היי לקוראיי,

אולי כדאי שתרשמו את התאריך לפנכם. התאריך בו נונה כהן העמידה סגנית מנהל בנק במקומה. העניין הוא כזה - כשאחראית כוח אדם הציעה לי את העבודה, היא אמרה שהגדרת התפקיד שלי היא לעזור רק עם מכונה חדשה, שאפשר להפקיד בה מזומן ללא מעטפה. חייתי בתחושה שרק מתוך טוב לב - עזרתי גם עם כל המכונות האחרות. עם המכונה להפקדת צ'קים, המכונה ללקיחת תור, המכונה שבאמצעותה אפשר להוציא תדפיסי מידע, וכו'.

מרגיש לי טיפשי סתם לעמוד באמצע הבנק כשאין לקוחות, ולכן אני נוהגת ללכת לכניסה ולדבר עם המאבטח. כולם יודעים שאני שם. כולם יכולים לשלוף אותי משם ולבקש את עזרתי. ללא העלתי על דעתי שיש עם זה בעיה עד היום. היום סגנית המנהל דיברה אליי בגסות. אמרה משהו לגבי זה שאני צריכה להיות כל הזמן בפנים, וצריכה לעזור כל הזמן ואם לא, כדבריה, היא תמצא מישהו אחר שיעשה את זה. היא הטיחה את זה בי ואז הלכה למקום שלה.

נשמתי עמוק, ספרתי עד עשר ואז ניגשתי אליה ואמרתי שהגדרת התפקיד שלי היא לעזור רק עם המכונה של הפקדת מזומן, ורק מתוך טוב לב עזרתי עם השאר. היא ענתה לי שלהם נאמר שאני צריכה לעזור עם כל המכונות. אמרתי לה שאין לי בעיה ושאני עושה את זה במילא, אבל אין צורך לאיים עליי בפיטורים. היא אמרה שהיא לא מאיימת. שהיא רק חושבת שאם קשה לי לבצע את התפקיד - תמיד אפשר למצוא מישהו אחר שיבצע אותו ושאם יראו שאין שימוש רב במכונות, אז או שיחשבו שהלקוחות דפוקים או שיחשבו שהדיילת לא עושה את העבודה כמו שצריך. אמרתי לה שאעשה כמיטב יכולתי.

לקראת סיום יום העבודה, ביקשתי מאחראית המחלקה שתדפיס לי את השעות שלי, כדי שאשלח לחברת כוח האדם, כי הרי החודש הקודם נגמר. היא אמרה שתעשה זאת כשתתפנה. בנתיים הסניף נסגר ואני המתנתי. כל כמה דקות ניגשתי אליה, לראות שם יש אצלה לקוח וכשראיתי שיש, נסוגתי. בסופו של דבר היא ממש צרחה עליי כמו בהמה, שאין צורך לבוא כל פעם, שהיא תקרא לי ושהייתה מעדיפה שאעמוד בכניסה ואעזור לאנשים לקחת תור. זה ממש ממש ממש עיצבן אותי. הסניף הרי כבר נסגר ולכן לא היו אנשים חדשים, וגם אם היו - לאיש בעולם אין זכות לצרוח עליי. אף לא אחד בכל העולם כולו. אני לא צועקת על אף אחד, אז שאף אחד לא יצעק עליי. זה ממש הרתיח אותי.

אחרי שלא היו יותר לקוחות והסניף התפנה, ניגשתי אליה והתיישבתי. היא שוב צעקה שאני לא עושה את התפקיד שלי כמו שצריך. עניתי לה שאני לא מוכנה שהיא תרים עליי את הקול. היא ניסתה להסית את הנושא שוב לכך שהיא חושבת שאני לא עושה את התפקיד כמו שצריך. אמרתי לה שאין לי בעיה שתעיר לי, שאני מעתה אהיה בפנים, שהבנתי את זה כשסגנית המנהל העירה לי, אבל שעדיין, אני לא מוכנה בשום פנים ואופן שהיא תצעק עליי. כשראיתי שהיא לא מתנצלת, הוספתי ואמרתי שאם אחד מתנאי ההעסקה, הוא שאני אסכים לספוג צעקות, אני אקום ואלך באותו רגע (כלומר אתפטר). לפיכך, היא הפסיקה לדבר על הנושא. הדפסנו לי את השעות ואז ראינו שביום הראשון חסרה כניסה כי עדיין לא נתנו לי כרטיס. היא מילאה בכתב יד ואז ביקשה את המספר של האחראית כוח אדם שלי. נתתי לה. היא התקשרה והסבירה לה שמילאה בכף יד. לא שמעתי מה אחראית כוח האדם שאלה, אבל אני מנחשת ששאלה איך אני בעבודה, כי אחראית המחלקה ענתה לה:"על זה נדבר אחר כך." פיקססנו את השעות, אמרתי שלום ותודה והלכתי משם.

אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. אפילו אם זה יעלה לי בעבודה שלי - לא אכפת לי. הם לא עושים לי טובה שהם מעסיקים אותי. הם לא עושים לי טובה ואני לא עושה להם טובה. הם זקוקים לי ואני זקוקה להם. אני נמצאת שם בזכות ולא בחסד. לאיש בעולם אין זכות להרים עליי את קולו, ובכלל לא משנה מה הסמכות שלו ומה המעמד שלו. כל בני האדם נולדו שווים.

לקח לי הרבה זמן ללמוד את זה. אני זוכרת שלפני שנתיים, כשהייתי קופאית בסופר, אז מנהל הסופר פעם טפח על כתפי בצורה שהכאיבה לי וצרח עליי לנקות מסביבי את הניירות. אמרתי שבסדר וכשהוא המשיך לצרוח ולהשפיל אותי מול כולם, אז שאלתי:"למה אתה צועק?" הוא ממש השתולל למשמע השאלה וצרח עליי שבפעם הבאה שאדבר אליו ככה - אעוף מיד הביתה. אם דבר כזה היה קורה לי היום, אז בטח הייתי אומרת לו:"אל תטרח לפטר אותי. אתפטר בעצמי." קמה, מורידה את חולצת הקופאית והולכת. אני גם זוכרת שהקופאי הראשי בזמנו, ענה לקופאית שביקשה ממנו לא לצעוק עליו, בזה שהוא יצעק עליו מתי שבא לו והוסיף:"תסתמי את הפה שלך." אני זוכרת שגם לי הוא אמר שיצעק עליי מתי שבא לו והיו אפילו כמה פעמים שאמר לי:"תמותי", כשביקשתי את עזרתו. כוס אימא שלו ואחותו הצולעת. אני לא יכולה לתאר אפילו מה הייתי עושה לאדם, שאפילו היה מעלה על דעתו לומר לי "תמותי" היום.

ועוד משהו שקשור לקופאי הראשי בסופר: אני זוכרת שעבדתי שם, בתקופת ראש השנה ויום כיפור וסוכות וכל זה, ושהוא אמר לי כמה פעמים, שברגע שהחגים יסתיימו, אז יעיפו אותי משם. היום אני יודעת שמה שהייתי צריכה לעשות זה להוריד את חולצת הסופר, להחתים כרטיס וללכת באותה שניה. במילא בתקופת החגים אין הרבה ימי עבודה, והימים בהם כן עובדים, הם ימים של קריעת תחת מטורפת, קשה ומתישה, אז זה לא שווה את זה בשביל ה-500 שקל הנוספים שהייתי מקבלת. למעשה, להשאר במקום שבו אתה מרגיש שמנצלים אותך ושאתה שם בזכות ולא בחסד, לא שווה גם מליון שקלים.

אין לי שום בעיה שיעירו לי או שינזפו בי. הם מנהלים ותפקידם לפקח על עבודתי, אך הדרך הנכונה היא לא דרך צעקות. אני לא באתי לחנך אף אחד ואם הם דוגלים בלצעוק עליי, אני תמיד יכולה לקחת את הדברים שלי, להחתים כרטיס וללכת.

אני בחורה צעירה. אין לי משכנתא על הראש ולא תשלום חשבונות מלבד חשבון הפלאפון שלי. אני לא צריכה להאכיל פיות ואפילו לא לשלם שכר דירה. לא יקרה שום דבר אם אפוטר או אתפטר. אני תמיד יכולה למצוא עבודה אחרת. אני צעירה ובריאה ואין שום סיבה שלא אמצא עבודה. עובדה שבשנתיים ומשהו האחרונות, חיפשתי עבודה בערך שמונה פעמים ותמיד מצאתי, תוך מקסימום שלושה שבועות. שלושה שבועות במקרה הרע. לרוב זה לקח לי הרבה פחות. אני טובה בלמצוא עבודות.

אגב, תפקיד הדיילת היה מוגדר מראש לחודשיים. נראה אותם מפטרים אותי ומוצאים מישהו אחר, שיסכים לעבוד במשך חודש ושבוע, שזה הזמן שנותר. זה רק מוכיח שהם זקוקים לי, לפחות באותה מידה שאני זקוקה להם.

