היי לכל קוראיי,

אזהרה! פוסט זה הולך לכלול הרבה מספרים, דיווחים על מה שאני אוכלת ועוד שאר דברים משעממים בעליל! אני מרשה למי שרוצה לדלג על הפוסט הזה. מחר יהיה פה פוסט הרבה יותר נורמלי. ראו הוזהרתם!

מחר המרכז הארצי לבחינות יפרסם את תוצאות מבחן הפסיכומטרי שעשיתי. אני דיי כוססת צפורניים (טוב, נו. יש לי מנהג להכניס את הציפורניים לפה במשך 365 ימים בשנה, אבל הביטוי הזה נועד הפעם כדי להביע שאני מתוחה). המון תלוי בציון הזה. לא רק אם אצטרך לעשות פסיכומטרי שוב או לשפר בגרויות, אלא גם אם אוכל להתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה, שמתחילה בעוד פחות משלושה חודשים. אני מאד רוצה כבר להתחיל ללמוד.

אני לא הולכת ללמוד במכללה. אבא שלי עובד באוניברסיטה ולכן אם אלמד שם - כמעט לא אצטרך לשלם שכר לימוד. שיקול נוסף הוא שיש לי בבית קומה שלמה משל עצמי ואין לי כל רצון לעבור לעיר אחרת לגור בצפיפות עם שותפות ולשלם על זה כסף. בעצם, גם אם היה לי רצון לזה - זה לא היה עוזר לי. בתור מישהי שיש לה כרגע בערך 1500 בחשבון ושב-10 לחודש תקבל משכורת על סך בערך 1500 שקל (וזה אחרי שיירד לי גיהוצים של כרטיס אשראי וחשבון פלאפון). אני לא יכולה להרשות לעצמי מכללה ומעונות. גם ההורים שלי לא יכולים להרשות לעצמם לממן לי מכללה ומעונות.

הציון שאני צריכה לקבל הוא לא בשמיים. הוא רק 562. כבר עשיתי פסיכומטרי בעבר, למדתי קשה לפסיכומטרי הזה וידעתי את מרבית החומר כשניגשתי אליו ולכן אין סיבה שלא אקבל את הציון. זה לפחות מה שאני אומרת לעצמי, אבל זה לא נכון. הרבה דברים יכולים להשתבש. הבחינה עצמה הייתה ממש קשה ואני הייתי ממש לחוצה ולכן יכול להיות שנפלתי. יכול להיות שלא הגעתי ל-85 באנגלית, שזה רמה 3ולכן לא אוכל להתקבל לקורס קיץ באנגלית. הקורס נועד למי שברמה 3 על מנת להעביר אותו, תוך חודש ומשהו, לרמה 2. רק מי שברמה 2 - יכול להתחיל ללמוד באוניברסיטה. גם יכול להיות שכן קיבלתי את הציון שדרוש לי בכלליות וכן עברתי את ה85 - אבל לא אצליח במהלך הקורס להגיע ל99, כלומר לעבור לרמה 2.

רציתי עכשיו להמשיך לכתוב עוד חמש פסקאות לפחות על דברים שיכולים להשתבש, אבל עצרתי את עצמי בכוח. ממש בכוח מחקתי את המילים שהתחלתי לכתוב, והחלטתי לא להמשיך עם זה. אין שום תועלת באכילת סרטים. זה לא ייתן לי שום דבר בכלל. כל מה שזה יעשה זה להזיק לי. לכן אני משתדלת בכל כוחי שלא לחשוב על זה. מחר נראה מה הציון ונערך בהתאם.

אגב, אני מתכוונת לכתוב מחר פוסט בנדון, אז אל תשכחו להכנס ולקרוא.

אני כותבת בלוגים כבר יותר מארבע שנים ולאורך כל התקופה הזאת, מעולם לא העזתי לחשוף בבלוג כמה אני שוקלת, למרות שתמיד כתבתי בצורה כנה וישירה. בבלוג הזה בכלל הרשתי לעצמי כנות, וכתבתי על הכול. הכול מלבד המשקל שלי. כתבתי לעיתים קרובות על זה שהשמנתי, אך מעולם לא ציינתי מה משקלי בקילוגרמים. אז עתה הגיע הזמן לחשוף בפני הקוראים את משקלי. 

