היי,

תנאי קבלה לקריאת הפוסט הזה, זה קריאת הפוסטים שכתבתי בחודש האחרון ובמיוחד את הפוסט הקודם.

אחת הסיבות העיקריות לכך שכל כך הערכתי את י זה העבודות שעבד בהן. הוא עבד שלוש שנים וחצי בהוסטל של אוטיסטים (חודשיים אחרי שהתחיל לעבוד שם אני התחלתי לעשות שירות לאומי שם ועזבתי אחרי חודש וחצי), אחר כך עבד במעון של נערות בסיכון ועכשיו הוא עובד בהוסטל של חולי נפש.

עוד דבר שגרם לי להעריך אותו זה נכוניתו לעבוד קשה. הוא הצליח לממן לגמרי לבד, בלי לבקש שקל מההורים שלו, גם שכר לימוד של מעל ל-20,000 בשנה, גם דירה וגם אוטו.

ולא מזמן, כשהתחלנו לדבר, וסיפרתי לו שאני עובדת בסקרים, אז הוא אמר שהוא אף פעם לא היה מסוגל לעבוד בעבודות האלה. ובתגובה אני אמרתי לו שאני ממש סבלתי בהוסטל.

ומשהו שסיפרתי לו, באחת משלושת הפגישות שעשינו, זה שיחה שהייתה לי לפני כמה שנים עם קוצ'רית. דיברנו על איזו עבודה בשבילי, אני כבר לא זוכרת איזו ואמרתי לה שחשוב לי שתהיה לעבודה שלי משמעות ואז היא אמרה שעבודה משמעותית זו עבודה שהאדם טוב בה והוסיפה והזכירה לי שהלכתי להוסטל כי הרגשתי שזו תהיה תרומה אדירה ובסוף סבלתי שם המון.

וחשבתי על זה והגעתי למסקנה שהיא פשוט צודקת. באמת סבלתי בהוסטל וגם לא הייתי טובה בעבודה שם, ולכן לא תרמתי שם יותר מדי. לעומת זאת, בעבודה בסקרים אני טובה, אני מכניסה כסף למוקד ואני גם דיי נהנית ממנה. נכון שאני לא רוצה להיות סוקרת כל החיים, אבל אני כן שלמה עם זה שאצטרך לעבוד בעבודות מזדמנות, עד שאסיים ללמוד.

ובכלל, אף פעם לא שפטתי אנשים על פי מעמדות. קופאית בסופר שווה בעיניי בערכה למנהל הייטק ולשניהם אני אתן בדיוק את אותו יחס מכבד.

ועוד דבר שחשבתי עליו זה שבעצם אין כל כך מה להתלהב מ-י. כמובן שכל הכבוד לו על כל מה שהוא השיג, אבל משהו שרק עכשיו שמתי לב אליו זה שכל ההישגים היו בתחום המקצועי. לי למשל היה קשר זוגי של שלוש שנים. ל-י לא היה קשר זוגי של שלוש שנים.

וזה ש-י הוא אדם חרוץ וזה ש-י הוא אדם שעומד ביעדים שהציב לעצמו, כמובן ראוי להערכה, אבל זה עדיין לא אומר שרק בגלל זה - אני צריכה לרצות אותו בתור בנזוג.

כי נראה שהוא באמת אדם לא זוגי. גם בפרידה שלנו לפני כמעט חמש שנים, הוא נפרד ממני כי שם את עצמו במרכז. כי הוא כל הזמן מחפש לקדם את עצמו מבחינת עבודה ולימודים, אבל מאד מזניח את כל התחומים האחרים. איזה עוד אדם נפרד ממישהי כי הוא עסוק מדי בשבילה?

זה שאני רוצה אותו או לא רוצה כמובן לא משנה, כי הוא הרי כבר סיים את הקשר ביננו (בעצם, למה בכלל אני משמשת במילה "קשר"? נפגשנו בסך הכול שלוש פעמים!) אבל מנחם לחשוב על הדברים האלה.