חשוב לי להדגיש שאת כל זה אני אומרת ממש לא מתוך התנשאות, או מתוך חוסר יכולת לקבל ביקורת. אין לי שום בעיה לקבל ביקורת, כל עוד היא נאמרת בצורה יפה ומכובדת. לקח לי המון זמן ללמוד ללחום על הזכויות שלי, ואני לא מתכוונת לוותר על זה לעולם. או לפחות כל עוד אין לי ילדים להאכיל. בעצם, אני מקווה שכשיהיו לי ילדים - כבר אעבור את שלב העבודות המזדמנות, שבהם בוסים מרשים לעצמם לדבר ככה לעובדיהם.

אגב, אני לעולם לא רוצה להיות מנהלת. אני לא רוצה על המצפון שלי, אם אדם יעוסק או יפוטר. לא רוצה להיות אחראית על המשכורת של אף אחד.

אה, ועוד משהו שמעצבן אותי, שלא קשור לבוסים אלא ללקוחות. נשגב מבינתי למה יש לקוחות שמרשים לעצמם, להתערב בעבודתם של נותני השירות ולהגיד להם איך לעבוד. ראיתי את זה בכל פעם שבו עבדתי בשירות לקוחות, וכל פעם זה הפתיע אותי מחדש. במקום העבודה הזה, שהוא הבנק, אז למשל ראיתי לפני כמה שבועות, מישהו שניגש לקופה וביקש מזומן מהחשבון שלו. הפקידה התקשרה לסניף שלו, לשאול אם יש כיסוי לכך ואז הוא שאל אותה למה היא מתקשרת ואמר שהיא לא צריכה להתקשר. הייתי גאה בדרך שענתה לו:"יש דברים שהם בהגדרת התפקיד שלי, שהם לא עניינך, ידידי. עם כל הכבוד, אל תתערב לי בעבודה." אז הוא סתם. אני גם זוכרת שכשהייתי קופאית בסופר, בימים בהם הסופר היה מפוצץ, שהלקוחות היו שואלים:"אולי אפשר לפתוח עוד קופה?" נו, באמת. מה, הם באמת לא קולטים שגם לסופר יש אינטרס שהשירות יהיה יעיל? מה, הם לא מבינים שאם הייתה אפשרות לפתוח קופה - הסופר היה עושה זאת?

כל בני האדם נולדו שווים וכל אדם שנותן לי שירות מקבל תודה. לנהג האוטובוס שמנקב לי את הכרטיסיה אני אומרת תודה. למאבטח שבודק לי את התיק בכניסה למקומות ציבוריים, אני אומרת תודה. למוקדנית ב-144 שנותנת לי מספר טלפון, אני אומרת תודה. לכולם כולם כולם. עובד נקיון ערבי וחסר שיניים, יקבל ממני את אותו יחס מכבד, שאני אתן למנהל בנק.

אני גם אף פעם לא אנסה לטרפד את משרתו של אף אחד, אם אני חושבת שהשירות שנתן לי לא היה אדיב או לא יעיל מספיק. אני מעדיפה שיגרמו לי 5 דקות של חוסר נעימות, מאשר לגרום אולי לפיטוריו של מישהו ולגרום לו לקשיים כלכלים ונפשיים. אני לא רוצה את זה על המצפון שלי.

משהו שלעולם לא אשכח הוא שכשעבדתי בחנות מחנאות, אז הגיעה לקוחה מבוגרת וביקשה את התיק שלה, שחזר מתיקון. המוכר הלך למחסן להביא לה. בזמנו, עבדו שם שני מוכרים גבוהים ומתולתלים, שהיו דומים מאד. הגברת ראתה את המוכר האחר מסביר ללקוח אחר על איזשהו תיק ולכן ישירות פנתה למנהל, שבמקרה עמד לידה, ואמרה לו:"הבחור הבטיח שיביא לי את התיק שחזר מתיקון, ועכשיו הוא מדבר עם מישהו אחר." המנהל הסביר לה שזה לא אותו אחד ושהם סתם נראים אותו דבר. כעבור שניה המוכר המקורי אכן יצא מהמחסן והגברת ראתה במו עיניה שטעתה. היא לא התנצלה. לא כלום. סתם משכה בכתפיה, קיבלה את התיק שלה מבלי לומר תודה והלכה. כוס אימא שלה.

מתי כבר אנשים יבינו שיש דרך להתייחס אל בני אדם? מתי כבר אנשים יבינו שכל בני האדם שווים ולאיש אין זכות לנבוח על רעהו או להתנשא מעליו?

שיהיה המשך יום נעים.

שלכם,

נונה.