 כינוי:
בת: 38
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2011
הייתה לי כותרת, אבל היא השתכרה יותר מדי, ועתה, במסגרת האנגאובר, היא מקיאה את נשמתה בפינה
היי,
אחותי בהריון. זה נורא מרגש. במיוחד לאור העובדה שהילד צריך להיוולד בספטמבר, שזה בדיוק החודש בו אני חוזרת לגור בירושלים. זה מזה מרגש שהולך להיות לי אחיין חדש, או אחיינית חדשה.
חשבתי על זה שכשאחי הביא ילדה, התאהבתי בה עד עמקי נשמתי, למרות שאני כלל לא קרובה לאחי או לאישתו, ולמרות שהם גרים בדרום ולכן לא יוצא לי לראות את האחיינית שלי הרבה, אני בכל זאת אוהבת אותה בטירוף. אז זה יועצם עשרת מונים, כשמדובר באחותי. גם כי אנחנו קרובות וגם כי האחיין או האחיינית יהיו איתי באותה עיר. זה באמת מרגש אותי. כשהיינו ילדות, אחותי ואני חלקנו חדר ועכשיו היא עומדת להיות אימא. בימים הקרובים ימלאו לה 29. איך שהזמן עובר מהר.
אבל אתמול אחותי סיפרה לי בשורות רעות בקשר לבעלה, וגם בקשר לילד שעומד להיות להם. כזכור, או לא כזכור, לקוראיי הקבועים, אימא של גיסי נפטרה ממחלה נוראית. מחלת לו גריג שמה, אם אני לא טועה. במשך שנים אימא של גיסי הייתה משותקת בארבע גפיים, לא יכלה להזיז את הצוואר, לא יכלה לנשום בכוחות עצמה, לא יכלה לאכול בכוחות עצמה וגם לא יכלה לדבר. הדבר היחיד בעולם שיכלה לעשות זה למצמץ ובשנה האחרונה לחייה גם במצמוצים לא שלטה. והחלק הכי אכזרי זה שהייתה אינטלגנטית כאחד האדם. זה עושה את זה נורא עשרת מונים, להיות מודע לכל מה שמסביבך וככה לא להיות מסוגל לתפקד בשום צורה, כלוא בגוף של עצמך.
לפני כמה ימים נודע לאחותי ולבעלה שיש לבעלה סיכוי של 50% לחטוף את המחלה, ממנה סבלה אימו. זה סיכויים נורא גבוהים יחסית. הכי מוקדם שהמחלה יכולה לפרוץ זה בסביבות גיל 35 והכי מאוחר זה בגיל 50 ומשהו. גיסי בן 35 ולכן מן הסתם מפחד. יש גם סיכוי גבוה שהילד שלהם יחטוף את זה.
ישנה בדיקה שיכולה לבדוק אם גיסי עומד לחטוף את המחלה. אבל הבעיה היא שיש רק 20 אחוז סיכוי שהבדיקה תדע לגלות את המחלה. היה לי קצת קשה להבין, אבל הכוונה היא שאם הבדיקה אומרת שגיסי עומד לחטוף את המחלה - הוא בטוח לחלוטין יחטוף אותה, אבל יש 80% סיכוי שיגידו לו שהם לא יודעים, ואז הסיכויים לחטוף את המחלה יישארו 50-50.
גיסי לא רוצה לעשות את הבדיקה. הוא אמר לאחותי שאם הבדיקה תאמר, חס וחלילה, שהוא עומד לחלות, אז כבר לא תהיה איכות לחייו. כי בכל יום שיקום, יפחד שתסמיני המחלה כבר יעוטו עליו ואיזה מין אבא יוכל להיות במצב כזה?
והוא גם זועם על אבא שלו, שלא אמר לו שיש לו 50% סיכוי לחלות, למרות שידע. אבא שלו טוען שאימא שלו לא רצתה שידע. אבל לפי דעתי זה ממש חוסר אחריות. גם אבא שלה (אבא של אימא של גיסי), נפטר מהמחלה הזאת ולא אמרו לה שיש לה 50% סיכוי לחלות ואז היא כן חלתה.
גיסי צעק על אבא שלו ואבא שלו ממש בכה, אז גיסי הפסיק לצעוק עליו, כי לא מזמן אבא שלו חטף התקף לב וגיסי לא רצה שאביו יחטוף עוד התקף לב. איזה גנים דפוקים.
אחותי וגיסי החליטו להמשיך עם ההיריון ולא לעשות הפלה. הם מקווים שהילד לא יחלה, וגם אם כן יחלה חס וחלילה, זה יהיה רק בעוד 50 שנה ועד אז הרפואה תתקדם ואולי ימצאו מרפא.
בנוגע לילד הבא - הם לא יביאו עוד ילד ואם כן, אז יעשו את זה בהפריה מלאכותית. יש איזה הליך שבו בודקים את הזרעים ומגלים באיזה זרע יש את הגן הפגום ואז מחדירים לביצית רק זרעים ללא הגן הפגום.
דרך אגב, לאחותו של גיסי יש בדיוק את אותם סיכויים לחלות, והיא מעולם לא נבדקה והביאה שלושה ילדים בדרך הרגילה.
מי ייתן וכולם יהיו בריאים, אמן.
