היי,

כזכור לקוראיי, אני לומדת תואר משולב במדעי החברה - סוציולוגיה, פסיכולוגיה וקרימינולוגיה. מכיוון שעם תואר ראשון אפשר היום, במילים עדינות, לנגב את הטוסיק, אז העסקתי את עצמי הרבה לאחרונה במה אתמקצע בהמשך.

ידעתי, שעם כל כמה שבא לי לעסוק בפסיכולוגיה, התחום הזה סגור בפניי. בערך 3 אנשים מתוך 100 שמנסים להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית מתקבלים. דרוש ממוצע של בערך 95 וצריך גם לעשות מבחן, שדומה לפסיכומטרי, שמורכב ברובו מאנגלית וסטטיסטיקה,  שאלה דברים שמאד קשים לי. אנשים שקיבלו 700 בפסיכומטרי - לפעמים לא מצליחים במתאם, אז אני יכולה לשכוח ממנו, לאור העובדה שאני קיבלתי בפסיכומטרי 483 בפעם הראשונה ו481 בפעם השניה. אני יודעת שזה לא מעיד עליי שום דבר כאדם. ואני יודעת שיש תארים שניים בכל מני סוגים של פסיכולוגיה למשל פסיכולוגיה חינוכית או פסיכולוגיה ביולוגית, אבל גם להם תנאי הקבלה גבוהים וגם להם צריך לעשות מתאם.

משהו שחשבתי עליו הרבה בחצי שנה האחרונה זה לעשות תואר שני בקרימינולוגיה קלינית. לפי מה שסיפרו לי, קרימינולוג קליני הוא כמו פסיכולוג, רק שבמקום לטפל באנשים שיש להם בעיות רגילות - הוא מטפל באנשים שיש להם בעיות של פשיעה. זה נשמע לי מעניין. רציתי רק לברר אם אהיה חייבת לטפל ברוצחים ואנסים, או שיש אפשרות לטפל גם באנשים שיש להם בעיות אחרות, למשל קליפטומנים. וגם רציתי לדעת מי שוכר את שירותיהם של קרימינולוגים קליניים. קראתי באינטרנט שתנאי הקבלה זה 85 בתואר ראשון, ושיהיה עליי להשלים רק שניים או שלושה קורסים. את התואר הזה אפשר לעשות רק באוניברסיטה בה אני לומדת כעת, מה שדורש לגור בגוש דן, או לעשות נסיעות מירושלים לפחות פעמיים-שלוש בשבוע.

לפני שאמשיך לספר על התלבטותיי, אני רוצה להבהיר משהו: ההבדל בין סוציולוגיה לפסיכולוגיה זה שפסיכולוגיה מתמקדת בתהליכים פנימיים שאדם עובר, וסוציולוגיה מתמקדת בתהליכים שקבוצות בחברה עוברות, כלומר תהליכים חיצוניים. יש סיבה שכדי להתקבל לתואר ראשון בסוציולוגיה צריך בערך 300 בפסיכומטרי וכדי להתקבל לתואר ראשון בפסיכולוגיה צריך בערך 700. תהליכים פנימיים זה דבר הרבה יותר מעניין. אני בהחלט חושבת כך.

דבר נוסף ששמעתי עליו לאחרונה זה תעודה בפרופליאות. פרופילר זה אדם שיושב במשטרה ובמסגרת תפקידו הוא למשל בודק זירות פשע, על מנת למצוא בהם מאפיינים משותפים ואז להבין מי הרוצח הסדרתי שביצע רציחות, על ידי ניתוח זירות הפשע ומאפייני הרוצח.

לימודי התעודה נמשכים רק שנה, הם פעם בשבוע לחמש שעות וזה מעולה, כי אפשר לגור איפה שרוצים ואפשר לעבוד במשרה מלאה. הדבר היחיד שבאסה זה שמכיוון שזה תעודה ולא תואר - לא יהיה לי פטור משכר לימוד. אבל בקטנה. גם ככה מס הכנסה מכסח את המשכורת של אבא שלי, אז במקום לשלם למס הכנסה - שישלם לאוניברסיטה.

