היי,

היום פורסמו התוצאות של מבחן הפסיכומטרי שלי. בסיום יום העבודה, המתנתי לאוטובוס על מנת ליסוע למרכז העיר ומשם לקחת אוטובוס לביתו של אנג'ל. בזמן שהמתנתי לאוטובוס, התקשרתי לבובי לשאול מה שלומו. פיטפטנו קצת ובין השאר סיפרתי לו שאני מתכוונת לבדוק את הציון במחשב בביתו של אנג'ל.

בובי הציע שהוא יבדוק לי את הציון בעצמו. הסכמתי. הוא נכנס לאתר של המרכז הארצי לבחינות.  לקח לדף ה-מ-ו-ן זמן להטען, כי הרי כל העולם נכנס לשם היום. אחרי כמה דקות מורטות עצבים הדף נטען סופסוף. ואמרתי לו את מספר תעודת הזהות שלי ואת מספר האסמכתא. שוב לקח לדף ה-מ-ו-ן זמן להטען ואז זה כתב שאין נתונים כאלה. הופתעתי מאד והתקשרתי למרכז הארצי לבחינות. אחרי 20 דקות של המתנה - סופסוף מישהי ענתה וסיפרתי לה את מה שקרה. היא אמרה לבדוק ללא ספרת הביקורת. חזרתי לבובי ואמרתי לו למחוק את הספרה האחרונה מתעודת הזהות שלי. הוא עשה זאת. הדף שוב נטען במשך כמה דקות ואז הציון נגלה לעיניו.

כולי סקרנית, מתוחה ולחוצה, צעקתי עליו שיאמר לי כבר את הציון. הוא התחיל להגיד לי כמה קיבלתי בכל תחום - מסתבר שבכמותי קיבלתי 87, במילולי 117 ובאנגלית 75. בכלליות קיבלתי 481. נחרדתי. זה אפילו פחות ממה שקיבלתי בפעם הקודמת. בפעם הקודמת קיבלתי 483. איך לעזאזל זה יכול להיות??? אני לא מבינה. אני לא מבינה. אני לא מבינה. בפעם הקודמת לא ידעתי כמעט את החומר במתמטיקה ואילו הפעם כן ידעתי אותו. אני לא מבינה. אני לא מבינה. אני לא מבינה. גם לא הצלחתי לעבור את ה-85 באנגלית. אני לא מבינה איך זה יכול להיות.

הקדשתי שנה מחיי לפסיכומטרי הזה. בדיוק שנה. באוגוסט הקודם התפטרתי מעבודתי. חודש וחצי לאחר מכן התחיל קורס פסיכומטרי של שלושה חודשים. מה שאומר שלא עבדתי, חוץ מיום פה או יום שם, במשך ארבעה חודשים וחצי. למען האמת, כמעט חמישה. התרוששתי כלכלית ונכנסתי למינוס גדול. בנוסף, מצבי הנפשי היה איום ונורא, כי הקדשתי כמעט 16 שעות בשבוע, לישיבה בחדר בו אני לא מבינה את הנעשה סביבי. קשה לי מאד עם מתמטיקה ולכן הלכתי וצברתי פערים ולא הבנתי כלום. אחר כך התאפסתי על עצמי וחזרתי על החומר מהתחלה, אבל הכיתה התקדמה.

בסוף דצמבר ניגשתי. כשקיבלתי את הציון, כעבור חודש, מאד התאכזבתי, אבל החלטתי לא לראות בזה סוף העולם. הייתי אמורה לגשת שוב באפריל, אבל לא הפסקתי להתכונן כמו שצריך והיו לי עוד כל מני שיקולים ולכן דחיתי ליולי. לקחתי שיעורים פרטיים במשך חודש וחצי לפני הבחינה, בעלות של 100 שקל לשיעור. ובאמת שהשתפרתי בצורה עצומה. באמת באמת שכן. קלטתי את כל החומר. הבנתי את כל החומר. אז איך זה יכול להיות? אני לא מבינה. אני לא מבינה. אני לא מבינה איך זה יכול להיות. אני לא מבינה.

ההורים שלי שילמו 4400 שקל על קורס, 400 על הבחינה עצמה ו1300 על אבחון. הם גם שילמו 180 שקל על ערעור, כי רציתי הקראה באנגלית שלא נתנו לי. אחר כך הם שילמו עוד 440 שקל בשביל להרשם פעם נוספת. אני שילמתי 1500 שקל בערך לשיעורים פרטיים ובנוסף ממש התרוששתי בתקופה שבה לא עבדתי כי ניגשתי לפסיכומטרי.

