היי,

בכל פעם שאני מקיימת יחסי מין ולא קמה מיד לשטוף את האיזור שבין הרגליים שלי - אני חוטפת פטריה. ולמרות שאני יודעת שאצטרך לשלם את המחיר הגבוה הזה, לפעמים אני מתעכבת ולא קמה מיד לשטוף. במיוחד עכשיו בחורף. הכיור נראה לי כל כך רחוק כשאני מתכרבלת מתחת לפוך עירומה וקשה לי לעזוב את חזהו של בובי לטובת רצפה קפואה.

מזל שבזכות הבלוג גיליתי בשנה שעברה שלא חייבים מרשם רופא בשביל אגיסטן. באסה שנאלצתי להפרד מ-65 שקלים לטובת הערכה המשולבת של נרות ומשחה.

מי יתן ואצליח לאזור מספיק כוחות לקום מיד ולשטוף, או למצוא פיתרון יצירתי אחר.

מלבד עניין הפטרת הכול נע בין "דיי בסדר" ל"בסדר גמור." העניין העיקרי שמטריד את מנוחתי לאחרונה זה שאני לא כשירה להוציא רשיון נהיגה, ולנצח אהיה תלויה בחסדי התחבורה הציבורית. והיא נוטה לא לפזר חסדים בקלות.

אבל אולי אני סתם בכיינית. האוניברסיטה נמצאת במרחק 3 דקות הליכה מהדירה שאני שוכרת, העבודה נמצאת במרחק 10-20 דקות נסיעה מהדירה (ורכב לא היה חוסך לי כלום בהגעה לעבודה, כי האוטובוס ישיר וגם כי אין שם חניה, אז גם מי שיש לו רכב - לא מגיע איתו לעבודה). הנסיעות לירושלים קצת מבאסות אותי, כי אומנם האוטובוסים ישירים, אבל עם כל זמני ההמתנה וההליכות הקצרות, זה יוצא כפול ממה שהיה יוצא לי ברכב. בעיקר הייתי רוצה אוטו בשביל יציאות, אבל כמה אני כבר יוצאת. זה לא כזה נורא.

החלטה נחושה שקיבלתי שלא אוותר על להגיע לשום מקום, רק כי אין לי רכב, ולא ארתע מלקחת מונית, אם אני לא רוצה להיות תלויה באוטובוס אחרון. אפשר לחשוב כבר כמה אני יוצאת. להוציא 50 שקל על מונית פעם-פעמיים בחודש זה לא שירושש אותי.

ואני גם מתכוונת לקחת מונית אם ארצה ללכת לאיזשהו מקום בשבת בצהריים או בשישי בערב, אבל זה אפילו נדיר יותר מעניין היציאות. קורה רק פעם בכמה חודשים. וחוצמזה, ההורים שלי יכולים להסיע אותי, לפחות לצד אחד, אם אתעקש שאני צריכה להיות באיזה מקום בשישי בערב או בשבת בצהריים.

ועוד משהו שאני משתדלת להתנחם בו זה שלמרבית האנשים בשנות העשרים לחייהם שאני מכירה - אין אוטו.

שבת שלום.

שלכם,

נונה.