החלטתי להתייעץ היום עם המרצה שלי לקרימינולוגיה. אמרתי לו שאני שוקלת להיות קרימינולוגית קלינית ושכל מה שאני יודעת על זה שקרימינולוג קליני הוא כמו פסיכולוג קליני, רק שהוא מטפל בבעיות של פשיעה. המרצה אמר שזה נכון. שאלתי מי שוכר את שירותיו של קרימינולוג קליני. המרצה אמר שקרימינולוג קליני צריך לטפל בחולי נפש. שאלתי אם יש אפשרות לטפל באנשים עם בעיות פחות מפחידות. המרצה אמר שזה נשמע שאני רוצה להיות פסיכולוגית ולא קרימינולוגית. אמרתי לו שאומנם הייתי רוצה - אבל אני יודעת שזה סגור בפניי, לא בקטע של ביטחון עצמי נמוך, אלא בקטע של ראיית המציאות. המרצה אמר שאומנם לא אוכל לעשות תואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה בה אני לומדת, אבל שכן אוכל אולי במכללות או באוניברסיטה הפתוחה. התעקשתי שאני יודעת שלא אוכל, ושאני רוצה עוד פרטים על קרימינולוגיה קלינית.

ואז המרצה אמר שלא אוכל להתקבל לקרימינולוגיה קלינית. אומנם כתוב באתר שצריך ממוצע 85 כדי להתקבל, אבל בפועל מקבלים רק מי שהממוצע שלו מעל 93-94. בשנים האחרונות יש לזה יותר ביקוש ולכן לא יקבלו אותי. הממוצע שלי כרגע הוא 80. אני כנראה אצליח להעלות אותו ל-85 או קצת יותר, אבל לא יהיה לי ממוצע 94. בכך אין ספק.

שאלתי מה בנוגע לפרופליאות. המרצה אמר שהמשטרה לא ממהרת לצרף לשירותיה פרופלירים, שעשו תעודה ורק אז רוצים להצטרף למשטרה. שהיא מעדיפה שאנשים שכבר בתוכה שנים, שיעסקו בפרופליאות. התבאסתי.

המרצה הציע לי לעשות תואר שני בקרימינולוגיה חברתית. אמרתי לו שאני מעוניינת ללמוד על תהליכים פנימיים ולא תהליכים חיצוניים. שקרימינולוגיה קלינית ניגשת לקרימינולוגיה כמו פסיכולוגיה וקרימינולוגיה חברתית ניגשת לקרימינולוגיה כמו סוציולוגיה. הוא הסכים איתי. אמר שבאמת לומדים שם פחות על מניעים פנימיים ויותר על המשפחה והשכונה שבה גדל העבריין. שאלתי איזה תעסוקה יש בזה. הוא אמר שאפשר להעביר הנחיות לקבוצות. אמרתי שאני מעדיפה אחד על אחד. הוא שוב אמר שלא אוכל, כי רק קרימינולוגים קליניים מטפלים בפושעים אחד על אחד.

הוא ניסה לעודד אותי, הודיתי לו ובזה הסתיימה השיחה.

ומאז אני מסתובבת תחושה קשה. אולי באמת קרימינולוגיה זה לא בשבילי. אולי באמת לא כדאי שאתערבב עם רוצחים ואנשים כל החיים.

וחוצמזה, משהו ששמעתי עליו לפני כמה ימים זה שלא מקבלים למשטרה או לשב"ס אנשים שלא עשו צבא ואני הרי לא עשיתי. עשיתי פחות משנה שירות לאומי ואין לי שום מסמך או תעודה שמעידים על כך.

אבל אם לא פסיכולוגיה ולא קרימינולוגיה נשארים עם הסוציולוגיה. הרבה בנות מהתואר מתכוונות לעשות תואר שני בייעוץ ארגוני או בניהול משאבי אנוש. אותי זה לא כל כך מעניין.

יש השנה הרבה קורסים שמתקשרים לארגונים. אני פחות אוהבת אותם, כי כאמור אני אוהבת להתעסק בתהליכים פנימיים ולא חיצוניים (למרות שיש קשר בין ארגונים לבין פסיכולוגיה. הרי יש דבר כזה פסיכולוגיה ארגונית וגם דבר כזה פסיכולוגיה חברתית).

אז עכשיו אני מרגישה דיי חסרת אונים. עוד דבר שגיליתי רק לפני כמה ימים זה שבכל התארים השניים במדעי החברה נדרשים לכתוב עבודת תזה, ואני יודעת שיהיה לי נורא קשה עם זה. יותר מדי אנגלית וסטטיסטיקה.

