היי,

אולי קצת מוגזם לומר שהשבוע כבר עבר, כשעכשיו יום חמישי בצהריים, אבל היום בלילה אני חוזרת לירושלים, אז מבחינתי היום נגמר השבוע והתחיל הסופשבוע. אני רק צריכה לעבוד היום מ15:45 עד 22:00 ואז תמו מחויבותיי לשבוע זה ואוכל לחזור הביתה.

אז איך השבוע עבר? האמת שהיה ממש נחמד.

ביום ראשון וויתרתי מראש על יום עבודה, כדי להפגש עם לנה ועוד בחורה שעושה איתנו עבודה ב"שיטות מחקר" כדי שנשב עליה. ישבנו כמעט חמש שעות. לנה לא הייתה יעילה בשיט, אבל אני והבחורה הנוספת היינו מאופסות על מה שצריך לעשות ועשינו והספקנו הרבה.

העניין הוא שיש שני קורסים - שיטות מחקר א ושיטות מחקר ב. ויש מבחן ועבודה להגשה. למרות שהמבחן הוא על חומר שלמדנו כל השנה - הציון שלו נחשב לציון של שיטות מחקר ב. ולמרות שעבדנו על העבודה להגשה כל השנה - הציון שלה זה הציון של שיטות מחקר א. מכיוון ש100% מהציון של שיטות מחקר א זו העבודה אז חייבים ממש להצליח בה. גם כי כמו כל קורס זה נכנס לממוצע וגם כי על שיטות מחקר ספציפית מסתכלים בתואר שני. אז חייבים להשקיע בעבודה הזו. קצת מלחיץ אותי שצריך להגיש אותה עד יום ראשון בעוד שבוע וחצי וקבענו להפגש שוב רק ביום חמישי שבוע הבא, כלומר שלושה ימים לפני ההגשה. אבל אין ברירה. זה הזמן היחיד שאפשרי לשלושתנו, כי הלוז"ים שלנו מתנגשים.

אחרי שישבנו על העבודה כמעט חמש שעות אז הלכנו לראות מופע. בנות מהאוניברסיטה שרו וניגנו שירים שחיברו בעצמן וגם את המנגינה חיברו בעצמן. נהניתי. הן מוכשרות.

אחרי ההופעה חברה מהתואר באה לישון אצלי והמשיך להיות נחמד. אני אוהבת לארח.

ביום שני נפגשתי עם החונכת שלי, קרי המורה הפרטית שלי לתוכנת הSPSS. שוב היה נחמד, כי יש ביננו חיבור טוב. אנחנו נורא מצחיקות אחת את השניה ואז הלכתי לעבודה וגם שם היה נחמד ומצחיק. ניהלתי עם העובדים דיון על דת, שאכתוב עליו בהמשך הפוסט. בתום העבודה התקשר אליי הבחור מהעבודה, עליו כתבתי בפוסט הקודם, והזמין אותי להפגש איתו למחרת.

ביום שלישי בבוקר נפגשתי איתו והיה כל מה שתיארתי בפוסט הקודם ומאוחר יותר נפגשתי עם חניכת הפר"ח שלי למפגש כפול של ארבע שעות. הילדה ממש ממש ממש אוהבת אותי וגם אני אוהבת אותה. אחרי המפגש הזה, נותרו לנו רק ארבע פגישות של שעתיים. אני קצת מודאגת ממה יהיה איתה אחר כך. אני היחידה שנותנת לה יחס, כי ההורים שלה אף פעם לא בבית וסבתא שלה עסוקה עם אחותה הקטנה.

בכלל, כואב לי עליה שנתקעה בין שתי תרבויות. סבתא שלה לא יודעת מילה בעברית, אז בבית היא שומעת רק רוסית ולכן העברית שלה לא טובה. לעומת זאת, בבצפר מדברים רק עברית אז גם הרוסית שלה לא טובה. אשכרה נתקעה בלי שפה. גם מבחינת מנהגים - למרות שהם יהודים, אני זו שהייתה צריכה להסביר להורים שלה מה זה אפיקומן, כשהיה פסח.

