היי,

בפוסט הקודם תיארתי שאני מסתובבת עם תחושה, שאני מגדירה אותה כתחושת עמימות. אני מציעה לכל מי שלא קרא את הפוסט הקודם או למי שקרא ולא זוכר, לקרוא אותו, אם חשוב לו לדעת מה קורה איתי, כי התחושה הזו היא הדבר שמעסיק אותי במרבית הזמן. היא מסרבת להרפות ממני וכבר לגמרי ולחלוטין נמאס לי ממנה.

מי שקרא כאן לאחרונה יודע שביום שלישי בשבוע שעבר התקשרתי לדוני ואמרתי לו שאני לא רוצה להמשיך לשכב איתו. זה לא החזיק. ביום חמישי בשבוע שעבר יצאתי איתו ועם עוד שתי בנות מהעבודה. יצא לנו לדבר קצת לפני שהן הגיעו ואני סיפרתי לו על תחושת העמימות והוא תמך ועזר ופירגן והיה שם בשבילי. ההערכה שלו כלפיי ממש נשפכה ממנו. בנוסף להרבה דברים מקסימים שהוא אמר לי, הוא אמר גם שהוא חושב שאני יפה בטירוף ושהוא מכבד את החלטתי לא להמשיך לשכב איתו, אבל קשה לו, כי הוא נמשך אליי מאד.

ביום שישי הלכתי לעבודה ואז בערב יצאתי עם חברים של מימי ואז במוצ"ש דוני ועוד בחורה מהעבודה באו אליי. ישבנו אצלי בבית ודיברנו וצחקנו ואז הלכנו שלושתנו לבית קפה והמשכנו לדבר ולצחוק ואפילו הלכנו לגן שעשועים, סמוך לבית הקפה ושיחקנו במתקנים והיה נורא נחמד, ואז הצעתי לדוני לבוא לישון אצלי. לא רציתי לישון לבד. אמרתי לו שרק נתחבק.

שלושתנו חזרנו לבית שלי והמשכנו לדבר עוד קצת ואז ליווינו את חברתנו המשותפת לתחנת אוטובוס, על מנת שתתפוס אוטובוס אחרון ואז חזרנו לביתי. שכבנו מחובקים ואז, בהחלטה רגעית נישקתי אותו ומשם נסחפנו לסקס. בניגוד לפעמים קודמות, הסקס היה בסדר. לא מדהים, אבל סביר בהחלט. האמת שהפעמים הקודמות היו עד כד כדי כל גרועות, שמשם אפשר רק להשתפר.

ואז ישנו ביחד ולמחרת, הרי זה יום ראשון, נפרדנו בחיבוק ענקי ודוני שב לביתו. יותר מאוחר התראינו בעבודה ואפילו יצאנו ביחד להפסקה, במהלכה התנשקנו בלהט.

ביום שני בבוקר השגחתי על אנשי גבס, שבאו לסדר לי ולשותפות שלי משהו בדירה ויותר מאוחר הלכתי לעבודה ושם שוב פגשתי בדוני, שלא חדל להביע כלפיי חיבה וחום.

ואז ביום שלישי הברזתי מלימודים (זה כבר הפך להיות נוהל שאני לא מגיעה ללימודים ביום שלישי. אני חייבת להתאפס על עצמי בקטע הזה. זה פשוט שיש לי רגשות אשמה מטורפים כשאני לא מגיעה לשיעור ואז לפעמים אני מכריחה את עצמי להגיע ואז אני מרגישה עד כמה השיעור לא תרם לי והרי במילא אני קוראת את כל החומר לפני המבחן. המרצים השנה ממש גרועים והחומר פי מליון פחות מעניין משנה שעברה) ואז הלכתי לפר"ח ואחריו ההורים שלי באו לקחת אותי לארוחת ערב משפחתית, אצל דוד שלי שגם גר במרכז. נפגשנו שם עם כל הדודים ובני הדודים. אנחנו משפחה ענקית. היה נחמד. התגעגעתי למשפחה המצומצמת שלי, כי לא ראיתי אותה כבר שבוע וחצי עד אותו יום וגם התגעגעתי למשפחה המורחבת, שלא ראיתי מאז ראש השנה. היה גם כיף לאכול אוכל טוב ולא רק סנדוויצ'ים, עליהם אני חיה.