אני בחורה גבוהה. גובהי 1.75 ויש לי מבנה גוף רחב (אני יודעת שיש הרבה בנות שאומרות את זה סתם, אבל לי, באמת ובתמים, יש מבנה גוף רחב. גם דיאטנית אמרה לי את זה פעם). בשנה האחרונה העלתי 8 קילו. ביולי הקודם שקלתי 72. לאורך כל השנה העלתי והעלתי במשקל ובשבוע שעבר זה הגיע לשיא. נחרדתי כשעליתי על המאזניים. מסתבר שעליתי כל כך הרבה - עד שהגעתי למשקל של 80 קילוגרמים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אחרי שראיתי את זה.

גובהו של בובי הוא 1.73. כשרק התחלנו להיות בקשר - הוא שקל 62 ואני שקלתי 72. שאלתי אותו כמה פעמים אם לא מטריד אותו שאני גבוהה ממנו בשני סנטימטרים ושוקלת עשר קילו יותר ממנו. שוב ושוב הוא ענה לי בכנות שבכלל לא. הוא חשף בפניי שהוא אוהב בחורות שהן טיפטיפה מלאות והפציר בי שלא להוריד במשקל.

אבל עתה המצב השתנה. בשנה האחרונה בובי הוריד מבלי להתכוון, שני קילו. מה שאומר שעתה הוא שוקל 60. אני, כאמור, העלתי שמונה קילו. כעת נוצר מצב שאני שוקלת עשרים קילו יותר מהחבר שלי. פשוט נורא העניין הזה.

בתקופה האחרונה בובי אמר לי שוב ושוב שהגעתי למצב שבו אני כבר לא בריאה, והציע לי כמה פעמים להרשם לחדר כושר ולפקח יותר על מה שאני אוכלת. אמרתי לו שאנסה, אבל לא עמדתי בזה. לא רק בובי העיר לי, אלא גם אנג'ל בלי סוף וגם המשפחה שלי.

עכשיו אני רוצה לרזות. זה לא רק כדי שאחרים יהיו מרוצים ממני, אלא גם ובעיקר, כדי שאני אהיה מרוצה מעצמי. נמאס לי כבר להתנשף ולהתמלא זיעה, בכל פעם שאני עולה הרבה מדרגות. נמאס לי להרגיש קפלי שומן מציקים, בכל פעם שאני מתכופפת. נמאס לי להגעל מהגוף שלי שנשקף אליי מהמראה.

לכן ביום ראשון התחלתי סופסוף דיאטה. נזכרתי שכשהייתי בכיתה ז, אז הלכתי לדיאטנית, שרשמה לי תפריט, ובזכותו הורדתי שמונה קילו תוך כמה חודשים. אני עדיין זוכרת שבזמנו גובהי היה 1.70 ושקלתי 71 קילו. בזכות התפריט הזה, הצלחתי תוך פחות מחצי שנה, לשקול 63.

ואני יודעת שיהיה משעמם בטירוף אם אכתוב עכשיו את התפריט בפוסט, אבל הפוסט הזה במילא כל כך משעמם וכל כך מעיק מרוב מספרים - כך שאי אפשר להרוס אותו יותר מדי עוד יותר. אז זה התפריט: בבוקר כוס שוקו (אבל אני שותה עכשיו נס כל בוקר), בעשר סנדוויץ עם גבינה וירק וגם פרי כלשהו. הדיאטנית הציעה בזמנו גם סוכריות ללא סוכר, אבל עליהן אני מוותרת. בצהריים כוס של אורז, או פתיתים או מקרוני וליד זה חתיכת עוף או חתיכת בשר או 2-3 נקניקיות. בארבע שני פירות ואם בא לי אז גם מעדן דיאטטי וסוכריות בלי סוכר (אבל אני לא אוכלת מעדן דיאטטי וגם לא סוכריות. רק שני פירות) ואז בערב שתי פרוסות לחם עם גבינה וביצה וסלט. זהו. 

מה שאני אוהבת בדיאטה הזאת היא שזאת בכלל לא דיאטת הרעבה. הרבה אנשים אוכלים את התפריט הזה באופן רגיל לחלוטין, מבלי להעלות על דעתם שהם עושים דיאטה. דבר נוסף שאני אוהבת בדיאטה הזאת, היא שלא מעורבים בה מאכלים דיאטטים. אני שונאת דברים לא משמינים כמו פרכיות אורז או לחם קל וכדומה, כי אז מה שקורה שאני לא שבעה מהם ולכן אוכלת מהם עוד ועוד - עד שמספר הקלוריות מגיע למספר גבוה יותר, מאשר אם הייתי אוכלת אוכל רגיל ונורמלי.

