היי,

לאחרונה הפכתי להיות חברה של שתיים מהשותפות שלי (כל אחת מהן בנפרד). עם שתיהן (כל אחת בנפרד) יוצא לי לקיים כל יום שיחות ארוכות ויש ביננו חיבור טוב. זה ממש משמח אותי. אנחנו לא חברות נפש, אבל בהחלט אכפת לנו מהשניה, וזה כל מה שרציתי.

עם השתיים האחרות אין לי קשר. עם אחת מהן כי היא כלבה שרבתי איתה כמה פעמים בעבר. ועכשיו אנחנו אומנם לא רבות, אבל שומרות על מרחק ובמילא אני לא רואה את האף שלה שבועות שלמים כי אנחנו עסוקות מחוץ לדירה ובזמן שאנחנו בדירה, היא בחדר שלה. עם השניה כי היא אומנם בחורה נחמדה, אבל שקטה ואוהבת פרטיות ולא להוציא את האף מהחדר.

היות שבין כל חמשת השותפות אין חברות ואני הצלחתי להתחבר עם שתיים (כל אחת בנפרד. הן לא חברות בינהן), אז זה חתיכת הישג ואני מרוצה.

אבל עדיין לא הייתי רוצה להמשיך לגור פה בשנה הבאה ואני עדיין מתכננת לחזור לגור בירושלים בספטמבר, כשתסתיים השכירות וזה כי הדירה מקולקלת. אני אסביר: בבית של ההורים שלי בירושלים הכיור מייצר סבון כלים, הארון מייצר טמפונים והמקרר מייצר חלב. אבל בדירה הכיור מקולקל: הוא לא מייצר סבון כלים! כשקניתי סבון כלים בפעם הראשונה עמדתי עם קופאית המומה ועם פה פעור והיא שאלה מה קרה ועניתי לה:"מה, ממש צריך לשלם על זה???"

גם הסל כביסה מקולקל. בבית של ההורים שלי בירושלים כששמים כביסה בסל הכביסה, אז היא מתכבסת בעצמה ומגיעה נקייה ומקופלת עד הארון. לעומת זאת, בדירה ברמת גן ממש צריך להפעיל מכונה, להמתין שתסיים, לתלות, להוריד, לקפל ולשים בארון. ומכונת הכביסה לא מייצרת אבקת כביסה! ממש צריך לקנות! זה מקולקל!

בבית של ההורים שלי האמבטיה מייצרת שמפו ומרכך, אבל האמבטיה ברמת גן מקולקלת. היא לא מייצרת את זה ואם לא הולכים לחנות וקונים, אז אין!

וכמו שכבר ציינתי, גם המקרר מקולקל. בניגוד למקרר של ההורים שלי, שמייצר חלב וגבינה וירקות, אז המקרר ברמת גן הוא ריק, אלא אם קונים אוכל בברכול או/ו מביאים אוכל מירושלים.

בבית של ההורים שלי החשמל, המים והארנונה ניתנים בחינם. לעומת זאת, בדירה ברמת גן יש להם את הזכות לדרוש לשלם על כל זה! ואם לא נשלם חשבון חשמל - לא יהיה אורות. לא נשלם חשבון מים - לא נוכל להתקלח. איזה חוצפה!

גם הבית עצמו בירושלים ניתן בחינם, אבל הדירה מקולקלת ודורשת לשלם עליה כל חודש, ואם לא, אז לא אוכל לגור שם. אוי לחוצפה!

ועכשיו אם נדבר (נכתוב) רגע ברצינות אז נמאס לי להיות מרוששת. ההורים שלי עוזרים לי המון. כשנכנסתי לדירה אז סיכמתי איתם שנעשה חצי חצי בשכר דירה ושמתוך 1,200 שקל שכר דירה, הם יביאו לי 600 ומתוך 400 שקל בחודשיים חשבונות, הם יביאו לי 200. אבל בפועל הם מביאים לי הרבה יותר מ600-800 שקל בחודש. ובכל זאת זה לא מספיק. בכל זאת אני במינוס. אני עושה כמיטב יכולתי לא לבזבז: לא קונה אוכל בחוץ, אלא מכינה סנדוויצים בדירה. לא קונה בגדים ושאר מותרות, משתדלת להפחית בשיחות בפלאפון ובכל זאת כל הכסף שלי הולך למחויבויות: שכר דירה, חשבונות, נסיעות, אוכל. אני גם מחזירה לבנק כל חודש 360 שקל, על הלוואה שלקחתי לפני שנה וחצי.