וכשחזרתי הביתה התקשרתי לדוני וניהלנו שיחה ארוכה, ובין השאר דיברנו על זה שההחלטה שלי, שלא להמשיך לשכב איתו, לא החזיקה ומה יהיה מעכשיו. וסיכמנו שנמשיך להיות ביחד במפגשים חברתיים ובמפגשים אחד על אחד ונמשיך לשכב פה ושם, אבל לא חייבים לשכב בכל פעם שנפגשים וגם סיכמנו שאנחנו לא זוג ושאפילו לא נסגור על בלעדיות. קרי יזיזים.

ביום רביעי הלכתי ליום לימודים ארוך (הכרחתי את עצמי לקום ולהגיע לכל השיעורים, כולל לשיעור של 8:00 בבוקר ומה שכתבתי לפני שתי פסקאות שוב התברר כנכון) ואחר כך הייתה מסיבת חנוכה באוניברסיטה לחונכי פר"ח והחניכים שלהם.

בדרך כלל בימי חמישי אני לא עובדת, כי אני נפגשת עם החונכת שלי בערב, אבל הפעם היא שינתה את המועד באופן חד פעמי, אז ביום חמישי יכולתי לעבוד. הלכתי ללימודים בבוקר (אני לומדת רק מ8:00 עד 11:30 הסמסטר בימי חמישי) ואז חזרתי הביתה לישון קצת ואז הלכתי לעבודה.

כמו בכל יום חמישי, הייתה מתוכננת יציאה עם חבר'ה מהעבודה. אבל בניגוד, לארבעת ימי החמישי הקודמים, לא רציתי לנסוע לתל אביב. קבעתי עם דוני שניפגש ברמת גן, בבית קפה שבמרחק הליכה מביתי (אותו בית קפה שהלכנו אליו במוצ"ש) ואז שהוא יבוא לישון אצלי. הסיבות לכך הן שהתעצלתי לנסוע לתל אביב וגם שביום שישי הזה לא עבדתי והייתי אמורה לחזור לסופשבוע לירושלים (הרי לא הייתי בירושלים כבר שבועיים). קבעתי עם בובי שניפגש ליד התחנה המרכזית בירושלים, כשאני חוזרת (הוא גר ליד התחנה המרכזית) על מנת שהוא יחזיר לי ספר ואני אחזיר לו כסף שהוא הלווה לי מהשכן שלו ומכיוון שבובי בבית החולים עם אביו עד הצהריים, רציתי להגיע לירושלים רק בצהריים ולא רציתי להתקע בבית של דוני עד אז.

בכל מקרה, במהלך כל המשמרת ביום חמישי התנהל דיון ביני לבין חבר'ה אחרים מהעבודה לאן נצא. הם רצו בהתחלה לנסוע לתל אביב, אבל כששמעו שדוני ואני נפגשים ברמת גן, שקלו גם לנסוע לרמת גן, אבל אין קווי לילה מרמת גן ומכיוון שמשמרת מסתיימת ב-22:00, זה יצא שהם יוכלו להיות ברמת גן רק שעה ומשהו. אז העלנו כל מני אופציות איך לסדר את זה. אולי שהם יהיו אצלי עד הבוקר. אולי שניפגש כבר ביום שישי בבוקר. אולי שנצא לבית קפה שקרוב למקום העבודה ואז שאפגש עם דוני ליד ביתי. אולי שגם דוני יבוא לבית קפה שקרוב למקום העבודה ואז ניסע שננו. אולי ואולי ואולי. העלנו עוד מלא אפשרויות והיו עוד מלא שיקולים.

ופתאום שמתי לב שאני לא עומדת בזה. כמעט חטפתי התמוטטות עצבים. בקושי הצלחתי לתפקד. ואמרתי לבחור שישב לידי שאני חייבת שנחליט כבר, כי יש לי יותר מדי משתנים בראש וכשהוא שאל למה אני מגיבה ככה בקיצוניות, אז סיפרתי לו בקצרה את התחושה שיש לי בזמן האחרון, עליה כתבתי בפוסט הקודם.

