היי,

לאחרונה הגעתי להחלטה לחזור בשנה הבאה לירושלים. יהיו לי מקסימום 20 שעות במערכת, ואני יודעת בביטחון שאוכל לסדר אותה ביומיים. הבנתי שאני לא רוצה יותר לגור עם זרות, אלא רק עם משפחה או בנזוג.

דבר נוסף שחשבתי עליו זה שאם הייתי צריכה להיות ברמת גן, רק בשלושה ימים בהם אני לומדת השנה, זה היה בסדר, אבל מכיוון שאני גם עובדת כאן ונותנת פר"ח כאן ומקבלת חונכות כאן, אז אני כל הזמן נתקעת. למשל בחופשת הסמסטר היו לי רק שלושה מבחנים בהפרשים גדולים, אבל לא יכולתי לחזור לירושלים, כי המחויבויות האחרות קיבעו אותי לרמת גן. ונמאס לי להתקע ברמת גן.

כבר אין לי יציאות עם חבר'ה מהעבודה, את הבנות מהלימודים אני רואה רק בלימודים וגם זה שבובי ואני חזרנו גורם לי כל הזמן לרצות לחזור לירושלים. גם עניין השותפות בדירה השפיע. אין לאף אחת קשר עם אף אחת. אני, או כל שותפה אחרת, יכולה להעלם לשבועות ואף אחת לא תעלה על דעתה להרים טלפון, כשמישהי נכנסת לדירה - אף אחת לא יוצאת מהחדר להגיד לה שלום. אנחנו פשוט זרות שחולקות קורת גג. וגם עניין הכסף. למרות שההורים שלי עוזרים לי עם כסף המון ולמרות שאני עובדת ולמרות שאני מנסה כמה שיותר להוציא רק על מחויבויות ולא על מותרות, עדיין אני במינוס. אומנם מינוס קטן מאד (בדרך כלל בין 200 ל700 שקל) אבל עדיין מינוס.

אז החלטתי לחזור בשנה הבאה. השכירות מסתיימת ב-7.9, כלומר עוד חצי שנה בדיוק. למען הדיוק, ב-7.3 זה יהיה בדיוק חצי שנה.

ומה שקרה אתמול בלילה, גרם לי להחליט לשבור את הכלים ולחזור לירושלים עכשיו. מה שקרה זה שרציתי להתקלח. הבוילר היה דלוק. שאלתי מי הדליקה אותו ואמרו לי ש-ר, אחת השותפות. מכיוון שצריך לחכות 40 דקות אחרי שמדליקים את הבוילר ואז שהבחורה שהדליקה אותו תיכנס ואז לחכות עוד איזה חצי שעה, אז הייתי צריכה לשאול את ר מתי היא הדליקה אותו ומתי היא מתכוונת להכנס להתקלח.

הלכתי לחדר שלה ודפקתי לה בדלת. שמעתי אותה בפנים צועקת ומקללת את החבר שלה בטלפון. היא לא ענתה לי. דפקתי עוד כמה פעמים וגם קראתי לה כמה פעמים. היא המשיכה לא לענות לי, אז המשכתי לדפוק ולקרוא לה ואז היא התחילה לצרוח עליי:"מה את דופקת לי בדלת כמו מטורפת??? את לא שומעת שאני לא יכולה לענות לך עכשיו!!! אוף, ממש כמו מטורפת!!!" אמרתי לה שרק רציתי לשאול אותה משהו ושלא תקרא לי מטורפת והלכתי לחדר שלי.

כעבור כמה דקות היא באה לחדר שלי ודפקה בדלת בעוצמה רבה וצרחה את שמי כמה פעמים ואז צרחה:"זה נעים לך??? זה נעים לך שאני דופקת לך ככה בדלת??? מה את דופקת לי בדלת כמו מטורפת??? מה את מפריעה לי??? מה, אני אימא שלך??? אל תדפקי לי בדלת!!! בפעם הבאה שאת תדפקי לי בדלת - אני אשבור לך את הדלת!!!"

וזו לא הפעם הראשונה שהיא צורחת עליי ככה. כל שבועיים-שלושה יש לי איזה תקל איתה ואז היא מוציאה עליי את האימאימא של הגרון. היא אדם חסר סבלנות. עובדה שגם על החבר שלה היא תמיד צועקת ומקללת אותו בקללות איומות בלי סוף.

