היי,

אני כנראה חוזרת לירושלים בשנה הבאה. אילו לא הייתי צריכה לעבוד, אלא רק להיות כאן בימים שאני לומדת, זה היה בסדר, אבל מפני שאני עובדת ברמת גן - אני כל הזמן נשארת תקועה כאן. חשבתי על זה שסמסטר זה רק שלושה חודשים וחצי, אחר כך יש חודש וחצי שאין בו לימודים סדירים ויש בו רק מבחנים (לי היו רק שלושה בהפרשים ענקיים), אחר כך יש סמסטר נוסף של שלושה חודשים וחצי מפוצצים בחגים (אז המון ימי לימודים מתבטלים) ואז יש חופשת סמסטר של ארבעה חודשים בה אין לימודים סדירים ויש רק מבחנים במשך חודש אחד.

האם באמת שווה להחזיק דירה במשך 12 חודשים בשנה, כשבפועל לומדים רק חצי שנה?

פעם הרגשתי המון ערך מוסף. עכשיו אני מרגישה שהדירה היא סתם מיטה ליד האוניברסיטה. וגם נמאס לי לגור עם זרות. אני רוצה לגור או עם המשפחה שלי או עם בנזוג.

ויש לי ברירה. זה לא שבית הוריי נמצא בצד השני של הארץ. הוא נמצא במרחק שמאפשר לגור בו. זה רק 50 דקות מפתח האוניברסיטה עד התחנה המרכזית בירושלים. אני מודעת היטב לעובדה שיש צורך לחכות לאוטובוס ואז יש צורך לחכות גם בתחנה המרכזית ואז צריך גם לנסוע לביתי בירושלים ואני מודעת היטב לעובדה שאצטרך לצאת מהבית שעתיים לפני השיעור הראשון ולהגיע הביתה שעתיים אחרי השיעור האחרון, כי זה מה שהיה בשנה שעברה.

אם אחזור לירושלים בשנה הבאה, אצטרך לעשות הקרבות מבחינת המערכת. השאיפה תהיה לבנות את המערכת ביומיים, או מקסימום שבאחד הסמסטרים יהיו לי שלושה ימים. זה אומר שאצטרך להתפשר על קורסים ועל מרצים. אבל אולי זה לא כזה נורא. גם השנה, כשאני גרה ברמת גן, אני לומדת רק שלושה ימים בשבוע.

אם אחזור לירושלים בשנה הבאה, זה יהיה בעייתי מבחינת קבלת חונכות. בשנה שעברה, כשקיבלתי חונכות, אז עשיתי שמניות באוויר לקבוע עם החונכת רק לימים שאני כבר באוניברסיטה, כי לא רציתי לבוא במיוחד. השנה, כשאני גרה במרחק 3 דקות הליכה מהאוניברסיטה - אני קובעת איתה לאיזה יום שאני רוצה (כמובן במסגרת ההגבלות של המחויבויות האחרות שלי ושלה). וגם אף פעם אין לי בעיה לקפוץ לספריה וכשהייתי צריכה לעשות עבודה בזוגות עם מישהי - קבענו לאיזה יום שרצינו.

אז כן, אני אצטרך לעשות הקרבות אם אחזור לירושלים. אבל נראה לי שלגור עם זרות עם הקרבה יותר מדי גדולה, בשביל הנוחות שמספקת לי מיטה בצד השני של הכביש מהאוניברסיטה.

עכשיו שבובי ואני שוב בקשר, אני נורא מתגעגעת אליו בימים שאני ברמת גן. אני רוצה לחזור לגור באותו עיר איתו. עכשיו אנחנו נפגשים בסופי שבוע (לרוב במוצ"ש) ומדי פעם הוא בא לבקר אותי כאן, אבל אני רוצה יותר פגישות מזה.

ומה בנוגע לזה שרציתי לגור איתו? אני עדיין רוצה, אבל אצטרך להתאזר בסבלנות. בובי אמר שישנה את כל שאר הדברים שהפריעו לי: הוא יכיר לי את ההורים שלו, הוא יבוא איתי למפגשים חברתיים ומשפחתיים, הוא יתקשר אליי ויתחזק את הקשר כמוני, הוא יצא איתי לבלות, הוא יפגש איתי כמה שיותר ולא כמה שפחות, הוא יעבוד. הקטע של מגורים משותפים גדול עליו כרגע, אבל הוא מתאפס על עצמו בכל השאר.

