היי לקוראיי,

מי שקרא את הפוסט הקודם, יודע מה שקרה לי עם הפסיכומטרי ויודע על האלטרנטיבות שחשבתי עליהם. מה שהתחדש מאז כתיבת הפוסט הקודם, הוא שעידכנתי את ההורים שלי בנעשה. ביום חמישי בצהריים, שטחתי בפניהם את המצב שנקלעתי אליו. הם מיד התייצבו לעזרתי. הם אולי דפוקים בתחום הרגשי - אבל בתחום המעשי אפשר לסמוך עליהם. הם מיד הציעו שנכתוב מכתב ל"ראויים לקידום". באמצעות "ראויים לקידום" מתקבלים לאוניברסיטה אנשים שלא עמדו בתנאי הקבלה, אם יש להם נסיבות מיוחדות. אז כתבנו מכתב ואז הם נסעו במיוחד למשרד של אימא שלי, כדי להדפיס, כי המדפסת בבית לא עבדה והדפיסו גם את הטפסים, שאני מילאתי אחר כך וגם נתנו לי צ'ק על סך 80 שקלים, שזאת האגרה ש"ראויים לקידום" דורשת. אולי בזכות "ראויים לקידום" אוכל ללמוד לשון, אבל אני יכולה לשכוח מסוציולוגיה-אנתרופלוגיה. אם ארצה לעשות דו חוגי - אצטרך למצוא משהו ממדעי הרוח. אולי תיאטרון.

בנוסף, אבא שלי הבטיח שידבר עם האישה שאחראית על התחום של האנגלית באוניברסיטה. הוא הרי מכיר אותה כי הוא עובד שם שנים. יבקש ממנה לראות מה אפשר לעשות. אולי היא תעשה לי מבחן עם הקראה בעל פה ואז אולי אצליח להכנס לרמה 3 ולהתחיל קורס קיץ כדי לעבור לרמה 2. אולי.

בנוסף, ההורים שלי אמרו שאני יכולה ללמוד במכללה, אם דברים לא יסתדרו עם האוניברסיטה. אמרתי להם שחשבתי שאנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו כלכלית, אבל הם אמרו שנסתדר. שבדיוק בשביל זה הם פתחו לי, בהיותי תינוקת, תוכנית חיסכון וגם שגם למכללה נוכל לקבל קצת הנחה. אומנם הנחה הרבה הרבה הרבה פחות משמעותית מלאוניברסיטה, אבל גם זה משהו. 

אבל אני לא רוצה מכללה. בדקתי באינטרנט על מכללות בעיר שלי ולא מצאתי שום דבר נורמלי. מכיוון שאני לא רוצה לעזוב את עירי - אני לא מתכוונת ללמוד במכללה. 

אני החלטתי שאחכה לתשובה מ"ראויים לקידום" ואראה גם מה קורה עם האנגלית. ואם דברים לא יסתדרו עם האוניברסיטה הרגילה - אלך לפתוחה, לפחות לשנה אחת. קראתי באתר שלהם, שאפשר להרשם אליהם בהרשמה מאוחרת עד ה-25.9, אז יש עוד קצת זמן. זה אומנם יעלה יותר, מאשר אם ארשם עכשיו, אבל לא נורא.

אבל לא רציתי לדבר על זה בפוסט הזה. רציתי לדבר על כישלונות ועל דרך להתמודדות איתם. משהו ששמתי לב אליו, שמדי שנה, כבר שלוש שנים ברציפות, אני מתמודדת עם כישלון גדול. לפניי שנתיים זה היה העניין עם השירות הלאומי. אני רציתי לעשות שירות לאומי, במשך 24 חודשים לפחות, אבל עזבתי אחרי שמונה חודשים. למה? כי כלום לא הסתדר לי. 

התחלתי באוגוסט, מיד אחריי סיום התיכון, שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים. שרדתי שם חודש וחצי, למרות שהיה מחריד שם ואז העיפו אותי. לא התייאשתי. חזרתי לעירי, התמודדתי עם תקופת אי וודאות מטורפת וחיפשתי לי מקום שירות חדש. כעבור חודש וחצי מצאתי תפקיד, כבת שירות לאומי בגן ילדים בקיבוץ. שרדתי שם ארבעה חודשים ואז גם משם העיפו אותי. היה כבר פברואר, ולכן לא יכולתי למצוא שום תפקיד חדש בחינוך. נשארתי עוד חודשיים בחדר האוכל בקיבוץ, בתור מישהי שעושה כמעט כלום, ואז עזבתי את השירות הלאומי סופית. ידעתי שלא יהיה נכון לי לחכות בבית, עוד חצי שנה - רק כדי להתחיל מקום שירות חדש בספטמבר בחינוך.