ושוב הזכרתי לעצמי, את זה שהסיבה שמרגע שראיתי תמונות שלו בפייסבוק מיד התחלתי לפנטז על איך אנחנו מתחתנים והחלטתי איך יקראו לילדים שלנו, זה שהייתי אחרי שלוש שנים שבהם התחננתי לזוגיות בוגרת. לקראת סוף הקשר וויתרתי על הפנטזיה שתהיה לי זוגיות בוגרת עם בובי וכבר לא הייתה לי סבלנות לזוגיות בוגרת, אז השלכתי את י. תוסיפו לזה את העובדה ש-י הוא מישהו שאהבתי פעם ותבינו שזה היה קשה עשרת מונים.

אולי הייתי צריכה לחזות מראש את זה שהוא לא ירצה לצאת איתי יותר, כי הוא העיר לי כמה פעמים על זה שאני מדברת יותר מדי, על דברים לא רלוונטים, במהלך הפגישות שלנו.

טוב, כל זה לא משנה במילא.

סתם לידע כללי, אין לי שום טענות על הצורה שבה הוא אמר לי שהוא רוצה להפסיק לצאת איתי. מימי אמרה לי שהוא היה צריך להפגש איתי בשביל זה, אבל אני ממש לא מסכימה איתה. בסך הכול נפגשנו פעם אחת להתעדכן ואז יצאנו לשניי דייטים. למה שבחור שיצא איתי רק לשני דייטים יקבע פגישה על מנת לסיים את זה?

דבר שני, הוא התחבט והתחבט בשאלה אם הוא רואה בי בת זוג רצינית וכשהגיע למסקנה שלא - מיד סיים את זה. גם את זה אני מכבדת, כי כמו שכתבו לי באחת התגובות של הפוסט הקודם, י היה יכול להמשיך לזיין אותי ובחר שלא, כי הוא מכבד אותי מכדי להיות יזיז שלי וגם בטח זכר מה שאמרתי לו בשיחה בפגישה האחרונה, שאם יום אחד ידע שהוא לא יהיה בנזוג שלי אף פעם אז שיגיד לי, כי אני לא רוצה שנהיה יזיזים. אמרתי לו שהוא יותר מדי יקר לי בשביל זה.

אגב, אני גם זוכרת שהוא אמר לי בפגישה האחרונה שלנו שגם אם לא נהיה זוג - נהיה ידידים. מצד אחד זה שימח אותי כי זה הוכיח לי עוד יותר את מה שידעתי, שזה ש-י לא מחפש רק לזיין אותי, אבל מצד שני, זה ביאס אותי כי ידעתי עמוק בתוכי שלעולם לא אוכל להיות ידידה שלו. אני דלוקה עליו מדי בשביל זה.

וכשהוא אמר לי בטלפון שהוא לא רוצה לצאת איתי יותר, כי יש בי תכונות שהוא לא רוצה בבת זוג, אבל כן חושב שאני מקסימה ואמר שהוא אוהב לדבר איתי ושאם ארצה לדבר - אז אוכל להתקשר, אני עניתי בכעס קל:"שאני אתקשר? למה אתה משליך את כל האחריות עליי?" ו-י אמר:"טוב, אז אני יכול להתקשר" ומיד אחרי זה סיים את השיחה איתי בלילה טוב ויאללה ביי.

ואני לא רוצה להיות ידידה שלו. ביום שישי בעוד שבוע בדיוק יש לו יומולדת. התלבטתי אם להתקשר או לכתוב סטטוס בפייסבוק או לשלוח הודעה, או אם בכלל לברך. ובסוף הגעתי למסקנה שאשלח הודעת SMS. כי שיחת טלפון זה אישי מדי וסטטוס בפייסבוק זה יותר מדי לא אישי. ואחרי זה אני לא מתכוונת ליצור קשר שוב במשך 365 ימים, קרי בדיוק שנה שלמה, עד היומולדת הבא שלו (גם אני וגוליבר מדברים רק פעמיים בשנה: פעם ביומולדת שלי ופעם ביומולדת שלו).

