היי,

לפני ארבע שנים וחצי עשיתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים, באחת מהערים במרכז ושם הכרתי את י, שהיה מדריך בהוסטל והפך לבנזוג שלי. הוא היה האהבה הראשונה שלי. נוצר ביננו קשר עמוק וחזק.

ואז, בכוח, הזכרתי לעצמי שיש לי חבר. יש לי חבר כבר שלוש שנים. ובכוח הזכרתי לעצמי ש-י הוא מישהו שיצאתי איתו לפני ארבע שנים וחצי לחמישה שבועות ושהוא לא טרח לחפש אותי בפייסבוק כל הזמן הזה.

וככה העברתי איזה יומיים, לא מפסיקה לפנטז על זוגיות עם י ואז רגשות אשמה מטורפים הציפו אותי ואמרתי לעצמי שזה לא יפה. הרי בובי ואני עדיין ביחד ואני מאד אוהבת אותו והוא מאד אוהב אותי. ובזמן האחרון הוא פשוט היה מקסים אליי בצורה מטורפת והשקיע ביחסים ביננו יותר מאיי פעם (ניפגש איתי יותר מתמיד, בא לארוחה עם המשפחה שלי, יזם יותר, הביע חום ואהבה יותר מתמיד) וגם היו לי רגשות אשמה שאני מסתירה ממנו, כי אני לא מסתירה מבובי אף פעם כלום.

ומאז אני מבולבלת. מצד אחד, אני מאד נרגשת לקראת הפגישה עם י. הלכתי במיוחד לקנות איפור ואני מתכוונת ללכת במיוחד למספרה לעשות פן ביום של הפגישה ואני לא מפסיקה להתלבט מה אלבש ואפילו כבר מפנטזת על היום שנעבור לגור ביחד. מצד שני, הלכתי הערב להצגה עם בובי והוא היה כזה מקסים ופתאום המחשבה שבסופשבוע הבא איפרד ממנו נהייתה לי כבר לא כל כך וודאית (הסיבה שהחלטתי לא להיפרד ממנו בסופשבוע הזה, היא שביום ראשון יש לי מבחן ואני לא יכולה לגשת למבחן רגע אחרי פרידה. אני לא אצליח ככה. זה לפחות מה שאמרתי לעצמי).

כי תכלס, עם כל כמה שכבר בניתי לי מגדלים באוויר, אני חייבת להודות במציאות שהיא שסביר להניח ש-י ואני לא נהפוך עכשיו לזוג. י הוא מישהו שהייתי איתו כשהייתי בת 19. הייתי אז אדם אחר לגמרי. ועם כל כמה שאני לא מזלזלת בקשר שהיה ביננו אז, כי הוא באמת היה עמוק וחזק, אני לא יכולה להתעלם מזה שזה קשר שנמשך בקושי חודש וחצי.

ואולי גם צריך להתייחס לעובדה שכבר המוני פעמים הבטחתי לעצמי שאפרד מבובי, אז זה שהחלטתי שאעשה זאת בשבוע הבא - לא אומר כלום. מאד יכול להיות ששוב אשנה את דעתי, בפעם המיליון. במיוחד עכשיו קשה לחתוך, כי אנחנו לא בתקופה בה אנחנו רבים, אלא בדיוק להפך - בתקופה בה הכי נעים לנו בעולם לשהות אחד במחיצת השניה. אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי ובכל רגע נתון של פגישה ביננו מרגישים את זה.

בזמנו, הוא אמר לי שהוא מטורף עליי, אבל שגם אני הפכתי למעין מחויבות. כמו שצריך למצוא זמן ללמוד למבחן - צריך גם למצוא זמן לבלות איתי. הוא אמר שאף פעם אין לנו זמן להיפגש וכשסוף סוף נפגשים - הוא מותש ורק חושב על כל שאר הדברים שיש לו לעשות במשך היום.

נו, אני חופרת על החסרונות שלו כבר שלוש שנים. לקוראים הקבועים פה זה בטח יצא מהאף. הם בטח כבר יודעים מתוך שינה מה הבעייתיות בבובי.

אולי עכשיו י כל כך קוסם לי, כי כבר שלוש שנים אני עם אדם שלא עושה שום דבר בכלל בכלל בכלל כדי לקדם את חייו, אז קוסם לי לראות אדם שיוצא מגדרו כדי לקדם את עצמו, שעובד כמה שיותר.

שלכם,

נונה.