רציתי לחזור לירושלים לכבוד חג השבועות, אבל מכיוון שנתתי פר"ח ביום שלישי וקבעתי עבודה ליום חמישי, אז התבאסתי לחזור לירושלים, רק בשביל לחזור לעבוד שש שעות ברמת גן ביום חמישי ואז שוב לחזור לירושלים, אז כבר נשארתי ברמת גן. אמרתי לאימא שלי שאם הם היו עושים ארוחה או משהו מיוחד אז בטח שהייתי חוזרת, אבל אם הם לא עושים כלום, והבחירה היא בין לשבת מול המחשב ברמת גן או לשבת מול המחשב בירושלים, אני כבר אשב מול המחשב ברמת גן ואחסוך לי נסיעות וטרטורים. אימא שלי הסכימה איתי.

עדיין קצת התבאסתי. כל השותפות שלי חזרו לבתי הוריהן לכבוד החג וגם כל החברים שלי שהם במקור מעיר אחת ולומדים בעיר אחרת, סיפרו לי שחזרו לבתי הוריהם לכבוד החג. רק אני חזרתי מהפר"ח ואז העברתי את הערב בלהיות שרועה על המיטה עם הלפטופ. גם האוכל במקרר כמעט נגמר לי ונאלצתי להסתפק בטונה וחביתה, בזמן שידעתי שאנשים אוכלים פשטידות טעימות חלביות לכבוד החג.

ביום רביעי היה לי קצת משעמם במשך היום. למדתי קצת, עשיתי כביסה, ניקיתי קצת, ראיתי קצת סרטים בצפיה ישירה בלפטופ. עדיין הזמן עבר לאט מדי. הדירה הייתה שקטה וריקה וגם הכבישים ליד הדירה היו ריקים, כי לא היו אוטובוסים וגם כי אני גרה על גבול בני ברק, אז היו מחסומים בכבישים למכוניות.

אז התקשרתי לחברה שלי מהעבודה (זאת שישנה אצלי ביום הסטודנט) ושאלתי אם בא לה לצאת. היא אמרה שכן והציעה שנלך לסרט בקניון בפתח תקווה (אותו קניון בדיוק שהייתי בו יום לפני כן בדייט עם הבחור מהעבודה). הסכמתי ואכן נפגשנו בערב. ראינו את הסרט "ארוס בהשאלה" ונהניתי. סרט חמוד ומצחיק. גם הבחורה חמודה ומצחיקה.

אגב, היא אתיופית ומשהו שנורא הפתיע אותי זה הגיל שבו אימא שלה התחתנה. החברה שלי סיפרה לי שאימא שלה התחתנה בגיל 7!!! זה ממש הדהים אותי. אפילו בעדות המזרח פעם, כשהיו מחתנים את הבנות בהיותן ילדות, היו מחתנים אותן בגיל 12-15 ולא בגיל 7! (סבתא שלי, שנולדה באירן, התחתנה בגיל 13 ואימא של בובי, שבגיל שבו סבתא שלי הייתה אמורה להיות היום ונולדה בתימן, התחתנה בגיל 15).

אחרי שנגמר הסרט אז כבר לא היה לי אוטובוס ישיר לדירה. לקחתי אוטובוס לכניסה לפתח תקווה ומשם קיוויתי שעדיין יהיה לי אוטובוס אחרון. לא הצלחתי לחצות את הכביש, כי היה גדר באמצע שני הכבישים אז הלכתי באמצע הכביש, בתקווה שהגדר תסתיים מתישהו. היא לא הסתיימה והגעתי עד לדירה שלי ברגל.

תבינו שמדובר בארבעה-חמישה קילומטרים לפחות. זה לא היה כל כך נורא, כי לפחות תמיד ידעתי איפה אני נמצאת ולרגע לא הלכתי לאיבוד, אבל מה שהקשה עליי זה שהלכתי בדרך לא סלולה, אלא פשוט בצד הדרך של כביש, בין שני כבישים, בשעה 00:30 בלילה. נעלתי סנדלים שטוחות שהרגשתי דרך הסוליה הדקיקה שלהן כל אבן בדרך. ההליכה גרמה לכך שיהיה לי חם, אבל לא העזתי להוריד את השרוולון שלבשתי, כי מתחתיו לבשתי גופיית קשירה חשופה וגם ככה כל נהג משאית אפשרי צפר לי ושרק לי. ככה הלכתי חצי שעה לפחות עד שהגעתי לדירה.