ואחרי שהיא צעקה עליי ככה אתמול בלילה, התחלתי ממש לבכות. למה אני אמורה לחיות בבית בו צועקים עליי ומאיימים עליי? וכל כך רציתי הביתה. כל כך כל כך. והתחלתי לחשוב לחזור לירושלים עכשיו, ולא לחכות עוד חצי שנה. מכיוון שהשכירות היא עד ה-7.9 ואם אני רוצה לעזוב לפני שהחוזה מסתיים, אז עליי למצוא מישהי שתחליף אותי, נכנסתי לאתר של אגודת הסטודנטים ופירסמתי מודעה שמתפנה חדר וכמה פרטים על הדירה ואת שמי ומספר הטלפון שלי.

והתחלתי לחשוב איך אני מסדרת את כל העניינים שלי. אם היו לי רק את שלושת הימים בהם אני לומדת - הייתי חוזרת הביתה ללא היסוס, אבל כאמור, אני עובדת ברמת גן ונותנת חונכות פר"ח ומקבלת חונכות בעצמי. יש לי גם חופשי שנתי לנסיעות באוטובוסים בגוש דן.

אז התחלתי לחשוב על זה ואמרתי לעצמי שבמילא אני נפגשת עם חניכת הפר"ח שלי בימים שלישי ורביעי, שאלה ימים שאני לומדת בהם, אז אני אוכל להמשיך לתת לה את החונכות ואז לחזור לישון בירושלים. מהעבודה הבנתי שיהיה עליי להתפטר. גם הבנתי שאצטרך למצוא מישהו למכור לו את החופשי שנתי שלי. וגם שאצטרך למצוא פיתרון לחונכות שאני מקבלת בעצמי.

חשבתי על זה שעד סוף הסמסטר יש לי שלושה חודשים וחצי, שיש בהם הרבה חגים, אז לא תמיד אצטרך להגיע לרמת גן שלוש פעמים בשבוע. ואז ב-16.6 מסתיים הסמסטר ואיתו מסתיימת גם חונכות הפר"ח שאני נותנת והחונכות שאני מקבלת ואז יש חודש מפוצץ במבחנים ואז יש לי חודש וחציי עד שמסתיימת השכירות (היא מסתיימת ב-7.9) ועוד שלושה חודשים עד שמתחילים הלימודים הסדירים (הם מתחילים ב-30.10).

אז חשבתי על זה שאם באמת אעזוב עכשיו יהיה לי קשה בשלושה חודשים וחצי הקרובים (בעצם פחות כי יקח זמן עד שאמצא מישהי שתחליף אותי וגם כי יש הרבה חגים) ואז אצטרך להגיע לרמת גן רק למבחנים במשך חודש ואז יהיו לי שלושה חודשים בהם בכלל לא אצטרך להיות ברמת גן, מלבד למועד ב פה ושם.

ודיברתי עם בובי שהקשיב לי וניחם אותי ועודד אותי והיה פשוט נהדר.

ואז התקלחתי, אכלתי משהו והלכתי לישון ממררת בבכי.

והיום לא קמתי ללימודים. פשוט לא הייתי מסוגלת. הרגשתי חסרת כוחות ומעורערת. ואז קרה משהו שעוד יותר ביאס אותי. אני אסביר: אתמול בצהריים , עוד לפני שהיה את הבלאגן עם השותפה ולפני שהחלטתי לחזור לגור לירושלים, אז נפגשתי עם החונכת שלי ואמרתי לה שלאחרונה אני קצת בשביזות מרמת גן ושאני רוצה להיות כמה שיותר בירושלים ושהפגישות שלי איתה, לפעמים גורמות לכך שאצטרך לחזור מירושלים יותר מוקדם, או לחזור לירושלים יותר מאוחר והיא אמרה, שעכשיו שהתחיל סמסטר חדש, אז יהיה לה חלון במערכת בימי רביעי ב-10:00 ואני ממש שמחתי, כי בימי רביעי ב-10:00 יש לי שיעור שאני יכולה להעדר ממנו בלי בעיה וגם לבנות שעושות איתי את העבודה בשיטות מחקר וגם מצטרפות לפגישות שלי עם החונכת לפעמים, יש את השיעור הזה, אז נוכל פשוט לקבוע בימי רביעי ב-10:00.

ואז היום בבוקר החונכת שלי שלחה לי הודעה שהיא התבלבלה והחלון שלה הוא לא בימי רביעי ב-10:00 אלא בימי חמישי ב-10:00 ואני ממש התבאסתי, כי בימי חמישי ב-10:00 יש לי שיעור שאני לא יכולה להחמיץ ולכן אצטרך להפגש איתה בימים ושעות שבהם אני לא באוניברסיטה במילא.

