היי,

לפני כמה וכמה שנים, אחי ואישתו שכרו דירה בחיפה, כי שניהם למדו בטכניון. ולאחי לא היה טוב בטכניון. הוא לא הסתדר עם הלימודים שם ורצה לעבור ללמוד בבן גוריון, מה שדרש מעבר לבאר שבע. והוא רצה שאישתו, שאז הייתה החברה שלו, תעבור איתו. לא היה לה שום דבר לחפש בבאר שבע. באר שבע זה דיי חור. קשה מאד למצוא שם עבודה. חם שם איימים. לא היו לה שם משפחה או חברים. שום מניע בעולם לעבור לשם, מלבד להיות עם אחי. והיא עשתה את זה, כי הבינה שאם היא רוצה להמשיך לחיות איתו - זו הקרבה שתצטרך לעשות (מזל שכבר סיימה את הלימודים שלה).

והם עברו לבאר שבע, ואחי עשה שני תארים ריאלים במקביל ולכן לא היה באפשרותו לעבוד כמעט בכלל, ולכן היא עבדה ומימנה את שניהם.

ואחרי כמה וכמה שנים, כשאחי סיים את לימודיו - קריעת התחת על הלימודים השתלמה לו, כי הוא מצא עבודה בה הוא מרוויח בוחטות, אז הוא עכשיו מכניס הרבה יותר כסף לבית ממנה. אבל לרוע המזל לאחרונה החליטו להעביר את המקום בו הוא עובד לצפון. לאישתו של אחי יש עבודה מעולה בדרום, שהיא לא רוצה לעזוב, ולכן אחי נוסע שלוש-ארבע פעמים בשבוע שעתיים-שלוש שעות לכל צד לצפון ועובד שם. ואני בטוחה שלא פשוט בשבילו לגור בדרום ולעבוד בצפון, אבל הוא עושה את ההקרבה הזו למען אישתו.

ואפשר לראות דוגמא של הקרבות גם בזוגיות של אחותי ובעלה. לפני שנתיים אחותי חלתה במחלה שלא הרפתה ממנה במשך חצי שנה ובעלה, שאז היה החבר שלה, טיפל בה במסירות ובנוסף מימן את שניהם, מבלי שהיא תכניס גם כסף לקופה המשותפת. ואז היא החלימה. ולפני חצי שנה פיטרו את גיסי מעבודתו והוא לא מצליח למצוא עבודה כבר חצי שנה, למרות שיש לו תואר שני, אז בנתיים היא מממנת את שניהם.

ויש בנות נשואות מהתואר שלי, שלומדות איתי ברמת גן ושוכרות דירה עם הבעלים שלהם בירושלים. ופעם לא הבנתי את זה. אני זוכרת שאמרתי להן:"אם כבר לשכור דירה - למה לא להתקרב ללימודים?" והן הסבירו לי שיותר נכון לזוגיות שלהם לגור בירושלים. והיום אני מבינה - הם לא שכרו דירה על מנת להתקרב לאונירסיטה. הן שכרו דירה על מנת לחיות ביחד.

מילא אם הן במקור מירושלים וכל החברים והמשפחה שלהם שם, אבל יש מקרים קיצוניים יותר. שרגא, בחור שהזכרתי בעבר בבלוג, הוא במקור מגבעת שמאול, במרחק 5 דקות נסיעה מהאוניברסיטה והוא שוכר דירה עם אישתו בירושלים, כי כל החיים שלה שם והוא מוכן להקריב את זה למענה ולעשות את הנסיעות הבינעירוניות.

וגם חברה שלי מהתואר, שהיא במקור מבני ברק, במרחק 5 דקות נסיעה מהאוניברסיטה, מתחתנת בחודש הבא ומתכוונת לשכור עם בעלה הטרי דירה במבשרת, כי הוא עובד בירושלים, אז הם מתפשרים על מקום באמצע ועם שני האוטובוסים שתצטרך לקחת לכל צד - זה יקח לה למעלה משעה לכל צד.

יש איזה בחור שאני מכירה מהאוניברסיטה שאבא שלו גר בגבעת שמואל, במרחק חמש דקות נסיעה מהאוניברסיטה, אבל הבחור המדובר מאורס. הוא והארוס שלו (כן, הוא הומו) שכרו דירה בדרום תל אביב, מה שלקח לבחור למעלה משעה לכל כיוון להגיע לאוניברסיטה ולאחרונה הם עברו ליפו ולכן זה עכשיו לוקח לו אפילו יותר. אבל חשוב להם לגור בתל אביב. הם לא שוכרים דירה כדי להיות קרובים ללימודים. הם שוכרים דירה כדי להיות ביחד. והבחור קורע את האימאימא של התחת כדי לשלם גם שכר לימוד וגם שכר דירה.

ויש מרצים באוניברסיטה שלי שגרים בירושלים ועושים את הנסיעות לרמת גן כבר 15 שנה, כי החיים של האישה שלהם ושל הילדים שלהם בירושלים, והן מבינים שעליהם לעשות את ההקרבה הזו ולא לעקור את משפחתם.

