היי,

בובי ואני שוב בקשר. הבנתי שקשה לי מדי בלעדיו ובשיחות שניהלנו אז כמעט בכל משפט שמתי לב לשינויים שחלו בו: זה שהוא הפסיק להראות כמו איש מערות והתחיל יותר לטפח את עצמו מבחינה חיצונית, זה שהוא הפסיק להסתגר בחדר שלו, אלא יצא לבלות עם ידידות חדשות שרכש, זה שהוא נפתח בפניהן וסיפר להם את הסיפור שלנו (בובי הוא האיש הכי סגור שפגשתי מימיי. זה חתיכת שינוי שהוא חולק את חייו), זה שהוא התפטר מהעבודה של ה-25 שעות בחודש, שעבד בה במשך שנה שלמה והתחיל לחפש עבודה של בסביבות השלושים שעות בשבוע (היה כבר בכמה ראיונות), זה שהוא החליט להפסיק עם הטוקמן ולברר על תוכנית משתלמת לשיחות יוצאות וזה שהוא החליט להוציא רשיון נהיגה.

אז אמרתי לו שאני אוהבת אותו ורוצה לתת לנו עוד צ'אנס והוא אמר שגם הוא אוהב אותי, אבל מצולק מהבגידה שלי ודיברנו מלא שעות בסקייפ ואז קבענו להפגש. נפגשנו בפאב. זה כבר היה שינוי משמעותי, כי בכל השנתיים ושמונה של קשר שהיינו ביחד, אף פעם לא יצאנו, חוץ מביומולדת שלי.

ומסתבר שהוא שכב עם הידידות החדשות שלו, שגם זה מאד הפתיע אותי, כי הייתי בטוחה שיעברו פשוטו כמשמעו כמה שנים עד שבובי ישכב עם אחרת, כי הוא לא נהג לתקשר עם העולם. ואחת מהן אפילו הציעה לו קשר, אבל הוא אמר לה שהוא לא מסוגל כי הוא אוהב אותי.

חזרתי לירושלים באופן חריג מרביעי בלילה עד יום שני בצהריים, כי ביטלו לי משמרות בעבודה גם ביום חמישי וגם ביום ראשון. אז בובי ואני נפגשנו גם ביום חמישי (כאמור, הלכנו לפאב) וגם במוצ"ש בלילה (הוא בא אליי הביתה) ושכבנו (עוד שינוי: בובי לבש תחתונים! בכל השנתיים ושמונה של הקשר שלנו הוא לא לבש תחתונים וסיפר לי שבמשך לפחות ארבע שנים לפני כן גם לא לבש תחתונים) והתלהב מהבייבידול שלבשתי (אפילו זה שינוי. בובי תמיד אמר שלא אכפת לו מדברים כאלה) ודיברנו וצחקנו והיה לי כל כך טוב בזרועותיו ונפגשנו גם ביום ראשון בערב (הלכנו להצגה). ההצגה הייתה גרועה אז לא חזרנו אליה אחרי ההפסקה. ישבנו שם ודיברנו וסיפרתי לו על כך שלאחרונה יש לי רגעי ייאוש מהחיים שבהם אני שוקלת לפגוע בעצמי (הדברים שכתבתי בשני הפוסטים האחרונים) ובובי הקשיב ותמך וניסה לעזור.

ואז חזרתי לרמת גן ובסופשבוע שאחרי זה (בשבת האחרונה) הלכנו לבית של דץ ודצה. דץ ודצה נסעו לסופשבוע אז היה לנו את הבית לעצמנו. דיברנו וצחקנו ושכבנו ובערב כשהם חזרו אז ישבנו איתם ושיחקנו עם הבת החמודה שלהם (הם מזה שמחו לראות אותי ואני מזה שמחתי לראות אותם. לא התראינו הרבה זמן).

אז המצב הוא כזה: בובי ואני לא מוגדרים כזוג, אבל מתנהגים כמו זוג. בובי אמר שקשה לו לקרוא לי חברה שלו, כי עדיין לא הצליח להתגבר על העניין עם הבגידה, אבל אין לי ספק שזה רק עניין של זמן. מאד ניכר בו שהוא אוהב אותי והתגעגע אליי ושמח לבלות במחיצתי.

בובי אמר שאם נחזור, הוא ישנה כל מני דברים שהפריעו לי. תמיד הפריע לי שהוא לא מוכן להשתף במפגשים משפחתיים או חברתיים שלי וגם הפריע לי שאנחנו אף פעם לא יוצאים לשום מקום ושאני העיקרית שמתחזקת את הקשר מבחינת טלפונים והצעה לפגישות. בובי אמר שהוא יתחיל להשתתף לפעמים במפגשיים חברתיים ומשפחתיים וגם שנצא מדי פעם ושהוא יתחזק את הקשר באותה מידה כמוני. והאמת שאני מאמינה לו. ההוכחה בשטח היא שיצאנו וגם שהוא שולח לי הודעות.