ואני רואה את השינויים: הוא כבר הבטיח לי שבחודש הבא נלך ביחד למסיבת פורים וגם הזמין אותי בחודש הבא לחתונה של אחיין שלו, הוא שולח לי הודעות ומתקשר אליי לשיחות ארוכות בסקייפ וקצרות בפלאפון (ברגע שימצא עבודה, יתחיל תוכנית משתלמת בפלאפון ויפסיק עם הטוקמן, כי זה סתם יקר), הוא הולך לראיונות עבודה, הוא הפסיק להראות כמו איש מערות ומטפח את עצמו מבחינה חיצונית.

ולפני כמה ימים הוא החליט לוותר סופית על הידידות שלו, שיש לו איתן מתח מיני. הוא אפילו וויתר לפני שבוע על זה שהציעו לו שלישיה לכבוד יום הולדתו שהציעו לו שתי בנות ששכב עם כל אחת מהן בנפרד (במקום זה נסע לרמת גן וחגג איתי את היומולדת. קניתי לו מתנות ונרות בצורה 3 ו-2 ולאפה שווארמה במקום עוגה וכתבתי לו ברכות והתגנדרתי ושרתי שירים. בובי יצא מגדרו מרוב שמחה והערכה).

חשבתי על זה שבחודש הבא ימלאו כבר שלוש שנים לתחילת הקשר ביננו (שלוש שנים עם הרבה הפסקות באמצע) ועדיין יש לי פרפרים בבטן בכל פעם ופעם שאני רואה אותו.

 הצורה בה הוא מכיל אותי, מביט בי ברוך, מלטף את שיערי, מחבק אותי ולא חדל להביע אהבה וחום לא תסולא מפז.

אני לא יודעת מה צופן לנו העתיד. אני מקווה שנהיה ביחד עד סוף ימיי חיינו. גם בובי מקווה. נעשה מה שצריך כדי שזה יקרה.

סמסטר ב התחיל. מכיוון שאני לא לומדת בימים ראשון ושני - אני מתחילה אותי מחר, ביום שלישי. הבטחתי לעצמי בסמסטר הזה לא להבריז ולכתוב בשיעורים ולא לדחות הגשת עבודות לרגע האחרון ולא לדחות קריאת מאמרים לכמה ימים שלפני המבחן.

חשבתי על זה שאני מוכנה לעשות הקרבות ענקיות למען הלימודים כמו לשכור דירה וכמו לעבוד רק במשרה חלקית ולהוציא הרבה כסף וזמן על נסיעות, אז חבל שלא לעשות את המינימום שהוא - ללמוד!

אני בהחלט מקווה שאעמוד בזה. כבר הבטחתי את זה לעצמי כמה פעמים.

דבר שאני רוצה שיקרה בסוף הסמסטר הזה, זה לא לגשת למועדי ב, ואם כן - אז רק במקצוע אחד או שניים. כל כך נמאס לי לא לקבל ציונים מספקים במועדי א ואז שוב לוותר על ימי עבודה ושוב לעבור על החומר ושוב להיות בלחץ, על מנת לגשת למועד ב.

הבטחתי לעצמי שאגש למועד ב על כל מבחן שאני מקבלת בו מתחת ל-85 ואכן עשיתי את זה. בכל מועד ב שעשיתי בחיים שיפרתי לפחות ב-14 נקודות. אבל אל תחשבו שקיבלתי 85 במועד א ואז 100 במועד ב. לרוב קיבלתי בסביבות ה-70 במועד א ואז בסביבות ה-85 במועד ב.