כשהגעתי לדירה אז התפשטתי ונכנסתי למיטה. לא הצלחתי להרדם, כי הייתה עליי זיעה שהתייבשה וזה גרם לי להרגיש לא נוח והתחילו להיות לי שלפוחויות ברגליים ובבטן. התהפכתי והתהפכתי עד שהשינה תפסה אותי.

היום, הרי זה יום חמישי, התעוררתי משינה וכשיצאתי מהחדר אז גיליתי ששתי שותפות שלי חזרו לדירה אחרי החג. דיברתי קצת עם כל אחת בנפרד לשתיהן, כל אחת בנפרד, מאד התקרבתי לאחרונה. לאחת מהן, שגרה דלת לידי, התקרבתי כשהלכנו ביחד ליום הסטודנט לא מזמן ועם השניה, שגרה בקומה השניה של הדירה, לאורך כל השנה היו לי שיחות ארוכות אחת לכמה שבועות שהפכו לאחרונה לשיטות ארוכות פעם בשבוע לפחות. אני רק לא קרובה לשותפה אחת נוספת, כי היא חתיכת בהמה ולעוד אחת, כי היא מסתגרת בתוך עצמה ובחדר שלה ולא מתקשרת עם אף אחת).

התקלחתי, לבשתי ג'ינס וגופיה, התארגנתי ואז הלכתי לברכול, שצמוד לבניין של הדירה, לקנות קצת מצרכים, כי האוכל במקרר לגמרי נגמר לי וגם המרכך לשיער וגם היה צריך לקנות סמרטוטים לניקוי שולחן ושיש, כי בדירה שלי נוהגים לזרוק סמרטוטים אחרי שימוש והם כבר נגמרו ולא יזיק אם גם אני אקנה פעם אחת.

אז אספתי ביחד את הזבל שהיה במטבח ואת הזבל שהיה לי בפח בחדר ואת הזבל מהשירותים והלכתי לזרוק אותו למכולה. ופניתי לברכול ועבר לי בראש שעם כל כמה שזה באסה כל ההוצאות האלה, לפחות למדתי להיות אחראית עם תחזוק דירה בשנה האחרונה, שזה דבר שבחיים לא הייתי לומדת אם הייתי נשארת בבית של ההורים שלי. 

אספתי את מה שהייתי צריכה וניגשתי לקופה. אמרתי שלום בחביבות לקופאית והוספתי לדבר איתה בנעימות, בזמן שהיא מעבירה את המצרכים בסקנר. הקופאית, אישה חרדית שלראשה פאה, אמרה לי שאני נראית לה בחורה איכותית ולכן כדאי לי להתלבש יותר בצניעות. עניתי לה שמה שאני לובשת באותו רגע נחשב צנוע אצלי (זה באמת נכון. לבשתי ג'ינס ארוך וגופיה בלי מחשוף, שהיא תכלס חולצה בלי שרוולים), שאני לא אומרת לה איך להתלבש אז שלא תגיד לי, שאני גרה צמוד לברכול ושזה הבית שלי בדיוק כמו שזה הבית שלה.

היא אמרה שיש הבדל בין רשות הבית לבית רשות הכלל ושזה מקום דתי ושבחורה איכותית כמוני, צריכה לכבד את עצמי ואת המקום. שוב אמרתי לה שאני אלבש מה שארצה. אמרתי לה שאני אדם מיטב לבריות, אז שאלוהים יצטרך לסלוח לי שרואים לי את המרפק. והודיתי לה על זה שאמרה שאני בחורה איכותית ואיחלתי לה רק טוב.

כשיצאתי מהברכול אז נזכרתי שלא קניתי סמרטוטים. השארתי את השקיות אצל השומר בכניסה, הלכתי לקחת סמרטוטים וחזרתי לאותה קופה. הקופאית המדוברת דיברה בפלאפון. התאפקתי להגיד לה שאולי רואים לי את המרפק, אבל אני לפחות לא מדברת בפלאפון שאני נותנת שירות. חוצמזה, אם הייתי עובדת שם, אז בטח שהייתי מתלבשת בצניעות, אבל בתור לקוחה, אני לא אמורה להתאים את עצמי אליהם, כי אני זו שמכניסה להם כסף. אבל לא אמרתי לה את זה. אמרתי לה רק ששכחתי סמרטוטים, היא חייכה ואמרה שבלי זה אי אפשר לנהל מטבח. שילמתי לה, לקחתי את השקיות מהשומר וחזרתי לדירה.