בשנה שעברה התמודדתי עם הכישלון, בקשר לרשיון נהיגה. עשיתי בערך 120 שיעורים על אוטומט, במשך שנתיים פלוס. קודם לקחתי 38 שיעורים בעירי, אחר כך עברתי לחולון, כי התחלתי שם שירות לאומי בהוסטל, ועשיתי 11 שיעורים בחולון, אחר כך חזרתי הביתה לחפש מקום חדש ועשיתי עוד ארבעה שיעורים, אחר כך עברתי לקיבוץ ועשיתי עוד בערך 50 שיעורים באופקים ואז עזבתי, כשמאחוריי שניי טסטים. חזרתי לאופקים עוד חמש פעמים במיוחד, רק בשביל שיעור נהיגה וטסט, אבל נכשלתי שוב ושוב. אחרי שבעה כשלונות, החלטתי לחזור ללמוד נהיגה בעירי. עשיתי עוד 15 שיעורים ואז פרשתי וויתרתי על רשיון נהיגה.

הסיבה שוויתרתי לא הייתה זה שהאמנתי שלא אצליח להוציא רשיון נהיגה. ידעתי שאם אעשה עוד הרבה שיעורים - אעבור טסט בסופו של דבר, אבל כדי לעבור טסט צריך לנהוג נכון רק במשך רבע שעה. קלטתי פתאום שבתחומים אחרים בחיים, אני יכולה לטעות מליון פעם, עד שאלמד, אבל בתחום של נהיגה, מספיקה טעות אחת, כדי שאהרוג מישהו או אהרג בעצמי, והחלטתי שזה סיכון שאני לא לוקחת. אני חושבת שזו הייתה החלטה נכונה בהחלט. רק חבל שלקח לי כל כך הרבה זמן, כל כך מאמצים, כל כך הרבה כוחות נפשיים וכל כך הרבה כסף, כדי להגיע אליה.

ואילו השנה אני צריכה להתמודד עם הכישלון בתחום הפסיכומטרי. הקדשתי לפסיכומטרי המזויין שנה מחיי. באוגוסט הקודם התפטרתי מעבודתי, חודש וחצי אחר כך התחיל קורס של שלושה חודשים וניגשתי בסוף דצמבר. כעבור חודש, גיליתי שהתוצאה לא מספיק גבוהה עבורי ולכן החלטתי לעשות שוב. לא הספקתי ללמוד למועד אפריל והיו לי עוד שיקולים, אז דחיתי ליולי. חודש וחצי לפני יולי התחלתי לקחת שיעורים פרטיים. ניגשתי ביולי האחרון. קיבלתי אפילו פחות מבפעם הראשונה. אחרי המון כסף שההורים שלי שילמו על קורס ועל אבחון ועל שתי בחינות, אחרי כסף שאני שילמתי למורה פרטית, אחרי המון כוחות נפשיים והמון הקרבות וטרררם - שוב מאמציי לא נשאו פרי.

והפעם אני לא מתכוונת לוותר. על השירות הלאומי וויתרתי, כי המחיר היה גבוה מדי עבורי. על הרשיון וויתרתי, כי הבנתי שזו סכנת חיים לי ולאחרים. אבל המאמץ להתקבל ולהתחיל ללמוד לתואר ואז לסיים אותו בהצלחה - שווה את זה. זה גם לא מסכן אף אחד מן הסתם.

אני מרגישה שבאיזשהו מקום אני סתם מרחמת על עצמי. דברים כאלה קורים לאלפי אנשים מדי יום. יש לי בערך אלף דוגמאות בראש. אחי למד במשך שנה וסמסטר הנדסת חשמל בטכניון, ואז גילה שהוא נכשל שם ושזה קשה לו מדי אז הוא חיכה כמעט שנה ואז התחיל ללמוד בבן גוריון ביו-רפואה. אחרי עוד תקופה מסוימת החליט שהוא רוצה במקביל גם הנדסת חשמל, אז למד לשני התוארים במקביל ומה שלמד בבן גוריון לא נחשב לו מבחינת נקודות.

למדה איתי בשכבה מישהי שלקחה בתחילת כיתה י מגמת תיאטרון ומגמת מדעי החברה. אחרי שנה היא פרשה מתיאטרון ונכנסה למגמת תקשורת. בסוף יא היא פרשה גם ממדעי החברה ונשארה רק עם תקשורת. מה שאומר שלמדה לחינם שנה שלמה תיאטרון ולמדה לחינם שנתיים מדעי החברה.

זוגות רבים ניסו להכנס להריון במשך חמש שנים ויותר. בזבזו על זה המון זמן, המון כסף, המון כוחות נפשיים ואת הבריאות של האישה, ובסופו של דבר לא הצליחו להכנס להריון ולכן פנו לתחום של אימוץ, מה שגם לוקח שנים.