סיפרתי לו שבחודשים האחרונים עזבתי את בית הוריי ועברתי לדירה חדשה, ועוד בעיר אחרת. שהתחלתי מקום עבודה חדש והכרתי המון אנשים חדשים וגם התחלתי שנת לימודים חדשה וגם סיימתי קשר של כמעט שלוש שנים. שום פרט בחיים שלי, בשום תחום, לא נותר אותו דבר, כמו שהיה לפני כמה חודשים ומרוב שקרו לי כל כך הרבה שינויים ענקיים, אז אני מרגישה מוצפת ולא מסוגלת להכיל שום דבר ושזה גרם לי להגיע למצב שאני חייבת וודאות בדברים הקטנים בחיים. שאני חייבת שכל שניה ביום תהיה מתוכננת מראש ואפילו כותבת לעצמי בפלאפון "אחת ורבע - להתקלח. אחת וחצי - לאכול. רבע לשתיים - לבדוק מיילים."

וגם אמרתי לו שזה לא אומר שאני לא מרוצה מהחיים החדשים האלה. הם טובים בהרבה מהחיים שהיו לי בשנה שעברה, אבל פשוט לוקח לי זמן להסתגל, כי לא קל להתרגל לכך שכל תחום ותחום בחיים שלי השתנה ובענק. הסברתי לו שלכן אני לא מסוגלת להתמודד עם שינויים אחרים, ויהיו קטנים וקוסמטיים ככל שיהיו, כמו למשל איפה בדיוק ניפגש באותו ערב ואיך נארגן את זה. והוא אמר שהוא מבין ושהוא בטוח שזה יחלוף עם הזמן והסברתי את אותו דבר לחברה אחרת שלי מהעבודה וגם היא אמרה שהיא מאד מבינה ואפילו מזדהה, כי עברה פעם דבר דומה בעצמה.

ובסוף הוחלט שאני ועוד שני חבר'ה מהעבודה ניסע לבית קפה שקרוב לביתי וניפגש שם עם דוני ונאכל שם. אז בסוף הכול יצא כמו בתכנון המקורי. באמת נסענו לשם (איזה כיף שלאחד מהם היה אוטו) והסתובבנו בפארק ששם עד שדוני הגיע ואז הלכנו ארבעתנו לבית קפה ואכלנו והיה כיף ומצחיק ואחרי כמה שעות הם חזרו לביתם ודוני בא אליי לישון.

וכשהגענו אליי, אז ניסינו לשכב והיה גרוע מאיי פעם. דוני לא הצליח לתפקד ואחרי זה הוא ממש ממש התפדח וממש ממש הרגיש נורא. ולי היה קשה לנחם אותו, כי גם אותי ביאס מאד שגם אני בכלל לא נמשכת לגופו הכחוש והלבן וגם הוא כל כך גרוע. ועבר לי בראש שמילא להתמודד עם בעיות במיטה עם בנזוג, אבל גם יזיז וגם חרא סקס? אז מה נשאר? וחוצמזה, בכל מקרה אני לא אמורה להמשיך לשכב עם אדם שאני לא נמשכת אליו.

והלכנו לישון ולמחרת (יום שישי) קמנו והתקלחנו ביחד ואז הכנתי לנו ארוחת בוקר מפנקת והוא לא חדל לומר כמה שהוא מת עליי וכמה שהוא אוהב לבלות במחיצתי ואיזו מקסימה ומדהימה אני ואז הוא חזר לביתו ואני חזרתי לירושלים.