ועכשיו, מגיע לי מזל טוב! חסר למי שלא יברך אותי בתגובות, מפני שאני הורדתי כמעט שני קילו, תוך יומיים וחצי. התחלתי את הדיאטה ביום ראשון במשקל 80 ועתה, ביום שלישי בצהריים, נשקלתי וגיליתי שאני שוקלת רק 78 וכמה עשרות גרמים (הקו של המשקל לא היה בדיוק על 78, אבל גם לא באמצע בין 78 ל-79, אלא יותר נוטה ל-78). אני ממש ממש שמחה. האמת שכך זה היה גם כשהייתי בכיתה ז. אני עדיין זוכרת שבשבוע הראשון של הדיאטה בכיתה ז, הורדתי 3.5 קילו.

שמעתי פעם תיאוריה, שאין לי מושג אם היא נכונה, בנוגע למשקל ש"מתיישב" על הגוף. מי שדוגל בתיאוריה הזאת טוען, שהרבה יותר קל להוריד משקל שזה עתה העלת. זה נשמע לי באיזשהו מקום הגיוני. אולי הסיבה לכך שהורדתי את המשקל הזה כל כך במהירות, היא שהמשקל הזה נוסף לי רק בשבוע שעבר ועדיין לא הספיק "להתיישב" לי על הגוף.

אגב, היום היה לי ממש עינוי בעבודה, בהקשר לאוכל. הלכתי לחדר אוכל לאכול את הסנדוויץ של שעה עשר. השולחן היה תפוס כי שתי עובדות אחרות ישבו שם ואכלו בורקס, ולכן התיישבתי מול הדלפק. על הדלפק היו בקופסאות עוגיות שוקולד צ'יפס ועוגיות מלוחות של עבדי. ממש נלחמתי בידיים שלי שנשלחו אליהם. אין עוגיות שאני אוהבת בעולם יותר מעוגיות שוקולד צ'יפס.

החלטתי לא להסתכל על העוגיות ולכן הסתכלתי על הקיר. ואתם יודעים מה היה על הקיר? תפריט של מסעדה, שממנה מזמינים כל מני עובדים אוכל. כמעט התאבדתי במקום. לא היה לאן להביט. מאחוריי ישבו עם בורקס בעל ריח משגע, על הדלפק שישבתי מולו היו עוגיות ועל הקיר היה תפריט. חוויה מזעזעת. לקחתי ביסים מהסנדוויץ' במהירות, זרקתי קצת ממנו לפח ונמלטתי משם, כל עוד נפשי בי, או לפחות כל עוד הידיים שלי לא אוחזות בעוגיה.

בפוסט הקודם שאלתי את הקוראים שתי חידות:

1. איזה דבר גדל כל פעם שלוקחים ממנו וקטן כל פעם שנותנים לו?

2. איך קוראים לאזיקים הכי קטנים בעולם?

התשובה לחידה הראשונה היא - בור. בור הולך וגדל ככל שחופרים בו, כלומר לוקחים ממנו אדמה וקטן ככל שנותנים לו, כלומר מוסיפים לו אדמה. הרבה אנשים, שהגיבו בתגובות, חשבו שמדובר במינוס בבנק. הרי המינוס בבנק קטן ככל שמוסיפים לו כסף. האמת שדרך החשיבה שלהם הייתה נכונה. זה בדיוק על אותו עיקרון. ראיתי פעם סרט, ששמו "לסניור באהבה" בו מורה חדש באיזשהו בצפר, מנסה ללמד את תלמידיו הבעייתים מתמטיקה. הוא ניסה להסביר להם מה קורה כשמוסיפים 2 למינוס 2 ונתן בדיוק את הדוגמא של בור. אם יש בור של שני מטר, וצריך להכניס שני מטרים של אדמה כדי לכסות אותו - אז מה התוצאה שיוצאת בסוף. דרך טובה להסביר מתמטיקה וגם דרך טובה להסביר דרך לניהול חשבון שנמצא באובר דראפ.

התשובה לחידה השניה היא - טבעת נישואים. לפי דעתי זה לא קורע מצחוק, אבל כן קצת משעשע. בי לפחות זה העלה חיוך, כשסיפרו לי את זה בפעם הראשונה.