אני עומדת מאחוריי כל מילה שאמרתי. אני באמת מאמינה בזה. אני חושבת שמצוות שבין אדם לחברו חשובות מכל. נראה שאלוהים מסכים איתי, כי הרי כתוב:"דרך ארץ קדמה לתורה." ואני חושבת שאין חשוב מלהיות אדם מיטב לבריות.

היה לי על זה דיון עם חבר'ה דתיים לאומיים וגם חבר'ה חרדים מהעבודה, ביום שני האחרון (זה רק הגיוני שאני עובדת גם עם הרבה חרדים. העבודה היא ברמת גן על גבול בני ברק. גם הדירה שלי היא ברמת גן על גבול בני ברק, אבל מקום אחר ברמת גן וגבול אחר של בני ברק).

נתתי להם שני מקרים של אנשים ושאלתי מי ראוי יותר לגן עדן. מקרה אחד: הידיד שלי אנג'ל, שהוא נשמה טובה שראה פעם חתול דרוס ולקח למענו מונית ספיישל לוטרינר, שהוא מישהו שבזמן שהיה בצבא אז ידעתי שאם תהיה לי מצוקה נפשית, אנג'ל ידפוק נפקדות ויכנס לכלא למעני, מישהו שיתן את המעיים שלו לטובת הזולת. אבל הוא לא מתפלל ומקיים יחסי מין עם גברים.

מקרה שני: אדם חרדי שמברך אחרי כל פעם שהוא בשירותים ולפני שתיית כל כוס מים, אבל יורק עליי כשאני עוברת לידו ברחוב ומזיק לבריות. (אני ממש לא אומרת שכל החרדים כאלה. אני יודעת שיש חרדים מקסימים. אני מדברת על מקרה ספציפי).

ואמרתי לחבר'ה מהעבודה שלפי דעתי אנג'ל פי מליון יותר ראוי מגן עדן מאשר חרדי שמתנהג ככה.

זו, דרך האגב, הסיבה שאני כל כך מעריכה דתיים לאומיים. הם לוקחים את דרך התורה והמצוות, כדי לתרום כמה שיותר לזולת, ולא להפך. מעולם לא הכרתי אדם שיש לו משהו נגד דתיים לאומיים. זו האוכלסיה הכי מקסימה שיכולה להיות.

וגם אני אדם מאמין. אין לי שום דבר נגד דת. אני חושבת שדת זה דבר יפה. יש לי רק משהו נגד כפייה דתית ונגד אלימות, שנעשית בשם הדת. בדיוק בגלל הקומץ הקטן של החרדים שיורקים וזורקים ביצים ומפנצ'רים גלגלים - יצא שם רע לחרדים וחבל.

אני לומדת באוניברסיטה דתית ובמסגרת לימודיי נדרשת לשבע קורסים ביהדות. הסיבה היחידה שאני מתבאסת עליהם, זה שזה גורם לי לעשות פחות קורסים בתחום שלי. אני מכירה מישהי שלמדה חוג ראשי פסיכולוגיה וחוג משני ביולוגיה ואז החליטה לעשות תואר שני בביולוגיה ונדרשה לשנה של השלמות והיא אמרה ובצדק, שאם הייתה עושה עוד שבע קורסים בביולוגיה, במקום שבע קורסים ביהדות, היא לא הייתה צריכה לעשות השלמות. וגם אני אם הייתי לוקחת עוד שבע קורסים במשהו שקשור ללקויות למידה, במקום שבע קורסים ביהדות, לא הייתי צריכה לעשות בעתיד השלמות לקראת התואר שני בלקויות למידה.

אבל מלבד זה, אין לי ביקורת. אני אוהבת ללמוד יהדות. שנה שעברה לקחתי קורסים שפחות אהבתי: "הגותו של הרב סלובצ'יק", שזה קורס בפילוסופיה ו"תולדות ישראל משיבת ציון ועד חתימת התלמוד" שבו היה מרצה גרוע.