ואם כבר במשפחה עסקינן - אימא שלי עומדת לצאת לפנסיה. זה כנראה יהיה בעוד שלושה חודשים, כלומר בסוף יוני או בתחילת יולי. זה קצת מפחיד אותי, כי חודשיים אחר כך, בספטמבר, אני מתכוונת לחזור לגור בבית. אני לא רוצה שהיא תשגע אותי. אני מקווה שיהיה בסדר. היא מעכשיו אמרה שהיא לא מתכוונת לשרוץ בבית, אלא למצוא לעצמה כל מני תעסוקות של עבודה (אולי תמצא משהו לשלוש פעמים בשבוע) ולימודים (או תואר שני או לימודי תעודה).
היא תהיה חייבת למצוא לעצמה תעסוקה. היא רק בת 52. יש לה עוד עשרות שנים לחיות.
אני משתדלת לתמוך בה. גם בשבילה זה לא פשוט. היא עבדה כל יום במשרה מלאה באותו מוסד, מאז הייתה בת 20.
יש לה עכשיו באמת פרשת דרכים. לפני חודש היא סיימה תואר ראשון (היא מרחה אותו על ארבע שנים וסמסטר, כי למדה רק פעם בשבוע).
לנה ובשי בכלל לא היו מוגדרים כזוג לאחרונה ואז בפורים הם החליטו לחזור להיות ביחד, ולא רק לחזור להיות ביחד, אלא גם להתחתן והם לא רק החליטו להתחתן, אלא להתחתן בשבועות הקרובים, לפני פסח. אתם קולטים מה זה? בערב בו התארסו, החליטו שהחתונה תהיה שלושה שבועות אחרי זה.
כל מי שאמרתי לו את זה בלי יוצא מהכלל - אמר לי שלנה הורסת לעצמה את החיים.
גם אני בשוק מזה שפעם התלהבתי מבשי. הוא דפוק עד עמקי נשמתו.
החלטתי סופית שאני רוצה לחזור לירושלים לשבועיים שלמים, לכבוד פסח. יהיה לי חופש מהלימודים ואני מתכוונת לבקש חופש מהעבודה ומהפר"ח. רק שלא יעשו לי בעיות.
אני רוצה לנצל את חופשת פסח גם כדי ללמוד. יש לי כמה עבודות להגשה ואני חייבת לתרגל באידיש (לא למדתי כל השנה ועכשיו מצבי בכי רע) ואני רוצה להתחיל לקרוא מאמרים, כי יש לי 12 מבחנים ענקיים וצפופים.
לקחתי קורס בלמידה עצמית, שהמבחן שלו יהיה כמה ימים אחרי שחופשת פסח מסתיימת. אז אני חייבת ללמוד אליו. זה המון חומר.
בקיצור, אני חייבת לחרוש בפסח.
אני שוב במצב בו אני מחשבת תאריכים, מתי אפרד מבובי. האם אעשה זאת במאי השנה, או בספטמבר או שאחכה לאמצע שנה הבאה. אני רואה איך זוגות שהכירו אחרינו, כבר חיים ביחד ואפילו מתחתנים ומביאים ילדים ורק אנחנו תקועים באותו מקום.
אבל אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי וטוב לי במחיצתו ובדברים מסוימים דברים כן קצת ישתנו, ולכן ההחלטה קשה מאד.
שיקול שאני ממש שונאת, אבל תמיד נמצא שם, זה שאני מפחדת מהבדידות. מחסור בחיי חברה, לעומת חיי חברה שוקקים, תמיד היווה שיקול גדול להחלטות ענקיות שעשיתי. אחת הסיבות העיקריות שהחלטתי לעבור לרמת גן, זה שהרגשתי שלא נותרו לי חברים בירושלים ואחת הסיבות העיקריות שהצלחתי להיפרד מבובי זה שנהיו לי חיי חבר'ה שוקקים, עם אנשים מהעבודה שמצאתי ברמת גן. ואחת הסיבות העיקריות שהצעתי לו לחזור להיות ביחד, זה שהחבורה התפרקה והרגשתי נורא בודדה.
אבל אני מנסה כמה שיותר לומר לעצמי, לא לקחת בדידות כשיקול. זה לא באמת נכון שאין לי חיי חברה. לא מזמן נפגשתי עם נוש ידידי וכמה ימים אחר כך הלכתי להופעה של עדי אשכנזי עם שותפה שלי וכמה ימים אחרי זה היה לנו ערב מחלקה וחברה מהלימודים באה לישון אצלי באותו לילה, וכמה ימים אחרי הלכתי למסיבת פורים עם לנה (שבמהלכה מלא התחילו איתי) והיום אני יוצאת עם מימי ונוש ובשבוע הבא יש מסיבת יומולדת למימי. בנוסף, יש לי חברה אחת מאד קרובה מהעבודה שבאה לישון אצלי כבר כמה פעמים. כל זה בנוסף לפגישות עם בובי ולזה שהלכנו כמה פעמים לדץ ודצה.
נראה כבר מה יהיה עם היחסים עם בובי.
חוצמזה, אם ניפרד בחודשים הקרובים, לא יהיה לי זמן לשקוע בדיכאון. יש לי את הלימודים באוניברסיטה ובבית ואת העבודה והפר"ח ותחזוק הדירה והחונכות שאני מקבלת בעצמי והנסיעות לירושלים.
השיער שלי ארוך מאי פעם. הוא מגיע כמעט עד הטוסיק ואני אוהבת את זה.
שאו ברכה.
שלכם,
נונה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
