היי לקוראיי,

1. היזיזות ביני לבין דוני נפסקה בשבת האחרונה. דוני התקשר אליי ואמר לי שהוא מעדיף שלא נשכב יותר, לפחות לא בתקופה הקרובה וכשניסיתי לברר למה, הוא גמגם. בסופו של דבר הבנתי ממנו שקצת קשה לו, כי היינו דבוקים אחד לתחת של השניה בשבוע שעבר. גם אני כבר לא יכולתי לראות יותר את הפרצוף שלו. בתוך שבוע אחד - ישנו ביחד ארבעה לילות. זה מטורף. זוגות נשואים לא מבלים ביחד כל כך הרבה כמו שאנחנו בילינו בשבוע שעבר וכבר נכנסנו לסיטואציות הזויות. לא אשכח שדוני החזיק לי את היד ברחוב ואמרתי לו שאנחנו היזיזים היחידים בעולם שמחזיקים ידיים ברחוב ובמהלך מפגש חברתי עם עוד חבר'ה מהעבודה ביום חמישי האחרון, נישקתי אותו בציבור מול כולם וזה הביך אותו. הגבולות של זה כבר לא היו ברורים. לא סתם אני אומרת שבדרך אנשים ששוכבים הם או ויברטור אנושי אחד לשניה או זוג, כי ברגע שמכניסים בזה גם ידידות קרובה - כל הגבולות לא ברורים.

בכל מקרה, דוני אמר שהוא רוצה שנמשיך להיות ידידים, פשוט שנפסיק לישון אחד אצל השניה. הוא גם אמר שאם מדי פעם יצא לנו לשכב, אז סבבה, אבל הוא לא רוצה להמשיך במתכונת הנוכחית. והוא חזר והדגיש שהוא מת עליי ולא רוצה לנתק את הידידות.

ואני? העניין לא הטריד אותי אפילו לא טיפטיפה. להפך. התאפקתי לא לצחוק ושלוש דקות אחרי השיחה - לא הקדשתי לעניין הזה יותר מחשבה. האמת שהרגשתי בעיקר הקלה. מפני שאני לא נמשכת לדוני והסקס איתו גרוע והסיבה היחידה שהמשכתי לשכב איתו, כפי שגם כתבתי בפוסט הקודם, זה שלא מזמן יצאתי מקשר של כמעט שלוש שנים והייתי רגילה לזרוע שמחבקת אותי בלילות ולהתכרבלות עם מישהו מתחת לפוך ולסקס קבוע וללדבר בטלפון כל יום ולמישהו שכל הזמן אומר לי איזה מתוקה אני. דוני היה שם בדיוק כשבובי ואני נפרדנו ומילא את כל הפונקציות האלה. ואני הייתי מוכנה לשלם את המחיר הגבוה של לשכב עם מישהו שאני לא נמשכת אליו ושאני לא נהנית איתו במיטה ושאין לי שמץ של רגש רומנטי אליו, רק כדי שיהיו לי את הדברים האלה.

דוני חסך לי לסיים את זה בעצמי. הוא חסך לי לאזור את הכוחות לוותר על הדברים האלה. הוא גם חסך לי להתפתל בהסברים, כי לא נעים לי לומר לו שאני לא נמשכת אליו בשיט ושגופו הצנום והלבן לא רק שלא מושך אותי, אלא ממש מעורר בי רתיעה. בכל זאת, אני מחבבת אותו, רואה בו ידיד שלי ולא רוצה לפגוע בו. מעולה שזה נגמר מהצד שלו. אני ממש שמחה.

2. קוראים וותיקים וקבועים ובעלי זיכרון מדהים, אולי זוכרים את פ. פ זה מישהו שהכרתי לפני בדיוק שלוש שנים, נפגשתי איתו שלוש פעמים ושכבתי איתו ונורא התלהבתי ממנו, גם כי הסקס היה מעולה וגם כי פ הוא איש מדהים, מכל בחינה אפשרית.

