעה. לא הייתי מסוגלת לסבול את זה. נהגתי לקום בסביבות שבע וחצי, על מנת להתעורר לבית ריק ואז להתארגן במהירות, לקחת אוטובוס בסביבות שמונה ולהגיע בדיוק לצלצול בשמונה ועשרה, או באיחור קל.

בחודשים האחרונים עבדתי כדיילת בבנק שנמצא במרכז העיר. גם אימא שלי עובדת במרכז העיר ואבא שלי מסיע אותה לשם כל בוקר. הקטע הוא שהבנק נפתח רק בשמונה וחצי ואבא שלי מוריד את אימא שלי במרכז העיר, בערך ברבע לשמונה. בדיוק כמו בתיכון, העדפתי לישון עוד חצי שעה בזמן שהם יוצאים מהבית ואז להתארגן בבית ריק ולקחת אוטובוס ברגע האחרון.

אני זקוקה, יותר מאנשים אחרים, לזמן להתארגן בשקט וניחותא. אני לא אוהבת לצאת מהבית ברגע שאני קמה, אבל אין לי ברירה כשאני עובדת בעבודות כדוגמת הדיילת. אני קצת מתגעגעת לימים, שהיה לי זמן לעצמי בבקרים.

כשעבדתי בכל העבודות של "משלוש עד תשע" אז בובי נהג לבוא לישון אצלי פעם בשבוע. זה קצת מצחיק שהוא ישן פה לעיתים קרובות כבר שנה ושלושה חודשים, ולהורים שלי אין מושג אפילו לא על פעם אחת. הרי חדר השינה שלי נמצא בקומה שונה מהקומה של ההורים שלי ומהקומה של המטבח והסלון. לכן הם פשוט לא ידעו.

בחודשיים שבהם עבדתי כדיילת, בובי אף פעם לא בא לישון אצלי. שננו התבאסנו שהוא יבוא ואז למחרת נצטרך לקום בשבע ומשהו ולצאת מהבית באותו רגע, מבלי מציצת בוקר ובלי ארוחת בוקר משותפת, כמו שתמיד נהגנו להכין, בכל פעם שהוא בא לישון אצלי. לפני כמה ימים בובי בא לישון אצלי, אחרי שהתפקיד בבנק כבר הסתיים. היה כזה כיף להתעורר לצידו.

הקטע הוא שביום ראשון אני מתחילה להיות דיילת בסניף אחר. שוב זה אומר שאצטרך לקום כל יום מוקדם. למזלנו ההורים שלי נסעו עם האחיות שלי לסופשבוע בצימר, ולכן לראשונה בתולדות הקשר שלנו, בובי הולך לבוא לישון ביום שישי (היום). איזה כיף.

שידלתי אותו בדרך נהדרת. אמרתי לו:"ביום ראשון אני מתחילה עבודה כדיילת, בסניף שפתוח גם בימי שישי. מה שאומר שגם ראשון, גם שני, גם שלישי, גם רביעי, גם חמישי וגם שישי, אצטרך לצאת מהבית בשבע ומשהו. אם תבוא לישון אצלי במוצ"ש - לא תקבל מציצת בוקר ביום ראשון כי נצטרך לצאת מהבית. אם תבוא לישון אצלי היום - כן תקבל מחר מציצת בוקר וארוחת בוקר מפנקת. זו ההזדמנות האחרונה שלך למציצת בוקר בחודשיים הקרובים!" אז בובי הסכים. :)

אבל בוא נחזור לנושא "אני לא אדם של בוקר": בכל פעם ופעם בחיים ששמתי לעצמי שעון מעורר - כיביתי אותו ואז שמתי שעון נוסף לעוד כמה דקות. אף פעם לא הייתי מסוגלת לקום בצלצול הראשון. אני חייבת חייבת חייבת נס כשאני מתעוררת ואז שאני שותה אותו - אני לא רוצה שאף אחד יטריד אותי. ואני לא מסוגלת לוותר על הנס. אם הבחירה היא בין לוותר על הנס ולהגיע בזמן לבין לשתות נס ולאחר - אני תמיד אבחר לשתות אותו.

פעם הקוצ'רית שלי ואני הגענו לתובנה, שאני כל כך אוהבת לישון, כי אני אוהבת לברוח מהעולם. יש לי הרבה בעיות וכשאני ישנה - אני לא צריכה להתמודד איתן. עוד תובנה שאליה הגענו, היא שאני תמיד מתעוררת רגע לפני שאני צריכה לצאת מהבית, כי אני לא מטפלת בעצמי, מפני שאני לא מאמינה שמגיע לי שיהיה לי טוב. זה קשור לדרך הקשה שבה גדלתי. אני זוכרת שהקוצ'רית שלי הציעה לי, שבימים שבהם אני מתחילה לעבוד בשלוש (עבדתי בזמנו במשרה שהתחילה כל יום בשלוש אחר הצהריים), אז לא להתעורר בשתיים, כמו שנהגתי לעשות, אלא להתעורר בעשר. היא אמרה שהרי הבית ריק בשעות האלה ולכן יכולות להיות לי ארבע שעות מבורכות. צדקה.

זה רק סמלי שהפוסט הזה במקרה נכתב בסביבות הבוקר (11 עדיין נחשב בוקר!) ולא בסביבות הערב, שאלה שהשעות שבהן אני בדרך כלל מעדכנת.

שיהיה אחלה סופשבוע.

שלכם,

נונה.