היי,

מאז הפרידה מבובי לפני ארבעה ימים (היא הייתה בחמישי בערב ועכשיו שני בערב), הרגשתי בסדר. מלבד בשישי בבוקר, כשסיפרתי לאימא שלי עד כמה נוראית הייתה הפרידה (זה שבובי לא חדל להתחנן במשך ארבע שעות וכו') ואז ירדו לי דמעות, אז בכלל לא בכיתי. העברתי את יום שישי ואת יום שבת בצפיה בטלויזיה ובהרכבת פאזל והדבר העיקרי שהפריע לי, זה שעכשיו לא יהיה לי עם מי להפגש בסופי שבוע.

ביום ראשון חזרתי לרמת גן ועבדתי. המשכתי להיות בסדר. דיברתי וצחקתי המון. צחקתי אפילו על דברים שקשורים לפרידה. לא הרגשתי קושי וגם לא הרגשתי צורך לפרוק. גם לא הרגשתי צורך ליצור קשר עם בובי.

היום בבוקר הייתי אמורה לשבת עם החונכת שלי על SPSS. זאת התוכנה שאני לומדת בקורס "שימושי מחשב" ושאיתה החונכת שלי עוזרת לי. אז נפגשנו באוניברסיטה, אבל מעבדת המחשבים הייתה סגורה והתוכנה הפיראטית שהורידו לי ללפטופ שבוע שעבר לא עבדה, אז נאלצנו לוותר על הלמידה. היא חזרה לביתה ואני חזרתי לדירה.

הדבר היחיד שניחם אותי בזה שנפגשנו לחינם, זה שלא נשארתי ברמת גן במיוחד. בתחילת חופשת פסח נשארתי יום נוסף ברמת גן, רק כדי להפגש איתה ואז מעבדת המחשבים הייתה סגורה. אבל הפעם במילא החלטתי להשאר, כי החלטתי לא לחגוג את יום העצמאות בירושלים, אלא במרכז. בנות מהתואר הזמינו אותי לעל האש ביום שלישי בת"א, ולכן במילא היום הייתי ברמת גן.

חזרתי לדירה והעברתי את היום מול סרטים לצפיה ישירה בלפטופ ובשיטוט בפייסבוק ואז בערב ראיתי פתאום שבובי פירסם סטטוס בפייסבוק: "אהבה מקודשת בדם - את תשובי ביננו לפרוח." וזה שבר אותי. התחלתי להקרע מבכי. אימא שלי בדיוק במקרה התקשרה ושאלה מה קרה, אז סיפרתי לה והיא אמרה שזה ציטוט משיר. בדקתי בגוגל וזה באמת שיר שאפילו שמעתי כמה פעמים בעבר, על חיילים שנפלו במלחמות, מה שמתקשר לזה שהיום היה יום הזיכרון לחללי צה"ל, אבל אין לי ספק שבובי לא התייחס רק לזה, אלא גם ובעיקר אלינו. הוא בטח שמע את השיר הזה והשורה הזאת הזכירה לו אותנו. אני זוכרת שבפעם הקודמת שנפרדנו הוא פירסם סטטוס בו כתב "חלומות של אתמול" שזה גם ציטוט משיר שהתקשר לו לפרידה.

אימא שלי הציעה לי ללכת להכין לי משהו חם לשתות ואז לשבת לצפות בטקס הדלקת המשואות בטלוזיה בסלון של הדירה, אבל לא רציתי, כי אחת השותפות שלי ישבה שם עם החבר שלה, צפתה איתו בטקס ובו זמנית צרחה עליו. היא תמיד תמיד תמיד צורחת עליו. אני גרה פה כבר שמונה חודשים, הוא בא לבקר אותה כל כמה ימים ואף פעם לא קרה שהוא היה פה בלי שהיא תצרח ותקלל אותו. בכלליות, היא די בהמה לכל הסובב אותה.

הייתי צריכה חיבוק באופן מיידי, דחוף ונואש. סימסתי לשתי שותפות אחרות:"את בדירה?" כי חשבתי לבקש מהן חיבוק (אנחנו לא חברות, אבל ביחסים סבבה). שתיהן לא ענו. כנראה לא היו בדירה והיו עסוקות. הייתי כל כך נואשת לחיבוק שהחלטתי לבקש מהשותפה הבהמה (מה, גם היא בנאדם! לפחות בערך...) אז שלחתי לה הודעה:"את יכולה לבוא לחדר שלי בבקשה לשניה?" אבל היא לא ענתה. כנראה הפלאפון לא היה לידה.

אחרי בערך רבע שעה התאפסתי על עצמי, ניגבתי את הדמעות ושבתי לראות את הסרט שהייתי באמצע שלו ("חומות של תקווה." אחלה סרט! פשוט אחרי 70 דקות של צפיה, זה עצר לי לחצי שעה ובמהלכה בדקתי את הפייסבוק וראיתי את הסטטוס של בובי).