יש לי ידיד, בשם לולי, שעשה שנה של מכינה כדי לשפר ממוצע בגרויות מ7.9 ל8.3 ואז עשה שלוש פעמים פסיכומטרי - קיבל פעם אחת 370 ומשהו, פעם שניה 399 ופעם שלישית 431. הוא היה צריך 450 וכבר תיכנן לעשות בפעם הרביעית, אבל אז קיבלו אותו על ועידת חריגים.

יש אנשים שהחליטו להקים עסק. השקיעו המון כסף וזמן ואז העסק התרסק.

כשהייתי קופאית בסופר, עבדו איתי קופאיות יוצאות ברית המועצות, שהיה להם תואר שני, אבל נאלצו לוותר על עבודה במקצוע שלהם ולעסוק במקצוע מבזה כמו קופאיות בסופר - כי אחרי שעברו לארץ, לא הייתה להם הוכחה מספקת על התארים שלהם. אני יודעת שזה קרה אפילו לרופאים, שלמדו שבע שנים רפואה ואז עסקו עשרים שנה במקצוע ואז אחרי שעברו בארץ - הפכו למאבטחים בחניון, בשכר של 24 שקל לשעה וזה עוד במקרה הטוב.

לאחי ואישתו נולדה תינוקת שלושה חודשים לפני הזמן. זה גם קלקל להם הרבה תוכניות לעבודה ולימודים וגם, וזה הרבה יותר נורא, הם היו בענן של חוסר וודאות, לגבי אם תחייה או תמות חלילה ואם תהיה מפגרת או אוטיסטית או עיוורת. מזל שהיא הצליחה להמשיך להתקיים. בקלות יכלה לא להמשיך לשרוד והם היו כל כך חרדים.

אני חושבת שהסיבה לכך, שכל כך קשה לי להכשל, היא שאני משליכה על תחומים אחרים. בכל פעם שאני נכשלת בתחום אחד - אני מרגישה כשלון בכלליות. לאט-לאט, עם השנים, אני מנסה ללמד את עצמי שהעובדה שאני לא מסוגלת להוציא רשיון נהיגה, או העובדה שקיבלתי ציון כזה בפסיכומטרי - לא מעידה עליי דבר כאדם. פסיכומטרי זו בחינה מטומטמת שלא מעידה על אדם דבר, מלבד היכולת לעבור בחינה פסיכומטרית. ובקשר לרשיון - סו פאקינג וואט? אני מכירה כמה וכמה אנשים, שכן הוציאו רשיון לפני חמש שנים ויותר, ומאז לא נהגו אפילו פעם אחת כי להורים שלהם אין רכב. הרשיון שלהם חסר תועלת. זה בדיוק כאילו לא היו מצליחים להוציא רשיון, כמוני. יש גם מאות מקרים של אנשים שכבר עשו טסט ונכשלו או שהיו קרובים לטסט, ואז התחילו תואר או צבא או נאלצו לעבור לחו"ל ואז עבר כל כך הרבה זמן, שכל השיעורים שלקחו מבוטלים ואם ירצו רשיון - יצטרכו, במסגרת החוק, 28 שיעורים לפחות מחדש.

נ באה אליי היום. נ סיימה תיכון, עשתה במשך שנה שירות לאומי בגן ילדים בעירנו ואז ניסתה, בתור שנה שנייה של שירות לאומי, לעשות שירות לאומי בגן ילדים מחוץ לעיר. היא לא הסתדרה שם עם הצוות ולכן חזרה לעירנו ולגן המקורי, אבל הסכיזופרניה שלה השתלטה עליה ולכן היא עזבה את גם זה. בשמונה חודשים האחרונים היא ישבה בבית ולמדה למשהו שבכלל לא ידעתי שקיים, עד שסיפרה לי - מבחן על מנת להתקבל למכינה של השלמת בגרויות. היא ניסתה למצוא עבודה, אבל אחרי שתיים-שלוש ראיונות עבודה כושלים, התייאשה.