ויותר מאוחר היא שלחה לי הודעה שהתבטל לה שיעור ואם אני יכולה להפגש איתה, אז קמתי מהר, התלבשתי והתארגנתי תוך חמש דקות והלכתי לאוניברסיטה להפגש איתה. היא עשתה לי חזרה על החומר בקורס שאני עושה בו מועד ב בשבוע הבא ואחריי שסיימנו ללמוד אז ליוותי אותה לאולם בו הייתה לה הרצאה (אני החלטתי לא להכנס להרצאות היום) והיא שאלה למה אני נראית כל כך מבואסת וסיפרתי לה בקצרה כל מה שכתוב בפוסט הזה, והיא אמרה שאני לא צריכה לתת לקטע שהיה אתמול עם השותפה כזאת חשיבות ושזה דברים שקורים בין שותפים ושהכעס שלה לא היה מכוון אליי, אלא לחבר שלה, שהיא הייתה בדיוק באמצע מריבה איתו. ואני אמרתי שזה לא רק בגלל הקטע שהיה אתמול עם השותפה, אלא שגם לפני כן התבאסתי על החיים ברמת גן.

והיא אמרה שלפי דעתה כדאי לי להשאר, כי זה חשוב שארכוש עצמאות ואתמודד עם קשיים ושאם אחזור לירושלים בספטמבר - אני אחזור בתחושת ניצחון ואם אחזור עכשיו - אחזור בתחושת כישלון, ששברתי את הכלים כשהיה לי קשה. והיא גם הביעה הרבה תמיכה ואמפטיה.

וחשבתי על זה שאומנם גם לפני המריבה עם השותפה היה לי קשה, אבל העובדה בשטח היא שעד המריבה הייתי נחושה בדעתי לחזור לירושלים בשנה הבאה ורק בעקבות המריבה החלטתי לחזור עכשיו. ולמה מה קרה שאני אתן ככה לשותפה להשפיע עליי.

וגם חשבתי על זה שאני אומנם בחיים לא הייתי מגיבה ככה, אבל זה באמת מעצבן כשדופקים בדלת שוב ושוב ושוב ומנדנדים שוב ושוב כשהאדם בתוך החדר באמצע שיחה ועל אחת כמה וכמה כשהוא באמצע ריב. אז היא לא הייתה צריכה להגיב ככה, אבל גם אני הייתי צריכה להניח לזה אחרי דפיקה אחת ופעם אחת שקראתי בשמה.

וחשבתי על זה שאני אוהבת את העבודה שיש לי ברמת גן ועל זה שחשוב לי לתת פר"ח ולקבל חונכות. וגם חשבתי על זה שאם בימי ראשון אני מגיעה לדירה ברמת גן ב-14:00 ומשהו (אני מתחילה לעבוד ב-15:45) ובימי חמישי אני אסע הביתה ב-14:00 ומשהו (אני לומדת עד 14:15 בימי חמישי הסמסטר) אז זה יוצא בדיוק ארבע יממות להיות ברמת גן ושלוש יממות בירושלים. זה כמעט אותו זמן. וגם חשבתי על זה שאני לומדת שלושה ימים רצופים, שבשלושתם אני מתחילה ב-8:00 ולמה מי מת שאקום שלושה ימים רצופים ב-5.30.

אז החלטתי להישאר ולא להפר את החוזה של השכירות. על מנת להקל על עצמי, אני אחזור לירושלים לפעמים גם באמצע השבוע. אם למשל יש חג של יום אחד או אם סתם בא לי לקפוץ הביתה לכמה שעות. ובפסח, כשיהיה לי חופש של שבועיים מהלימודים, אני מתכוונת לחזור לשבועיים שלמים. חג השבועות יוצא בימים שלישי, רביעי וחמישי, שאלה בדיוק הימים שאני לומדת, אז זה שוב יוצא כמעט שבועיים בלי לימודים.

ובעוד שלושה חודשים וחצי יסתיים הסמסטר. אחר שיסתיים הסמסטר, יהיה לי חודש אחד מלא במבחנים, שבו דווקא יהיה לי נוח שיש לי מיטה ליד האוניברסיטה, וגם אז אוכל לקפוץ לפעמים לירושלים באמצע השבוע, בנוסף לסופי השבוע ואחרי המבחנים יהיה לי רק עוד חודש וחצי ברמת גן, במהלכם אעבוד. אני גם יכולה לא לחזור בדיוק ב-7.9, אלא כמה ימים לפני.

יהיה בסדר. אני תמיד מסתדרת בסוף.

שלכם,

נונה.