ואני לא מבינה איך כל זה לא נשא פרי. איך יתכן שאדם משקיע המון כסף, המון זמן והמון כוחות נפשיים ואז הכול מתרסק לו בפרצוף? אני לא מבינה. אני לא מבינה. אני לא מבינה.

כשבובי בישר לי על הציון הייתי כבר במרכז העיר. יצא לי כל החשק ללכת לאנג'ל ולכן חציתי את הכביש על מנת לקחת אוטובוס הביתה. בובי ניסה לנחם אותי. הוא לא כל כך הצליח. הייתי המומה ומזועזעת. אני עדיין המומה ומזועזעת. אף פעם לא פגשתי מישהו שקיבל בפעם השניה פחות מבפעם הראשונה. אפילו לולי, שקיבל 370 ומשהו בפעם הראשונה, 399 בפעם בשניה ו431 בפעם השלישית - השתפר מפעם לפעם. אני לא מבינה איך יכול להיות שככה נפלתי.

אומנם הרגשתי שהבחינה קשה, אבל חשבתי שאולי אקבל עשר-עשרים נקודות פחות ממה שאני זקוקה לו. לשניה לא העלתי על דעתי שאקבל אפילו פחות מבפעם הקודמת. איך אדם שמקבל 300% תוספת זמן, מחשבון והפסקה בין הפרקים - מקבל ציון עלוב כזה? אני לא מבינה. אני לא מבינה. אני לא מבינה.

התקשרתי למורה הפרטית שהייתה לי בזמנו. היא בחורה מקסימה והנחתי שתדע לומר דברים שינחמו אותי. גם היא הייתה בשוק למשמע הציון וגם היא אמרה שהייתה בטוחה שאקבל מה שאני זקוקה לו. אמרתי לה את האמת - שלפני כמה שבועות החלטתי שאם לא אקבל את הציון שדרוש לי - אני לא אקח את זה כטרגדיה אלא אנצל את השנה הקרובה כדי לעבוד ולחסוך הרבה כסף, אולי לקחת קורס בכתיבה יוצרת ושאר דברים מגניבים. אמרתי לה גם שחשבתי אולי לשפר בגרות או לעשות 5 יחידות תנ"ך כדי לשפר את הממוצע, אבל חשבתי שאולי אקבל עשר-עשרים נקודות פחות. לא העלתי על דעתי שאקבל כל כך מעט. אפילו פחות מבפעם הקודמת.

קודם כל, היא הזכירה לי שהציון הזה לא אומר עליי שום דבר כאדם. אמרתי לה שאני יודעת. כבר לפני כמעט שנה הגעתי  למסקנה שבחינה פסיכומטרית לא מעידה על אדם דבר, מלבד היכולת שלו לעבור בחינה פסיכומטרית.

דבר נוסף שהיא עשתה זה להציע לי אלטרנטיבות. היא אמרה שאני יכולה לדבר עם ראש החוג ללשון עברית. להסביר לו שאני טובה בתחום ושמה שמפיל אותי בפסיכומטרי פעם אחרי פעם זו המתמטיקה. לא צריך מתמטיקה כדי להיות עורכת לשונית, נכון? אולי הוא יבין את זה ויקבל אותי בכל זאת. אמרתי לה שאם כך - למה בכלל קיים הפסיכומטרי, אם כל אדם שלא מקבל את הציון שדרוש לו, יכול לומר את זה? היא אמרה שאני לא "כל אדם" ושהיא יודעת שיש לי קושי אמיתי במתמטיקה. שאלתי למה, אם כך, בכלל עשיתי פעם שניה. היא אמרה שזה על מנת להראות שבאמת עשיתי את כל המאמצים. אולי זה ישפיע עליו. אולי.

שתנו ידענו שהסיכוי לזה קלוש ביותר, ושזה גם אומר שאצטרך לוותר על סוציולוגיה-אנתרופולגיה, ולכן אמרתי לה שכנראה פשוט אעשה בגרות או אשפר בגרויות, בשביל זה. ממוצע הבגרויות שלי הוא 9.27. צריך ממוצע 10 כדי להתקבל לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה וכמובן שגם ללשון (ללשון מספיק גם ממוצע 9.6). אמרתי לה שאני לא אצטרך ממוצע 10, כי הפסיכומטרי בכל זאת העלה לי את הממוצע קצת.