וליד התחנה המרכזית בירושלים, נפגשתי עם בובי. לא ראיתי אותו כבר ארבעה שבועות ועברו כבר שלושה שבועות, מאז נפרדנו בטלפון. וברגע שראיתי אותו - פתחתי ידיים לחיבוק והתחבקנו חזק חזק חזק והרבה הרבה הרבה ומיד התחלתי לבכות. והתחבקנו והתחבקנו והתחבקנו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, שהוא אהבת חיי ושאני נורא מצטערת שפגעתי בו והכי חשוב לי בעולם לדעת שהוא לא שונא אותי ולא כועס עליי ובובי אמר שגם הוא אוהב אותי ושהוא לא כועס עליי. בילינו אחד במחיצת השניה בערך רבע שעה, במהלכה בקושי דיברנו, כי לשננו כאב מדי. אמרתי לו שאני חושבת שזו הפעם האחרונה בחיים שאראה אותו והוא הנהן וכל מבטו והוויתו מלאים בכאב ואז הלכנו חבוקים לתחנת האוטובוס שלי, כי היה לי אוטובוס אחרון. הוא החזיר לי ספר שהשאלתי לו ואני החזרתי לו את הכסף שהוא הלווה מהשכן שלו בשבילי ואז שוב התחבקנו חזק חזק חזק והרבה הרבה הרבה ואני לא חדלתי לבכות ובובי אמר שהייתי הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים ושהוא מאחל לי רק טוב ואמרתי לו שהיה לי מאד חשוב לשמוע את זה ושגם אני מאחלת לו רק טוב ואני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר בעולם והוא הביט בי ואמר שהוא אוהב אותי הכי בעולם וגם קולו היה חנוק מדמעות. ואז האוטובוס שלי הגיע ונפרדנו בחיבוק הכי חזק בעולם ובנשיקה.

וגם באוטובוס המשכתי לבכות וכשהגעתי הביתה ניגבתי את הדמעות, כי לא התחשק לי לענות על שאלותיה של אימא שלי. אמרתי לה ולשאר בני משפחתי שלום ואז הלכתי לחדר, למיטה, לשכב שם בחושך. בכיתי עוד קצת ואז הלכתי לישון עד הערב. בערב קמתי לארוחת ערב עם משפחתי ואז הלכתי לישון מ20:00 בערב עד 12:00 בצהריים, ביום שבת.

היום העברתי את היום מול המחשב והטלוויזיה וקצת מול פאזל ואז שוב ישנתי. יש לי בעיה רצינית: מצד אחד אני מרגישה עמוסה מדי במחויבויות ומוצאת את עצמי מתפללת לכך שקצת יתפנה העומס של העבודה והלימודים והפר"ח, אבל מצד שני, ברגע שיש לי זמן פנוי, אני לא יודעת איך למלא אותו, כי אין לי כמעט תחביבים.

ואם אתם שואלים את עצמכם למה אני ממשיכה לשכב עם דוני, למרות שאני לא נמשכת אליו ולמרות שהוא גרוע במיטה ולמרות שהבטחתי לעצמי לא לשכב עם מישהו שאין לי רגשות רומנטיים אליו, אז התשובה הפשוטה היא כזו: מתוך חולשה. אני צריכה מישהו שישן איתי מדי פעם. אני צריכה זרוע שתחבק אותי בלילות ומישהו להתכרבל איתו. אני צריכה מישהו שידבר איתי בטלפון כל יום. אני צריכה מישהו שיחמיא לי המון וכל הזמן יהיה שם בשבילי. אני צריכה מישהו שירצה לבלות כמה שיותר במחיצתי. ודוני ממלא את כל הפונקציות האלה. אני מקווה להפסיק להיות חלשה ולהפסיק לשכב איתו בהקדם, אבל כרגע אני עדיין לא בשלה לכך ואמשיך את היזיזות הזו, מסיבות לא נכונות. קיבלתי את כל הדברים האלה, פלוס אהבה הדדית מטורפת מבובי, ואני לא מסוגלת לחיות כרגע בלי הדברים האלה. אני מקווה שאמצא בנזוג בקרוב ואז אקבל בנוסף לדברים האלה גם אהבה ומשיכה ועוד דברים נפלאים שבאים עם זוגיות.

ואם אתם שואלים את עצמכם מה אני מרגישה בנוגע לזה שנפגשתי עם בובי בפעם האחרונה איי פעם, אז התשובה היא כזו - אני שלמה עם הפרידה. לא מעלה על דעתי לחזור. יחד עם זאת, אני מאד שמחה שהייתה לי הזדמנות לפגוש אותו עוד פעם אחת, כדי שנסיים את זה בצורה יפה ופנים מול פנים, ולא בשיחת טלפון נוראית, כפי שקרה. אני גם מאד שמחה שהוא לא שונא אותי ולא כועס עליי ותמיד יזכור אותי כדבר טוב שקרה לו. אני אוהבת אותו, אבל הכאב לאט-לאט דוהה ויחד איתו תדהה גם האהבה.