בשנה שעברה, בסוף הסמסטר הראשון, היו לי שני מועדי ב מתוך חמישה מבחנים. הם העיקו לי על החיים, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה טכנית. בסוף שנה שעברה, בכלל היה סיוט, כי היו לי חמישה מועדי ב מתוך תשעה מבחנים. לא אשכח שהטיימינג של המועדי ב היה מחורבן: היה לי מבחן ביום חמישי, לבנות מערכת ביום ראשון ואז שני מבחנים ביום שני. אחר כך היו שבועיים הפסקה, את החתונה של אחותי, למחרת מועד ב ויום אחרי זה עוד מועד ב. אין לי תירוץ שלא היה לי זמן ללמוד למועדי א, כי דווקא היה לי.

ועל המבחנים של הסמסטר הקודם אני בכלל כועסת על עצמי.

ב"התנהגות ארגונית" קיבלתי 83, אבל החלטתי לא לגשת למועד ב, כי המרצה גרוע ולמדתי למבחן שלו בעיקר משחזורים. 22 שאלות מתוך 28 היו בשחזורים, אבל היו בשחזורים טעויות. לא ידעתי מה הוא יעולל לנו במועד ב.

ב"תיאוריות באישיות" קיבלתי 80. למרות שהמבחן שווה רק 30% והייתה גם עבודה של 20% בה קיבלתי 98 (בזכות הבחורה שאיתה עשיתי את העבודה) החלטתי בכל זאת לגשת למועד ב, כי אני יודעת שאני יכולה לקבל הרבה יותר. זה חומר מעניין ולא קשה.

ב"ניהול מערכות מידע" עדיין לא קיבלתי ציון, אבל אין לי ספק שנכשלתי. זה קורס עם נוסחאות וחישובים. קיבלתי בו חונכות לאורך כל הסמסטר, אבל לא הקשבתי לחונכת שלי, שאמרה לי שוב ושוב שעליי לתרגל גם בבית. אז לא תירגלתי. והתחלתי ללמוד רק שלושה ימים לפני המבחן. על הנושאים שהספקתי לעבור - דווקא הצלחתי, אבל לא הספקתי לעבור כמו שצריך על הכול וגם לא ללמוד כמו שצריך את המאמרים. כיף לדעת שיש לי כבר 92 ב-30% מהקורס, כי היו עבודות להגשה.

מעצבן אותי שהמועדי ב של "תיאוריות באישיות" ו"ניהול מערכות מידע" הם כבר על הסמסטר השני של הלימודים, אז אני אצטרך ללמוד להם במקביל ללימודים סדירים ועוד פעם אצטרך לעבוד פחות. גם מבאס שהמבחן ב"תיאוריות באישיות" הוא ביום שישי, אז אצטרך לחזור לירושלים ביום שישי במקום ביום חמישי וגם שהמבחן ב"ניהול מערכות מידע" הוא ביום ראשון ב-8:30, אז אצטרך לסגור סופשבוע ברמת גן או לחזור במוצ"ש.  

ואם רק הייתי משקיעה יותר, הייתי חוסכת לעצמי את הסיוט הזה. אני לא יכולה לתרץ את זה בכך שהיו לי הרבה מבחנים או שהם היו צפופים. היו לי רק שלושה מבחנים בהפרשים ענקיים. אם זה ככה כשיש רק שלושה - מה אעשה בסוף השנה, כשיהיו לי 11 מבחנים?

אז בקיצור, אני חייבת להתאפס.

הגעתי למקום ה-30 בטבלת הפעילים. יש רק 29 בלוגים, מכל מאות האלפים שיש בישראבלוג, שיש להם יותר כניסות ממני. לא ברור לי למה דווקא עכשיו זה קרה, כי אני דווקא מרגישה שלאחרונה הכתיבה שלי פחות מעניינת מפעם.

למען האמת, גם לא ברור לי מה מרבית הבלוגים שבטבלה עושים שם. בעיניי רובם לא מעניינים (לא מתוך התנשאות. סתם טעם אישי).

 חשבתי שעניין הטבלה ישמח אותי וירגש אותי, אבל זה לא. זה סתם מגביר את הסיכוי, הגבוה במילא, לחשיפה מאנשים שמכירים אותי וגם חושף את הבלוג ליותר מדי ילדים מתחת לגיל 16, שאני לא מעוניינת שיקראו לי בבלוג.

יש מצב שאני יכולה לבקש שיורידו אותי מהטבלה?

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.