אבל השנה לקחתי קורסים ממש מעניינים. לקחתי את "סוגיות בנושאים אקטואלים" שזה למשל אם מותר לתרום איברים ביהדות ו"הבית היהודי" שזה למשל האם מותר ע"פ היהדות לאישה רווקה בת 40, לעשות הפריית מבחנה וגם למשל, אם אישה התעברה בבית מרחץ, האם בנה נחשב ממזר.

אני מירושלים. אני שוכרת דירה על גבול בני ברק. חרדים ודתיים סובבים אותי ואין לי בעיה עם זה, כל עוד הם לא כופים עליי כלום.

היה איזה מקרה בשנה שעברה שבו התחשק לי להרוג מישהו. בשנה שעברה הרי גרתי בירושלים ולמדתי באוניברסיטה ברמת גן על גבול בני ברק. באותו יום, היה 40 מעלות בחוץ. היה לי מבחן באותו יום וגם יום למחרת היה לי מבחן ולכן הייתי צריכה לחזור מהר לירושלים וללמוד. עמדתי שם, מחכה לאוטובוס לירושלים, כשבחוץ כאמור 40 מעלות. ואז הגיעה מונית שירות לירושלים. הנהג רצה לתת לי לעלות, אבל בתוך מונית השירות היו רק גברים חרדים ולכן הם לא הרשו לי להעלות אותי ופשוט הותירו אותו עומדת על המדרכה בחום של 40 מעלות. ואי, איך שאני כעסתי. איזה צרחה דפקתי בהם:"תתביישו לכם! מה אני, מצורעת???"

בכלל, נושא התחבורה הציבורית זה נושא רגיש אצלי. אני חוזרת לירושלים רק על קו 400 ולא עם קו 402, כי בקו 402 יש הפרדה ואני צריכה לשבת מאחור כמו מצורעת. זה מזכיר לי שהשחורים בשנות ה-60 היו צריכים לשבת מאחור. אני אומרת שאם שילמתי אותו מחיר על הנסיעה - צריכות להיות לי זכויות כמו לכל נוסע אחר.

ובכלל, יצא לי כבר כמה פעמים לעלות על אוטובוס רגיל, בזמן שכל המקומות באוטובוס היו תפוסים מלבד מקום ליד חרדי שנותר ריק. אני תמיד התיישבתי לידו. הוא מצדי יכול להמשיך לשבת או לקום או לקפוץ מהחלון. חשוב לי להדגיש שאני לא עושה דווקא. אם יש מקום פנוי אחר - אני אשב במקום פנוי אחר, אבל אם המקום הפנוי היחיד הוא רק ליד החרדי, אז זובי שאני אעמוד. למה מה קרה?

וזהו. זה כל מה שרציתי להגיד (לכתוב) בקשר לזה.

עכשיו אני צריכה להתארגן לעבודה. אני עובדת היום מ15:45 עד 22:00 ואז קופצת לדירה לקחת תיק וחוזרת לירושלים. אני אגיע הביתה באיזה חצות ואלך לישון.

קבעתי להפגש מחר, כלומר יום שישי, עם פליקס ומימי. יש לפליקס יומולדת אז מימי ואני נזמין אותו לעוגה. אני ממש שמחה. לא ראיתי אותו כבר כמה חודשים. אגב, זה לא בגלל שאנחנו לא ידידים טובים, כי אנחנו כן ידידים טובים, אלא רק כי פליקס חוזר לסופשבוע בירושלים מהטכניון רק פעם בחודשיים בערך.

ואז או במוצ"ש או ביום ראשון אני אחזור לרמת גן, כי אני עובדת בימים ראשון ושני. נותרו לי רק עוד שלושה ימי לימודים סדירים לסיום הסמסטר (שלישי, רביעי וחמישי) ואז הוא יגמר.

ואז יש לי במשך חמישה שבועות 12 מבחנים בהם אעבוד פעם בשבוע ואז חמישה שבועות של לעבוד כל יום ואז השכירות מסתיימת ואחזור לגור בירושלים. איך שהזמן עובר מהר.

שאו ברכה ושיהיה סופשבוע מקסים.

שלכם,

נונה.