בגלל שהעלתי כל כך הרבה במשקל, ככתוב למעלה, אז זה הגיע למצב שהבגדים שלי לא עולים עליי. פשוט לא. כל כמה שבועות, עוד מכנס לא נסגר עלי. בסוף זה הגיע למצב שבשום מכנס אני לא יכולה לסגור את הכפתור. שום מכנס בכלל, מלבד המכנס אותו אני לובשת כל יום לעבודה והמכנס הזה - נקרע כולו בין הרגליים.

לא מזמן ראיתי בחדשות שהחלו מבצעי סוף עונה, למרות שאנחנו ביולי, לאור המיתון הכלכלי. למרות זאת היססתי אם לקנות בגדים. הסיבה לכך היא פשוטה - אני לא זקוקה להרבה בגדים.

כשהתחלתי לעבוד בתור דיילת בבנק, אמרו לי שאני צריכה ללבוש חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים שחורים שהם לא ג'ינס. לא הייתה לי אפילו חולצה אחת מכופתרת ואפילו לא חולצה אחת בעלת שרוולים, אלא רק גופיות. אמרו לי גם שהתפקיד מוגדר רק לחודשיים. לפיכך, קניתי חולצה אחת לבנה מכופתרת ופשוט לבשתי אותה כל יום. בערבים לפעמים כיבסתי אותה. נראה לי טיפשי לקנות יותר מחולצה אחת, לאור העובדה שאני לעולם לא אלבש אותה אחרי שאסיים את העבודה הזאת. אני טיפוס של גופיות צבעוניות.

כששוב ביקשו ממני להיות דיילת, לעוד חודשיים נוספים, החלטתי פשוט להמשיך עם אותה חולצה. היה לי רק מכנס שחור אחד, שלושת רבעי, שהוא לא ג'ינס, ולכן גם אותו המשכתי ללבוש כל יום.

אגב, בהתחלה התעצבנתי שדורשים ממני לקנות מכספי חולצה, אבל לאחרונה הבנתי שאם לא היו דורשים את זה ממני - הייתי קונה המון בגדים. הרבה הרבה יותר מחולצה אחת. הם בעצם חסכו לי כסף.

זה אומר שבגדים לעבודה אני לא צריכה. ומחוץ לעבודה - הבנאדם שאני פוגשת הכי הרבה זה בובי, וברוב המכריע של המקרים, זה בבית שלי ואז אני לובשת בגדי בית. לפעמים אני עושה על האש עם דץ ודצה, החברים של בובי, אבל לא צריך יותר מטרנינג בשביל זה. הם האנשים האחרונים שצריך להרשים מבחינת לבוש, כי דצה היא בת 26 ונראית בדיוק כמו בת 60.

אז בשביל הפעם בשבועיים-שלושה שאני רואה את אנג'ל, או מישהו אחר מהחברים שלי, מספיקות שתיים-שלוש חולצות, שיש לי בארון.

בכל זאת, לאור המבצעים המטורפים, ולאור זה שלא יכולתי להמשיך ללבוש כל יום מכנס שקרוע בין הרגליים ולספור בכל יום חור חדש (זה הגיע למצב שהיו שם שישה חורים!) ניצלתי את הפיצול שיש לי בעבודה בימי שני, ללכת לשופינג. קניתי מכנס שחור חדש לעבודה (הוא אומנם ארוך ולא שלוש רבעי, ולכן חששתי שיהיה לי חם, אבל הוא הרבה יותר דק מהמכנס הקודם ולכן זה מסתדר יופי), קניתי גם ג'ינס רחב חדש (בשנה האחרונה לבשתי רק סקיני ונמאס לי מזה שהוא לא מאפשר לנשום!), שלוש גופיות, שתי טוניקות וארבעה זוגות תחתונים. הכול ביחד עלה לי 490. זה כלום, לאור זה שקניתי כל כך הרבה. ללא המבצעים - הייתי צריכה לשלם אלף ויותר. אני ממש שמחה. האמת שהייתי זקוקה לבגד חדש, כדי להתפנק קצת. גם לי מותר לפעמים.

והנה בא לסיומו אחד הפוסטים המשעממים ביותר שכתבתי אי פעם. אני עוד אכשהו מבינה אם בנות שרדו את הפוסט הזה, אבל בנים בטח סבלו נורא בכל החפירות בקשר למשקל ובגדים. תנחומיי. אם איזשהו גבר יכתוב לי בתגובות שהוא קרא כל מילה בפוסט מתחילתו ועד סופו - סביר להניח שאני לא אאמין לו.

תאכלו תמיד את הקשה של הלחם.

שלכם,

נונה.