היי,

בשבועות האחרונים כתבתי שוב ושוב בפוסטים שקשה לי ושאני מסתובבת עם תחושה, אותה הגדרתי כתחושת עמימות. וכתבתי שהסיבה לעמימות ולקושי היא שבתקופה האחרונה עזבתי את בית הוריי ושכרתי דירה ועוד בעיר אחרת, התחלתי שנה חדשה באוניברסיטה, התחלתי מקום עבודה חדש, כל מי שאני מסתובבת איתו הוא חדש וסיימתי קשר של שנתיים ושמונה.

אבל אני חושבת שזה כבר לא תופס. די. הדברים כבר לא חדשים. השכירות בדירה התחילה כבר לפני שלושה חודשים וחצי ואני עברתי סופית כבר לפני כמעט שלושה חודשים, הסמסטר התחיל לפני חודשיים וחצי (עוד שבועיים וקצת הוא כבר מסתיים), אני עובדת בעבודה בסקרים כבר חודשיים וחצי (היום הראשון ללימודים היה גם היום הראשון לעבודה) ועבר כבר יותר מחודש מאז בובי ואני נפרדנו (חודש ותשעה ימים ליתר דיוק. נפרדנו ב-20.11).

עוד דבר שהתלוננתי עליו הרבה זה שאני עמוסה במחויבויות עד מעל הראש עם העבודה והלימודים והפר"ח ותחזוק הדירה, אבל לאחרונה גיליתי על המון אנשים שלומדים איתי שעמוסים הרבה יותר ממני. אני בסך הכול עובדת בין 12 ל-18 שעות בשבוע, עושה פר"ח ארבע שעות, מקבלת חונכות שעתיים ולומדת 19 שעות (מה גם שלרוב אני לא מגיעה לכל השיעורים וגם הפר"ח מתבטל לעיתים קרובות). גם אל תשכחו שאין לי בכלל נסיעות ללימודים.

תמיד אני חושבת שרק אני מסכנה ועמוסה ורק אותי דופקים, אבל זה ממש לא נכון. לכולם יש בעיות. לכל אחד יש את השק שלו. לכולם יש מחויבויות. לכולם לא הולכים דברים לפעמים.

אז מה לעזאזל לא בסדר? למה תחושת העמימות חזרה לאחר שקצת התפוגגה? ועוד דבר שמציק לי: למה בכל יום אני רק מחשבת כמה שעות נותרו עד סיום היום? רק רוצה לסיים עם הכול וללכת לישון.

ולא משנה כמה אני מנסה לבחון למה אני בחוסר שקט מטורף - אני לא מוצאת סיבה מוצדקת. מבחינת לימודים - מסתבר שמצבי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. הטריד אותי שאני כמעט לא מקדישה זמן ללימודים בבית, אבל לאחרונה הבנתי שזה בגלל שזה מה שנדרש. זה לא בגלל שאני עצלנית. אני במצב הרבה יותר מתקדם מבחינת עשיית עבודות להגשה, מרוב האנשים שלומדים איתי לתואר. מבחינת עבודה - אני טובה בה, מרוצים ממני, אני אוהבת את החבר'ה, הכסף טוב, השעות מתאימות לי. מבחינת חיי חברה - יש לי עם מי לצאת ועם מי להסתובב. מבחינת הפר"ח - אני אוהבת את החניכה שלי והיא אוהבת אותי.

אז מה לעזאזל הבעיה? למה עדיין כל שינוי קטן מלחיץ אותי? למה עדיין יש לי אי יציבות רגשית מטורפת? רגע אחד אני קופצת, נקרעת מצחוק, מאושרת ורגע אחרי זה אני מתכנסת בתוך עצמי ומרגישה חרדה. למה? מה הפאקינג בעיה?