ואם אתם שואלים את עצמכם אם אני עומדת לחזור לבובי התשובה היא - אני לא רוצה. אני בטוחה ב-99% שלא אנסה לחזור אליו בשלושה חודשים הקרובים, שנותרו לי ברמת גן. נותרו עוד שבועיים לסוף הסמסטר שבהם יש לי לימודים סדירים, לימודים בדירה, נתינת פר"ח, עבודה, קבלת חונכות, תחזוק דירה וחיי חברה ואז יהיו לי חמישה שבועות עם 12 מבחנים שבמהלכם אקרע את התחת בלמידה ואעבוד פעם בשבוע ואז יש לי חמישה שבועות בהן אעבוד כל יום ואז בתחילת ספטמבר, בדיוק מתי שמתחילים מועדי ה-ב, אז אני חוזרת לירושלים. 

מפחיד אותי שאתפתה לחזור אליו כי אז לא תהיה לי עבודה (יקח זמן עד שאמצא עבודה בירושלים ונסיעות מירושלים לרמת גן לעבודה אני לא מוכנה לעשות) וחוץ מקצת מועדי ב לא יהיה מה שיעסיק אותי. אחרי שלושה שבועות של מועדי ב יש חודש של חגים ואחרי החודש הזה מתחילה שנה ג.

אז לא תהיה לי עבודה ולא מבחנים ולא לימודים סדירים וגם החברים מהמרכז ישארו במרכז. תוסיפו לזה את העובדה שאני אדע שבובי נמצא במרחק רבע שעה ממני ותבינו עד כמה יהיה לי קשה.

אל תציעו לי להשאר במרכז ולא לחזור לירושלים, כי כבר עשיתי את כל השיקולים והגעתי להחלטה סופית ומוחלטת שאחזור. השאלה רק אם אהיה מספיק חזקה לא לחזור לבובי.

אני אומנם אוהבת אותו, אבל לא חושבת שנכון לי להיות איתו. אחת הסיבות העיקריות שהיה לי קשה להפרד ממנו זה שהייתי בודדה ואחת הסיבות העיקריות לכך שאני כל פעם חוזרת אליו - זו תחושת בדידות. וזה פשוט נורא להיות עם מישהו כי אני לא רוצה להיות לבד ולא רוצה שיהיה לי משעמם.

קצת מצחיק שבתחילת הפוסט הצהרתי עד כמה זה לא משנה במה אדם עובד, בזמן שהסיבה העיקרית שלא נכון להיות לי עם בובי, זה שהוא לא אף פעם לא מוכן לעבוד כמו שצריך. אבל בעצם זה לא נכון. כי זה לא שבובי וויתר לעצמו רק על עבודה. הוא וויתר לעצמו גם על לימודים וגם על חיי חברה וגם על תחזוק הקשר שלנו (למשל נפגש רק מתי שנוח לו) וניהל איתי קשר של ילדים בני 16.

ומשהו שאמרתי לו הרבה פעמים זה שאם הוא רוצה להיות איתי אז עליו לעשות יותר מלהפגש איתי פעם בשבוע לכמה שעות, לקנות לי מילקי עם פצפוצים פעם בחצי שנה ולנחם אותי כשאני לחוצה לפני מבחן. עליו לשנות את אורח חייו ולעשות הקרבות, על מנת שיהיו לנו חיים משותפים.

טוב. נדאג למה שיהיה בעוד שלושה חודשים רק בעוד שלושה חודשים. אולי בנתיים אני אהיה מאורסת או שאידרס חלילה כשאחצה את הכביש.

שבת שלום.

שלכם,

נונה.