אגב, אחי ואישתו, שהזכרתי בתחילת הפוסט, הם באמת מקרה קיצוני. הם באמת זוג מוצלח. כשאני מריצה בראש את כל העשר שנים שהם כבר ביחד, אני שמה לב שהדרך הייתה מלאה בהקרבות. הם הכירו בתקופת הצבא. המשפחה שלה מאיזה חור והמשפחה שלו בירושלים. כשהיה חוזר מהצבא פעם בשלושה שבועות - היה צריך לבחור אם לנסוע לירושלים, למשפחה שלו ולחבריו או לנסוע לבקר אותה. והוא בחר לשלב את שניהם, מה שהיה מאד קשה. אחרי הצבא הוא החליט לנסוע לחו"ל לשנה והציע לה להצטרף אליו, אבל היא לא יכלה, כי כבר התחילה ללמוד, אבל היא חיכתה לו. חיכתה לו שנה שלמה. היא הייתה אז בת 22. אני בטוחה שזה לא היה פשוט בשבילה לחכות, אבל היא ידעה שמיד כשיחזור לארץ - הם ישכרו ביחד דירה בחיפה. (אגב, גם בובי אמר לי לפני כמה חודשים שאחכה לו שנה, שבה ינסה להתגבר על המחסומים שלו ואז נשכור דירה בשנה הבאה, והיום אני מבינה שזו הייתה אמירה לא הוגנת, כי בשום ספר פסיכולוגיה לא כתוב שהתגברות על מחסומים אדירים כמו של בובי לוקחת שנה. זה יכל לקחת עוד עשר שנים) ואז כשהוא חזר הם באמת שכרו דירה בחיפה ואז אחי לא הסתדר עם הלימודים שם ואחרי שנתיים של מגורים שם - גיסתי הקריבה המון בכך שעברה עם אחי לבאר שבע ואת ההמשך אתם יודעים ממה שכתבתי בתחילת הפוסט.

וחשבתי על זה שאני לא מבקשת מבובי שיעבור איתי לחור כמו באר שבע. אני רוצה שהוא יגור איתי במרכז. מקום שהוא אוהב במילא. מקום שיש לו המון מה לחפש שם במילא. מקום שהוא טוען שאם אי פעם ישכור דירה - זה יהיה שם במילא. אני רוצה שיעזוב את ירושלים, עיר שהוא שונא במילא.

ואם בובי היה רוצה לגור איתי - הייתי מסכימה לגור איתו בכל מקום. לפני כמה חודשים, כשבובי דיבר על לעבור לגור איתי שנה הבאה בתל אביב, היה לי קשה כשגיליתי שלוקח 40-50 דקות באוטובוס מתל אביב, לאוניברסיטה שלי ברמת גן ואמרתי שאם כבר לנסוע 50 דקות - אני יכולה לחזור לירושלים, אבל היום אני מבינה שאם היינו שוכרים דירה ביחד, זה לא בשביל להתקרב ללימודים, אלא בשביל לחיות ביחד.

ואם בובי רק ירצה לגור איתי - אני אסכים לשכור איתו דירה בירושלים ולעשות נסיעות לרמת גן ללימודים ואסכים לשכור איתו דירה במרכז או בצפון או בדרום או על הירח. כי אלה הקרבות שבזוגיות אמיתית ובוגרת עושים. 

כי מה שיש ביננו עכשיו זה לא באמת זוגיות. להפגש לכמה שעות פעם בשבוע זו לא זוגיות בוגרת. זו זוגיות של ילדים בני 15.

ואין לי למי לבוא בטענות מלבד לעצמי. כי לפני כמה חודשים אנחנו כבר נפרדנו ולפני חודשיים וחצי, כשיזמתי חזרה אליו, בובי הבהיר לי שלא יהיה בשל לעבור לגור ביחד בשנים הקרובות. אבל עדיין חזרתי. כי אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי.

וכשאני נזכרת באיזה מצב נוראי הייתי, בתקופה ההיא שבה עיכלתי את הפרידה את הסוף והגעתי למצב שרציתי לפגוע בעצמי (זוכרים? אז לא הבנתי למה זה, כי הרי זה לא היה מיד אחרי הפרידה. היום אני מבינה שהכאב הנוראי הגיע זמן-מה אחרי הפרידה, כי לקח לי זמן לעכל שבובי כבר לא חלק מהחיים שלי) אז מפחיד אותי עד מוות שאם איפרד ממנו - אני שוב אחזור להרגיש ככה, ואני לא רוצה להגיע למצב כזה שום לעולם. כל דבר עדיף מזה.

וכשאני בזרועותיו - טוב לי. הוא מרעיף עליי חום ורוך ואהבה. ולשמוע את קולו מחמם את לבי. והוא מצחיק אותי ומאמין בי וחכם ושנון ומתוק ונותן לי הרבה דברים, אבל אני לא חושבת  שאי פעם אצליח לסלוח לו שהוא לא בשל לחיים באמת משותפים. אם הוא רק היה בשל לעבוד ולצאת מהבית, אם רק היה מתגבר על המחסומים הפסיכולוגים שלו, היינו יכולים לחיות ביחד. שום מערכת שעות של לימודים לא מגבילה אותו ואם רק היה רוצה - היה יכול לעבוד הרבה. יכולנו לחיות ביחד במרכז, מקום שהוא מעדיף על ירושלים במילא. אבל לבובי יש מחסומים פסיכולוגים עמוקים, ולכן בשנים הקרובות אני יכולה לשכוח מהרעיון של מגורים משותפים. באסה.

לילה טוב.

שלכם,

נונה.