היא אמרה שאני צודקת, ואז הציעה לי אלטרנטיבה נוספת. האמת שזו נשמעת לי אלטרנטיבה מגניבה לגמרי. אני יכולה להרשם לאוניברסיטה הפתוחה כדי ללמוד לשון עברית וסוציולוגיה-אנתרופולגיה. הרי כל מה שצריך לפתוחה זה רק תעודת זהות. תהיה לי גם את ההנחה של בת עובד, כי האוניברסיטה הפתוחה היא הרי אוניברסיטה. מי שמקבל ציונים גבוהים בשנה ראשונה בפתוחה - יכול להתקבל על סמך זה לשנה שנייה לאוניברסיטה בעירי. זה נשמע נהדר.

הסיבה שלא רציתי את הפתוחה מלכתחילה, היא שחששתי שאין לי מספיק משמעת עצמית, כדי ללמוד במקום בו מרבית הלמידה היא בבית, אבל בקטע הזה הפסיכומטרי דווקא עשה לי דבר טוב, כי הוא לימד אותי משמעת כזאת והרגיל אותי קצת לשבת על התחת.

לא בטוח שכל מה שלמדתי בשנה בפתוחה, ייחשבו לי מבחינת נקודות באוניברסיטה בעירי, אבל זה לא נורא, כי הרי הידע נשאר ויעזור לי. זה גם טוב מהבחינה שבזמן שאני לומדת בפתוחה - אני אוכל לעבוד ולא להתרושש, אני אוכל לקבל טעימה על מה זה בכלל ללמוד באוניברסיטה לשון עברית וסוציולוגיה אנתרופולוגיה ואני גם אוכל לנצל את השנה הזאת, כדי לשפר את האנגלית שלי. באוניברסיטה בעיר שלי דורשים רמה 2 כדי להתקבל בכלל, ודורשים להוציא פטור כדי לעבור משנה ראשונה לשניה. בכל מקרה לא הייתי מוציאה פטור תוך שנה ואז בכל מקרה הייתי צריכה לעשות שנה הפסקה, אז מה ההבדל לעשות את זה עכשיו או בעוד שנה?

הבעייתיות במסלול הזה היא ששום דבר לא בטוח. אף אחד לא יכול להגיד לי בביטחון שאכן אעבור לאוניברסיטה הרגילה, אחרי שנה. אבל נראה לי ששווה לנסות.

האופציה של הפתוחה נשמעת לי יותר טוב מאופציות אחרות. האופציות האחרות הן או לעשות שוב בגרויות, מה שמרגיש לי כמו חזרה אחורה, או לעשות פסיכומטרי בפעם השלישית, מה שיתיש אותי לגמרי נפשית ובזה אני יכולה ליפול שוב ובגדול, או ללכת ללמוד במכללה, מה שבלתי אפשרי, כי אין לי כסף לזה וכי אני לא רוצה לעזוב את העיר שלי וללכת לגור במעונות.

חשוב לי להתחיל ללמוד בשנה הקרובה. ללמוד לתואר. לא לפסיכומטרי או לבגרות. אני מרגישה בשלה לזה. עברו כבר יותר משנתיים מאז עזבתי את השירות הלאומי ואני מרגישה שבאמת התבגרתי ושאני בשלה ללמוד. חבל לי להעביר עוד שנה רק בשוק העבודות המזדמנות.

המורה הפרטית לשעבר שלי, הציעה לי לקבוע פגישה עם ראש החוג ללשון עברית, לספר לו מה קרה לי בפסיכומטרי, לספר לו על עצמי ולהתייעץ איתו. סביר להניח שגם הוא יציע לי את האופציה הזאת של הפתוחה.

עוד משהו שמבאס אותי הוא שאם אני הולכת על המסלול של הפתוחה - אז שלוש השנים שהקדשתי לעשיית בגרויות הולכות לפח וגם השנה שהקדשתי לפסיכומטרי הולכת לפח, אבל זה לא נכון. הלימודים בתיכון העשירו אותי ונתנו לי מסגרת, על מנת לא לשוטט ברחובות. הלימודים לפסיכו גרמו לכך שתהיה לי יותר משמעת. לכל דבר יש סיבה וכל דבר נותן משהו.

ברור שמאד מאד מאד מבאס שעברתי כל כך הרבה עם הפסיכומטרי, והקרבתי כל כך הרבה זמן וכסף וכוחות נפשיים, אבל לא יכולתי לדעת, אם לא הייתי מנסה. לפחות ניסיתי. אי אפשר להצליח בכלום אם לא מנסים.

עדיין יש לי פרצי בכי אקראיים. בשניות אלה ממש, שאני נותנת לאצבעות לרוץ על המקלדת, אז העיניים שלי מלאות בדמעות. אבל אני יודעת שאני אהיה בסדר. אין לי ברירה. להתאבל על זה לא יתן לי כלום.

סוף חודש טוב לכולם.

שלכם,

נונה.