לאחרונה פ חזר לחיי. במוצ"ש האחרון נפגשנו ודיברנו המון ושכבנו וקרו עוד כל מני דברים והתקבלו כל מני החלטות וראיתי שאני עדיין מתלהבת ממנו, אבל אני לא יכולה לכתוב על זה כאן, עם כל כמה שבא לי, כי פ קורא בבלוג שלי והוא ביקש ממני לא לכתוב עליו.

3. אם אתם שואלים את עצמכם איך אני מרגישה עם הפרידה מבובי, אז התשובה היא - אני שלמה לגמרי ולחלוטין עם הפרידה. אני שלמה לגמרי ולחלוטין עם זה שהפעם הזו שנפגשנו לרבע שעה, להחזיר אחד לשניה דברים, לפני שבוע וחצי - הייתה הפעם האחרונה איי פעם שאראה את בובי.

 אני לא מתחרטת לרגע על זה שהייתי בקשר עם זה. אם הייתה לי אפשרות לחזור אחורה במכונת זמן שנתיים ותשעה חודשים, כשאני יודעת כל מה שאני יודעת היום - עדיין הייתי נכנסת לקשר הזה ועדיין הייתי ממשיכה בו שנתיים ושמונה. אני חושבת שהקשר הזה תרם לי המון ושלמדתי וצמחתי ממנו.

יחד עם זאת, אני בהחלט מרגישה שהקשר הזה לגמרי מאחוריי. אני כבר כמעט לא חושבת על בובי. בפגישה שהייתה ביננו לפני שבוע וחצי בכיתי והיה לי קשה, אבל חצי שעה אחר כך כבר התאוששתי ומאז לא בכיתי אפילו לא פעם אחת ולמען האמת לא הייתי בכלל עצובה. די. נגמר. בחיים לא הרגשתי שמשהו כל כך סופי כמו הפרידה הזו, ואני מאד שלמה עם זה ומאד בשלה להמשיך הלאה עם החיים שלי ובמלוא הקיטור.

4. מי שקרא כאן לאחרונה יודע שלאחרונה היה לי קשה עם כך שפרט ופרט בחיים שלי בחודשים האחרונים, השתנה. אין אפילו תחום אחד בחיי שנשאר אותו דבר כמו שהיה. הרי עזבתי את בית הוריי ועוד לעיר אחרת, התחלתי שנה אחרת באוניברסיטה, התחלתי מקום עבודה חדש, הכרתי המון אנשים חדשים והתחילו להיות לי חיי חברה שוקקים, אחרי שנים שלא היו לי וגם סיימתי קשר של כמעט שלוש שנים.

ולמרות שכל השינויים האלה הם לטובה ואני הרבה יותר אוהבת את החיים הנוכחיים מאשר את החיים הקודמים - זה עדיין לא משנה את העובדה שחיי השתנו ללא היכר בבת אחת ושצריך להסתגל לשינוי. אז הוצפתי במין הרגשה, שהגדרתי כאן בבלוג כתחושת עמימות והיה לי מאד קשה לתפקד.

וכל הבלאגן סביב כל השינויים - גרם לי לי להזניח את הלימודים שלי. הברזתי מהמון שיעורים, לא טרחתי לקרוא מאמר בשום מקצוע ודחיתי עבודות להגשה לרגע האחרון.

ועכשיו, כשנותרו רק עוד שלושה שבועות וחצי עד סוף הסמסטר, נוצרה לי הצטברות. נפגשתי אתמול עם החונכת שלי לארבע שעות, במקום לשעתיים כרגיל, כי הייתי חייבת את עזרתה ואני נפגשת היום עם מישהי שעושה איתי בזוג את אחת העבודות להגשה ואני חייבת בשבוע הזה ללכת לספריה ולהגיע לכל השיעורים ולשבת הרבה על הלימודים בבית. וזה נורא קשה נוכח העובדה שיש לי גם עבודה ופר"ח ותחזוק דירה. יחד עם הלמידה, נוצר מצב שבשבוע הקרוב לא יהיה לי זמן לנשום.