קצת אחר כך השותפה הבהמה ראתה את ההודעה ושלחה לי:"מה קרה?" ואני שלחתי לה:"לא חשוב. הייתי צריכה משהו, אבל כבר לא." שמעתי  אותה ממשיכה לצרוח על החבר שלה עוד קצת ואז הם יצאו לעל האש לכבוד ערב יום העצמאות. ואני המשכתי לראות את הסרט עד תומו.

ידעתי שזה לא יהיה כל כך קל. הפתעתי את עצמי שהרגשתי כל כך בסדר בימים האחרונים. ידעתי שבהמשך עוד יכאב לי. בכל זאת, אני אוהבת את בובי והוא היה מרכז החיים שלי במשך שלוש שנים שלמות. לא יוצא לי מהראש העניין הזה שהוא לא קיבל את הפרידה לרגע. אחרי ארבע שעות של תחנונים, כשהגיע לי האוטובוס האחרון ואני נשקתי לו ואמרתי:"ביי, דייג". הוא אמר:"לא ביי! תחשבי על זה!" והתכוון שאחשוב על לתת לו עוד הזדמנות. וגם אחרי שעליתי על האוטובוס, בעודי משלמת לנהג, הוא חזר  ואמר לי, בעודו עומד על מהמדרכה לצד האוטובוס:"תחשבי על זה."

אבל אני מאד שלמה עם הפרידה. תם עידן בובי. לעולם לא אראה אותו שוב, מבחירה שלי.

אז מחר צפוי לי על האש ואז ביום רביעי יש לי יום לימודים ארוך ואחר כך לשבת על העבודה ב"שיטות מחקר" עם לנה ועוד מישהי, ואז מאוחר יותר איפגש עם י. כן, דיברתי איתו וקבענו להפגש ברביעי בערב. אני מחכה לפגישה בקוצר רוח, אבל אשתדל לא להפגין יותר מדי התלהבות, בגלל הסיבות שציינתי בפסקאות האחרונות של הפוסט הקודם.

ואז ביום חמישי שוב יש לי לימודים במערכת ואחר כך לשבת על העבודה ב"שיטות מחקר."

ביום שישי אני חד פעמית עובדת. אני תמיד עובדת אך ורק ראשון ושני כי אני לומדת שלישי, רביעי, חמישי, אבל השבוע לא הייתה עבודה ביום שני בגלל יום הזיכרון אז ביקשו ממני לתת עוד משמרת מלבד יום ראשון ונתתי את יום שישי.

החלטתי לסגור סופשבוע ברמת גן כי ביום שבת יש עליה לתורה לבנדוד שלי שיש לו בר מצווה. צריך להיות בבית כנסת, שנמצא במרכז, ביום שבת בשמונה בבוקר. נראה לי מאד מטומטם לחזור לירושלים ביום שישי אחר הצהריים, רק כדי לקום בשבת בשש בבוקר ולנסוע שוב למרכז.

חוצמזה, אני תמיד חוזרת הביתה כדי לראות את ההורים שלי וכדי לקחת כסף ואוכל, אבל הם מן הסתם יבואו לעליה לתורה של בנדוד שלי (הם גם יעברו עם האוטו בדירה שלי לאסוף אותי), אז אני אראה אותם והם יוכלו להביא לי כסף ואוכל. אני גם אבקש מהם להחזיר לירושלים את כל בגדי החורף שלי.

תכלס, אני עכשיו הרבה פחות להוטה לחזור לירושלים בכל הזדמנות. כבר אין לי את בובי וכמעט אף פעם אין לי פגישות עם אנשים אחרים בירושלים. אם במילא מה שאני עושה זה לשבת מול המחשב - אז מה ההבדל בין לעשות את זה ברמת גן או לעשות את זה בירושלים? סתם חבל על הטרטור.

כמובן שאני רוצה לראות את המשפחה שלי (בשנה האחרונה אנחנו קרובים מאיי פעם) ושאני הרבה יותר מרגישה בנוח בין הקירות של הבית שגדלתי בו, משאר בין קירות של דירה שכורה, שאני יודעת שאני עוזבת בעוד פחות מארבעה חודשים ואז לעולם, מבחירה, לא אראה שוב את השותפות שלי. במיוחד את זו הבהמה.

אבל הסופשבוע הזה הסתדר לי מושלם להשאר כאן. ככה אני גם אוכל ללמוד (אני אף פעם לא לומדת בסופי שבוע, בטענה מפגרת שאין לי כח לסחוב את חומר הלימוד מרמת גן לירושלים ובחזרה). ואולי אני אוכל לקבוע עם י להפגש פעם נוספת במהלך הסופשבוע. גם אם לא - יוצא לי שווה ביותר להשאר הפעם.

אז זהו. תם הפוסט.

שיהיה יום עצמאות שמח.

שלכם,

נונה.