שעות דיברתי איתה היום וניסיתי לעזור לה. אמרתי לה שמצבה בסדר גמור - היא צעירה, רק בת 20. היא לא צריכה להאכיל פיות. היא אפילו לא צריכה לשלם שכר דירה. ולכן זה בסדר גמור אם לוקח לה זמן למצוא עבודה. זה גם בסדר גמור שלא הסתדרה בגן מחוץ לעיר. כולנו לא מסתדרים לפעמים. זו תכונה שמאפיינת 100% מאוכלסיית העולם. נתתי לה דוגמאות, שכתבתי גם בפוסט הזה, על אנשים שניסו דברים ונכשלו, אבל לא התמוטטו אלא עברו הלאה והמשיכו לנסות. בלי קשר, גם אמרתי לה שהיא חייבת לטפל בסכיזופרניה שלה. כמו אדם שיש לו אפיליפסיה וצריך לקחת כדורים כל יום, כמו אדם שיש לו סכרת וצריך להזריק לעצמו כל יום וכמו אדם שיש לו אסתמה וצריך להשתמש במשאף כל יום - כך היא צריכה לקחת כדורים כל יום כדי להתגבר על הסכיזופרניה. נתתי לה את הדוגמאות האלה וגם אמרתי לה שכמו שלשתנו יש קוצר ראייה ולכן אנחנו משתמשות במשקפיים וכמו שאני מקיימת יחסי מין אבל לא רוצה להכנס להריון, אז אני לוקחת גלולות, בדיוק באותה מידה, היא צריכה לטפל בסכיזופרניה שלה. גם נתתי לה טיפים על שוק העבודה והודעתי לה שצפויים לה עוד 80 שנה בהם תיכשל לפעמים ושאי אפשר כל פעם להתפרק. עוד הרבה דברים נאמרו שם ואני חושבת שממש עזרתי לה.

אמרתי לה שהיא לא כישלון. אמרתי לה שכמו שהיא לא רואה בי אדם פסול, כי החלפתי שלושה מקומות שירות בשמונה חודשים, כי החלפתי המון עבודות מפני שפיטרו אותי שוב ושוב, כי החלפתי הרבה ידידים אפלטונים שזרקו אותי מהחיים שלהם, ששכבתי עם הרבה אנשים שניצלו אותי, שהקדשתי שנה מחיי לעשות פסיכומטרי ונכשלתי, כי עברתי המון חרא עם המשפחה שלי, אז היא לא צריכה לראות בעצמה אדם פסול, כי לא הצליחה לעשות שירות לאומי במקום בו רצתה לעשות וכי התקשתה במציאת עבודה (תכלס, זו ממש שטות ללכת לשלוש ראיונות עבודה ואז לטעון שנכשלת. דרושים הרבה יותר ראיונות כדי למצוא עבודה) וכי אולי לא התקבלה למכינה. לא תמיד מצליחים. מחליטים מה רוצים, משקיעים את הכוחות להשיג את זה ואם לא מצליחים - מוצאים אלטרנטיבה. בודקים איך בכל זאת אפשר להשיג את זה או פונים לכיוון אחר. אי אפשר להשבר כל הזמן.

ובזמן שדיברתי ודיברתי ודיברתי, פתאום קלטתי עד כמה כל מה שאמרתי נכון. זה באמת נכון שבדיוק כמו ש-נ לא כישלון - גם אני לא כישלון. תמיד יהיו דברים שבהם לא אצליח. אז מה? אז מרימים את הסנטר וממשיכים הלאה.

ודברים קורים כשהכי לא מצפים להם. שנים התלוננתי שאני מחליפה מסגרות כל הזמן, שידידים נכנסים ויוצאים מהחיים שלי ושקשרים עם בני המין השני, מיניים או/ו זוגיים, כל הזמן מתפרקים לי, והנה, אני כבר שנה וארבעה חודשים ומשהו, עם אדם שאני אוהבת ושאוהב אותי בחזרה ומאמין בי בכל ליבו. והנה - אנג'ל בחיים שלי כבר כמעט חמש שנים ואני לא מאמינה שהקשר יתנתק לעולם. והנה - נראה שגם החברות עם מימי מסתמנת כחברות לכל החיים.

אני אתחיל ללמוד לימודים אקדמאיים. זה בטוח בטוח בטוח יקרה. סביר להניח שבעוד פחות משלושה חודשים, בסוף אוקטובר ואם לא - אז באוקטובר שאחריו. יהיה לי תואר. בזה אין לי ספק. המכשולים בדרך רק גורמים יותר להעריך דברים שמשיגים. זה לפחות מה שאני משתדלת לומר לעצמי כל הזמן.

ויש לי הרבה על מה להודות. הרבה מאד. בנוסף לדברים רבים מבורכים שיש לי, יש לי גם את ההורים שלי בתור גב. הם אולי דפוקים בתחום הרגשי - אבל בתחום המעשי אפשר לסמוך עליהם. תראו איך הם התייצבו לצידי, כשהייתי זקוקה לעזרה, בפילוס הדרך ללימודים אקדמאיים (פוסט זה נכתב בצורה מעגלית).

שבת שלום למי שקרא את הפוסט בשבת. שבוע טוב למי שקרא את הפוסט אחרי צאת השבת.

שלכם,

נונה.