סיפרתי למימי את כל זה ואמרתי לה שחבל לי, כי לא עברתי לרמת גן על מנת לעבוד בסקרים. עברתי לרמת גן על מנת ללמוד. לעבוד בסקרים אני יכולה גם בירושלים, ונורא חבל שאני מוכנה לעשות דברים ענקיים כמו לשכור דירה על גבול בני בנק, וכמו להתרושש וכמו לעבוד רק במשרה חלקית, אבל לא מוכנה לעשות את המינימום שזה להגיע לשיעורים ולהקדיש קצת זמן ללימודים גם מחוץ להרצאות. ושכל השינויים המטורפים האלה גזלו את כל תשומת הלב שלי ואת כל האנרגיות שלי. זה קשה להעביר חיים שלמים לעיר אחרת ולשנות כל היבט והיבט בחיים.

ומימי אמרה שהיא נורא מבינה ומזדהה איתי. היא לומדת באוניברסיטת תל אביב וכבר בשנה הראשונה עברה למעונות וסיפרה שכל השנה ההיא ניסתה להסתגל לכל החיים החדשים האלה בעיר אחרת ולכן הזניחה את הלימודים וקיבלה ציונים נמוכים. וזה באמת מבאס.

ועוד דבר שמימי אמרה, שלא חשבתי עליו, זה שמשהו שעוד יותר מקשה עליי, זה שהשותפות שלי לא באותה סיטואציה כמוני. שתיים מהן כבר סיימו תארים ואחת מהן אומנם סטודנטית, אבל גרה פה כבר שנה שנייה. מימי אמרה שכשהיא עברה למעונות אז כל השותפות שלה היו בדיוק באותה מצב כמוה ואז הן יכלו לתמוך אחת בשניה. אבל בסדר. בקטנה. אני עדיין מעדיפה פי מליארד לגור בדירה שכורה, מאשר במעונות.

אני חושבת שהעניין העיקרי, שהסיט את תשומת לבי מהלימודים, זו העובדה שסופסוף היה לי עם מי לצאת לבלות. בשנה שעברה לא היו לי חיי חברה בכלל. הייתי תלויה רק בביקורים של בובי, על מנת לפגוש פנים ידידותיות. וגם לא הייתי הזדמנות ליצור קשרים עם בנות מהעבודה, כי עבדתי עם בנות 50, פרחות ממורמרות גרושות בעלות פיגור סביבתי. אבל השנה אני עובדת בסקרים, עם מלא חבר'ה צעירים.

בשנה שעברה יצאתי לבלות בערך פעמיים כל השנה והשנה אני יוצאת לבלות בערך פעמיים בשבוע. אתם קולטים את ההבדל העצום? והעניין הזה ממש הכניס אותי לאופריה. ומיקדתי את כל האנרגיות שלי רק ביציאות האלה. ועכשיו כשבובי ואני לא ביחד, נוספו לעניין היציאות הקבוצתיות גם יציאות עם גברים.

אבל אני באמת חייבת להתאפס על עצמי ולמקד את מירב תשומת הלב שלי בלימודים. גליון הציונים של התואר זה דבר שיכריע את העתיד שלי. אני חייבת להתקבל לתואר שני. ראיתי כמה הרבה אנשים עם תואר ראשון עובדים איתי בסקרים או עובדים עם מימי באבטחה. אני לא רוצה להתקע בעבודות מזדמנות כל החיים ובמדינה שלנו צריך לא רק תואר ראשון, אלא גם תואר שני, על מנת להתמקצע. במיוחד כשמדובר בתואר כללי כמו שלי.

ובלי שום קשר לתואר שני, אני רוצה להרגיש שאני מצליחה במה שאני עושה. אין על הרגשת האופריה שמציפה אותי, כשאני רואה שקיבלתי 90 באיזשהו קורס. אני זוכרת את זה משנה שעברה.

ועכשיו, יקיריי, אני צריכה להתארגן, להוריד כביסה מהחבל, לקנות חלב וירקות בסופר ואז ללכת לספריה לחפש מאמרים לעבודה ב"שיטות מחקר", אחר כך להפגש עם השותפה שלי לעבודה ב"תיאוריות באישיות" ואז ללכת לעבודה.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.