בנוגע לזה שרציתי להכיר את ההורים שלו (עברו כבר כמעט שלוש שנים מאז התחלנו להיות בקשר! זה לא הגיוני שהם ימשיכו לא לדעת על קיומי!), בובי אמר שברגע שירגיש בטוח בקשר, הוא יכיר לי אותם. הוא לא רוצה להכיר לי אותם ואז שאעלם. הבטחתי לו שאני לא עומדת להעלם. ואתמול הוא הציע לי לבוא איתו לחתונה של אחיין שלו, שהוא שמע שעומד להתחתן בקרוב. תחשבו איזה צעד ענק זה מבחינתו. אני גם אכיר את ההורים שלו וגם את כל האחיות שלו ואת כל האחיינים ובכלל את כל המשפחה וכל זה בבת אחת!

הנקודה העיקרית שבעייתית זה העניין של מגורים משותפים. בובי אמר שהוא היה בתהליכים לעבור לגור איתי, כשהיינו ביחד, אבל שמאז שנפרדנו - הוא ירד מהרעיון. הוא לא יכול לחזור אליו כל כך בקלות. זה קשה לו מדי. הוא אמר שאם אני רוצה לחזור - אני צריכה לקחת בחשבון שאומנם נעבור לגור ביחד מתישהו, אבל זה ממש לא יקרה בקרוב. אני מקווה שהוא ישנה את דעתו.

אני יודעת שאחת הסיבות לכך שאני רוצה לחזור אליו, היא שאני לא מרגישה שייכת. הגעתי למצב שבו אני מרגישה שהדירה השכורה משמשת אותי רק למיטה ליד האוניברסיטה. כבר אין לי יציאות עם חברים מהעבודה (דוני ועוד אחת שהייתה חברה שלי, לא מדברים איתי ברמה שהם אפילו לא אומרים לי שלום ולא מוכנים אפילו להסתכל עליי ושמעתי שהם מביעים את סלידתם גם בפניי אנשים אחרים בעבודה) וגם אין לי חברות מהלימודים שאני נוהגת להפגש איתם מחוץ לשיעורים (חוץ מלנה, אבל לא בא לי לשהות במחיצתה).

אני זוכרת שהיו שישה שבועות, בהם חזרתי מרמת גן לירושלים פעם בשבועיים. בחודש וחצי האחרונים לא רק שחזרתי כל שבוע, אלא גם שחיכיתי בקוצר רוח כל השבוע לחזור כבר וניסיתי להאריך את השהות שלי בירושלים כמה שיותר. המצב הוא כזה עכשיו. אני ממש סופרת את השעות עד שאגיע כבר לירושלים. שם אני מרגישה הרבה יותר בבית. למדתי להעריך מאד את הנוחות של הבית ואת ההורים שלי. זה לא כיף לגור עם זרות וזה מה שאני והשותפות שלי - זרות. כל אחת מכונסת בחדר שלה והאינטרקציה ביננו כמה שיותר מינימאלית.

יש לי בחופשת הסמסטר הזאת רק שלושה מבחנים בהפרשים גדולים, אבל אני לא יכולה לגור בירושלים בתקופה הזו, כי יש לי ברמת גן עבודה ופר"ח ולקבל חונכות בעצמי, ולכן אני תקועה כאן, כשכל נפשי זועקת "לא רוצה להיות כאן. רוצה הביתה! רוצה לירושלים!" אני מרגישה שכאן זה לא המקום שלי. מצד שני, בשנה שעברה גרתי בירושלים והרגשתי שירושלים זה לא המקום שלי וכל נפשי זעקה לעבור לכאן. אל תשכחו שגם אין לי עם מי להפגש בירושלים, חוץ מעם בובי. עברו כבר ארבעה חודשים מאז עברתי לרמת גן, ואף פעם לא נפגשתי עם אף אחד אחר בסופי שבוע בירושלים, חוץ מעם בובי. גם לפני כן, בכל השנה שעברה, כמעט אף פעם לא נפגשתי עם אנשים חוץ מעם בובי.