אולי מה שמקשה עליי זה שאני לא קרובה לשותפות שלי. אנחנו דיי זרות. לכל אחת יש את העיסוקים שלה וגם כשאנחנו בבית - כל אחת מתכנסת בחדר שלה ובזמן האחרון היו קצת תקלים סביב נושא הנקיונות. אבל זו עדיין לא סיבה מספיק טובה לכמה שאני מעורערת מבחינה רגשית.

ואולי זו כן סיבה מספיק טובה. אני לא מרגישה בבית בדירה השכורה. החלטתי להפסיק לחזור לירושלים רק פעם בשבועיים ולשוב כל שבוע, כמו שעשיתי בהתחלה. שבועיים רצופים בדירה זה יותר מדי. מבאס לשבת בשישי בערב ולאכול סנדוויץ עם גבינה מלוחה. אבל הרי גם תמיד התלוננתי שבית הוריי זה לא המקום הנכון בשבילי. אז איפה כן?

ואני מטרידה את מוחי העייף בשאלות לא רלוונטיות. למשל איפה אגור בשנה הבאה, כשעוד מליון דברים יכולים להשתנות עד השנה הבאה. ולמה? למה אני מעוללת את זה לעצמי? מה לא בסדר אצלי?

ואם אתם שואלים את עצמכם מה קורה איתי מבחינת חיי המין אז התשובה היא שכרגע כלום. בשבת לפני שבוע וחצי דוני הפסיק את היזיזות איתי (לא יאומן עד כמה אני לא מקדישה לו שבריר שניה של מחשבה ועד כמה הוא לא מעסיק אותי בשום צורה) ואז במוצ"ש שכבתי עם פ ומאז לא היה לי כלום עם אף גבר. אני גם לא מתכננת לשכב בקרוב עם אף אחד. אולי כדאי לקחת מכל העולם הזה הפסקה. לא נראה שיש לי פנאי נפשי לזה. רוצה להתמקד בדברים אחרים.

אבל קצת קשה לי להתרגל לזה שכבר אין גבר שאני יכולה לדבר איתו כל יום ולהתכרבל איתו בלילות. מישהו שילטף את שיערי ויכין לי נס בבוקר ויגיד לי עד כמה אני מאמי ויכיל את כל התסבוכים שלי וכמו שהשיר אומר, יאהב אותי בכפות ידיו. לא רוצה שוב להתפשר על משיכה ועל רגשות ועל ביצועים, כמו שהתפשרתי עם דוני. כל כך רציתי מישהו שימלא את כל הפונקציות האלה, עד שהייתי מוכנה לשלם את המחיר הגבוה של לשכב איתו, בזמן שלא נמשכתי אליו בשיט ובזמן שהיה חרא סקס, רק כדי לקבל את הדברים שתיארתי בתחילת הפסקה. שלא לדבר על זה שלא היה לי קמצוץ רגש רומנטי אליו. אני לא מוכנה לשלם יותר מחיר כזה.

נמאס לי להרגיש מבולבלת ומוצפת. נמאס לי שכל דבר קטן מערער אותי. אני רוצה להרגיש שלמה ורגועה ושלווה. אני רוצה שיהיה לי טוב. אני רוצה תחושה פנימית של רוגע ושקט פנימי ולא רק כיף תלוי סיטואציה.

כי הכול בסדר. באמת שעל פניו הכול בסדר. אז למה אני ממשיכה להרגיש מעורערת? טענתי שזה בגלל שעשיתי שינויים ענקיים בחיי בכל תחומי החיים ושאומנם כל התחומים השתנו לטובה, אבל קשה להסתגל לעצם השינוי. אבל כבר עבר זמן, אז זה כבר לא תופס. אני רוצה למצוא את הסיבה בכך ולטפל בה. די. מספיק. אני רוצה להיות מאושרת.

ואם לא אכתוב כאן שוב לפני ש-2010 תסתיים (מחרתיים הסילבסטר) אז אני מאחלת מעכשיו לכל קוראיי, סילבסטר שמח, שנה אזרחית טובה וששנת 2011 תהיה מלאה בשמחה והצלחות!

שלכם,

נונה.