וכרגע המשאלה הכי גדולה שלי בעולם, זה להפטר סופסוף מתחושת העמימות. כל כך קשה לי איתה. היא לא מספיקה להציק לי ולהטריד את מנוחתי.

אה, רציתי לכתוב על עוד משהו: משהו שיצא לי לחשוב עליו השבוע זה שאני לא הולכת כמעט ללימודים. בדרך כלל רק לשני ימי לימודים מתוך שלושה וגם כשאני מגיעה אז לרוב לא לכל השיעורים של היום והאם שווה להמשיך לגור ברמת גן, כשהמצב הוא כזה. הרי עברתי לרמת גן על מנת ללמוד. לא על מנת לעבוד בסקרים. לעבוד בסקרים אני יכולה גם בירושלים. וגם חשבתי על כמה השכירות וכל ההוצאות הנלוות מרוששות אותי.

והגעתי למסקנה שאני לא אחזור לגור בירושלים, בעד שום הון שבעולם. במיוחד עכשיו שבובי ואני כבר לא ביחד. עברו כבר חודשיים וחצי מאז עברתי לגור ברמת גן ובכל סופשבוע שחזרתי לירושלים מאז, נפגשתי אך ורק עם בובי. ומאז שנפרדנו, אך ורק שרצתי בבית. אני באמת ובתמים מרגישה שבניתי לעצמי חיים ברמת גן ובאמת ובתמים מרגישה שאין לי חיים בירושלים. לא סתם התחלתי לחזור לירושלים רק פעם בשבועיים ולא פעם בשבוע. ועם כל כמה שאני אוהבת את המשפחה שלי, אני בהחלט מסתדרת מצוין עם לראות אותם פעם בשבועיים. ההתנהגות של אימא שלי נורא מרתיעה אותי. ואני אוהבת את המרכז פי מליון יותר מאשר ירושלים. אני חושבת שאמשיך לגור במרכז לא רק השנה ולא רק בשנה הבאה ולא רק בשנתיים שלאחר מכן (אני מתכוונת לעשות תואר שני ישר אחרי התואר הראשון ולעשות את זה באותה אוניברסיטה) אלא גם לאחר מכן. אני חושבת שאשאר במרכז גם אחרי שאסיים עם כל הלימודים סופית. אני חושבת שאשאר במרכז עד יומי האחרון.

וחוצמזה, הבטחתי לעצמי להגיע לכל שלושת ימי הלימודים בשבוע, בכל חמשת השבועות שנותרו עד סוף הסמסטר.

זה נורא כיף שהאוניברסיטה כל כך קרובה. יש לזה מליון יתרונות. כמו למשל שאף פעם אין בעיה לקפוץ לשם, כדי לקבל חונכות למשל. אין שום בעיה לחזור לדירה, אחרי יום לימודים ואז ללכת שוב לאוניברסיטה. אני יכולה אפילו לקפוץ הביתה בהפסקה.

וחוצמזה, שלושה ימי לימודים רצופים, שבשלושתם אני מתחילה ב-8:00, זו לא מערכת שמאפשרת לחזור לירושלים. מה, שלושה ימים שבהם אחזור הביתה רק בשביל המיטה ואצא מהבית ב-6:00 על השניה? למה מי מת?

אני לא רוצה לצאת בהצהרות, כי כבר גיליתי עד החיים דינאמיים ועד כמה אי אפשר לתכנן תוכניות לטווח ארוך, כי קורים דברים בלתי צפויים, אבל אני חושבת שהסבירות שאחזור לגור בירושלים השנה, משולה לסיכוי שאתעורר מחר גבר חצי אתיופי, חצי היסאפני, עם נקודות ירוקות על רגל ימין ונקודות בצבע ורוד מבריק על יד שמאל, בזמן שאני רוכבת על גמל, שרוכב על גבו של היפופוטם מעופף.

שבוע טוב.

שלכם,

נונה.