ואני שוקלת לחזור לירושלים בשנה הבאה, אבל מוקדם מדי להתעסק בזה. יש עוד שבעה חודשים עד שתסתיים השכירות כאן. יש שיקולים ויתרונות וחסרונות לכל מקום שאגור בו, אבל כאמור, מוקדם מדי לזה. נראה מה יהיה בעוד שבעה חודשים בעוד שבעה חודשים. בנתיים אני תקועה כאן. אני לא יכולה לזנוח את חניכת הפר"ח שלי באמצע השנה ויש לי כבר חופשי שנתי לנסיעות בתוך גוש דן ויש לי במערכת שלושה ימים רצופים, שבשלושתם אני מתחילה ב-8:00 ויש גם את החונכת שלי, שלא יכולה להפגש איתי בימים שבהם אני באוניברסיטה וכמובן יש גם את החוזה שאומר שאם אני עוזבת לפני שעברה שנה - אני צריכה למצוא מישהי שתחליף אותי ולמי יש כח לחפש. חוצמזה, ההורים שלי לא יסכימו. בקיצור - אני תקועה כאן. נראה איך ארגיש בעוד שבעה חודשים.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה קורה עם מה שכתבתי בפוסט הקודם. תשובתי היא: הסירו דאגה מלבכם. אני לא באמת אפגע בעצמי. עמוק בפנים אני תמיד יודעת שלא אפגע בעצמי. אני פשוט שבוזה לאחרונה. קורה לכולם. הדבר העיקרי שמפריע לי זה שלא קרה שום דבר רע חריג, ובכל זאת יש לי הרבה רגעי ייאוש מוחלטים. זה כל כך מתסכל להגיע למצב של לשקול לפגוע בעצמי, כשהמצב אומנם לא מושלם אבל על פניו הכול בסדר.

משהו שהטריד אותי המון לאחרונה זה העניין שלעולם לא יהיה לי רשיון נהיגה. נמאס לי מאוטובוסים וקשה לי לדמיין את כל חיי, כשאין לי אפשרות לניידות נוחה. ואני יכולה עכשיו לכתוב על זה איזה שלושים פסקאות, אבל מה זה כבר משנה? שורה תחתונה: אני לא כשירה להוציא רשיון. אני צריכה לנסות לעודד את עצמי וזהו. הרי את המצב לא אוכל לשנות.

ועוד משהו שהטריד אותי המון לאחרונה זה שיש המון אנשים עם תואר ראשון שעובדים איתי בסקרים, או עובדים עם מימי באבטחה. נראה לי כל כך נורא שאדם משקיע שלוש שנים מחייו בהם הוא בקושי יכול לעבוד, משלם המון כסף ועושה המון מאמצים והקרבות ובמקרים רבים גם עובר לעיר אחרת כמו שקרה לי ובסופו של דבר עובד בעבודה עם אנשים שאין להם אפילו תעודת בגרות. אבל גם בזה אין טעם לדוג. זה מצב נתון. אצטרך לעשות תואר שני כדי להתמקצע. זה או זה או לעבוד כל החיים בעבודות מזדמנות. זו המציאות וצריך להתמודד איתה.

ולא סתם כתבתי בפוסט הקודם שאני כבר לא מכירה את עצמי. תמיד תפסתי מעצמי אדם אופטימי ובעל שמחת חיים. עכשיו הכול דעך. אני רק מנסה לשרוד. והעולם נראה לי הרבה יותר מדי גדול עליי. איבדתי טעם בחיים.

ואל תקחו מזה שאני כל הזמן מסתובבת עם פרצוף תחת. הרבה פעמים משהו מצחיק אותי או שאני מתענגת על שוקולד או על סרט טוב או ספר מעניין. אבל אלה הנאות רגעיות. אני מחפשת משמעות ולא מוצאת. וריקנות מציפה אותי. כבר שנים אני מחפשת משמעות (וגם כתבתי על כך בבלוג כמה וכמה פעמים) ונראה לי שעכשיו פשוט וויתרתי על העניין. אני על טייס אוטומטי. אני רק רוצה לישון.

גם זה שמרבית הקורסים השנה משעממים מקשה עליי. אבל אני שורדת. ביום שישי הקרוב יש לי מבחן בקורס היחיד שאני ממש אוהבת השנה: תיאוריות באישיות. החלטתי להשקיע בו כמו שצריך. שבוע הבא יש לי מבחן בקורס שמאד קשה לי בו: ניהול מערכות מידע. הנושא מאחוריי זה מעניין (אולי אפרט על כך בפוסט הבא), אבל זה שיש בחומר גם נוסחאות וחישובים וסטטיסטיקה - מאד מקשה עליי. מזל שאני מקבלת חונכות.

ועכשיו אני חייבת להתארגן מהר ולרוץ לפר"ח.

שאו ברכה בעמלכם.

שלכם,

נונה.