ואני זועמת על הליקוי שלי.

ועכשיו אני מפחדת שאעבוד כל החיים בעבודות מזדמנות, שלא צריך אפילו תעודת בגרות בשבילם. יש הרבה אנשים שעובדים איתי שיש להם תואר ראשון, ואפילו בהצטיינות ויש גם הרבה אנשים שעובדים איתי שאין להם תעודת בגרות ואפילו לא 12 שנות לימוד.

מימי חברתי, עובדת באבטחה של אוניברסיטה וסיפרה לי שהרבה אנשים שלמדו באוניברסיטה הזו - עובדים בה כעת באבטחה.

אני עושה כל כך הרבה הקרבות בשביל התואר: שוכרת דירה בעיר אחרת מהמשפחה שלי ומבובי, עובדת רק במשרה חלקית (יותר קרוב לרבע משרה), מוציאה זמן וכסף על נסיעות, מקדישה כוחות פיזיים ונפשיים לכל מה שכרוך בלמידה.

וזה פשוט עצוב לחשוב שאחרי כל המאמצים - השלוש שנים האלה לא יתנו לי כלום.

אבל בעצם אני יודעת שזה לא נכון. אני לא לומדת רק למען העתיד. אני לומדת גם כדי להרחיב אופקים ולהעשיר את הידע שלי על דברים. אני מתנסה בעצמאות.

אני לא ארשה לעצמי לעבוד כל החיים בעבודות מזדמנות, אבל אפילו אם זה יקרה - השלוש שנים האלה שוות את זה, כי ככה במשך שלוש שנים לא רק עבדתי בעבודות מזדמנות. אני בטוח לא אפרוש עכשיו מהתואר ואתחיל לעבוד מעכשיו רק בעבודות מזדמנות.

אני מאמינה שאני כן אמצא פיתרון. אני מאמינה שאני כן אתמקצע במשהו. יש לי נטיה להבהל ולהכנס לדאונים בקלות ואחר כך אני תמיד יוצאת מהם ובגדול.

אגב, כשהתחלתי את התואר אז האמנתי במשהו שאימא שלי עשתה לי שטיפת מוח עליו: שהרבה מקומות עבודה יקבלו אותי אם יהיה לי תואר ראשון ולא משנה במה, כי האוניברסיטה היא מסננת. אם קרעתי את עצמי שלוש שנים - סימן שאני בנאדם רציני.

היום אני כבר לא חושבת ככה, כי כאמור, אני רואה אנשים עם תואר ראשון שעובדים בעבודות מזדמנות, אבל אולי דווקא לי יהיה מזל?

נוש ידידי חתם קבע בצבא ובמקביל עשה תואר באוניברסיטה הפתוחה במדעי המחשב. הוא אמר לי שמראש לא סמך על זה שהתואר יפתח לו דלתות, אבל שעשה אותו להעשרה. הוא אמר שידע שהנסיון שלו בצבא במחשבים הוא זה שיעזור לו. ועתה נוש סיים צבא ומצא עבודה מעולה, שגם מעריכה את הנסיון שלו מהצבא ואפילו גם מתגמלת אותו על התואר.

ועוד דבר שאני מזכירה לעצמי זה שמעטים התארים הראשונים שנותנים מקצוע. זה בעיקר קלינאות תקשורת, או רוקחות או עבודה סוציאלית וכדומה. המוני אנשים נמצאים באותה סירה איתי.

ועוד דבר שאני מזכירה לעצמי זה שגם אם הייתי לומדת סוציולוגיה או פסיכולוגיה או קרימינולוגיה בחד חוגי או בדו חוגי, עדיין לא יכולתי לעסוק בתחום. כי בשלושתם נדרש תואר שני, על מנת להתקצע.

ויהיה בסדר. אני תמיד מסתדרת בסוף. אין לדעת מה צופן העתיד. אני יכולה גם להדרס מחר על ידי עדר סוסים דוהרים. בנתיים אנסה להפיק את המירב מכל יום.

רציתי לכתוב בפוסט על עוד נושאים, כמו למשל יומולדת זוועתי שהייתי בו אתמול, כמו למשל דעתי על לנה וכמו למשל יחסיי עם בובי, אבל כבר התעייפתי. פעם אחרת.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.