אני עובדת 12 שעות בשבוע ומרוויחה 1,300 שקל בחודש. תעשו את החישוב: אם אני מוציאה 600 על שכר דירה, 360 על להחזיר את ההלוואה, עוד 300 על הפלאפון אז כבר נגמרה המשכורת. ומה עם צילומים למאמרים באוניבריטה? הסמסטר עומד להסתיים אז אני מצלמת המון מאמרים למבחנים. ומה עם לקנות חלב וביצים ולחם וגבינה ושאר מצרכים בסיסיים וגם שמפו ואבקת כביסה וניר טואלט ומים מינרלים? ומה עם כסף על אינטרנט, חשמל, מים, ארנונה וועד בית? מה עם נסיעות? בתוך גוש דן יש לי חופשי שנתי של סטודנטים, כלומר משלמת חצי מהמחיר, לירושלים אני קונה כרטיס של נוער כלומר חצי מהמחיר וגם בתור ירושלים יש לי כרטייסית נוער, כלומר חצי מהמחיר ועדיין אני מוציאה הרבה על נסיעות.

הכסף מהפר"ח מחזיק לי את הראש מעל המים, אבל הכסף מהפרח נכנס רק פעם בשלושה חודשים (תחילת פברואר, תחילת מאי ותחילת אוגוס) ובין כניסת מלגת פר"ח לכניסת מלגת פר"ח, אני במינוס. אומנם מינוס קטן, רק של כמה מאות שקלים. אבל עדיין מינוס. בעוד כמה ימים, כשתרד לי ההלוואה והכרטיס אשראי אז אני אגיע למינוס הכי גדול שהייתי בו מעודי - מינוס 1,300 ודווקא מאד ניסיתי לחסוך, פשוט עבר כבר חודש וחצי מאז כניסת הכסף של הפר"ח.

מחר מסתיים הסמסטר מתחילה תקופת מבחנים אז אולי אבקש מההורים שלי חד פעמי לשלם לי את שכר הדירה במלואו.

והיות שאני רוצה שיהיה לי את הכסף למותרות ולחיסכון, אז חבל לי להשאר פה גם בשנה הבאה. מה גם שיש לי אפשרות לסדר שנה הבאה את המערכת ביומיים, וחבל להחזיק דירה בשביל יומיים. סמסטר זה בסך הכול שלושה חודשים וחצי ויש שניים כאלה. הסמסטר השני מפוצץ בחגים, אז לומדים במצטבר בקושי חצי שנה.

אם הייתי צריכה להיות פה רק בימים שאני לומדת, אז זה היה בסדר, אבל בגלל שאני גם עובדת ברמת גן ונותנת פר"ח ברמת גן, אז אני תמיד תקועה כאן. בחופשת סמסטר של אמצע השנה היו לי רק שלושה מבחנים בהפרשים ענקיים, אבל נתקעתי כאן בגלל העבודה והפר"ח ובשבוע שעבר לא היו לי לימודים סדירים בכלל, בגלל חופשת שבועות, אבל הייתי כאן בשביל הלימודים והפר"ח והשיעורים הפרטיים שאני מקבלת בעצמי.

ברור שיש גם מלא יתרונות לדירה, אבל עשיתי את החישוב והגעתי למסקנה שהחסרונות גוברים על היתרונות ושאני בטוח חוזרת הביתה בספטמבר.

ושוב אחזור ואומר משהו שאמרתי (כתבתי), כבר כמה פעמים: אני לא מתחרטת על כך ששכרתי את הדירה. ולא רק ברמה של:"אין טעם להתחרט על דברים שכבר קרו", אלא ברמה של גם אם הייתי יודעת כל מה שאני יודעת היום, ויכולתי לחזור אחורה במכונת זמן תשעה חודשים אז עדיין הייתי שוכרת את הדירה. אני חושבת שהיה נכון לי לגור פה השנה, ולא יהיה נכון לי לגור פה בשנה הבאה.

משהו שממש ממש ממש מדאיג אותי זה שהשכירות מסתיימת בדיוק כשמתחילים מועדי ה-ב. זה ממש נורא, גם כי להעביר דירה זה עסק שדורש זמן וכוחות ויפריע לי לגשת למבחנים וגם כי כל מועדי ה-ב שלי צפופים בטירוף. ושבוע אחרי שאחזור לגור בירושלים אז יש במערכת 5 מועדי ב בשבוע: ביום שישי, אחרי זה ביום ראשון ואז בימים שלישי, רביעי וחמישי. בלתי נתפס לגשת לחמישה מבחנים בשבוע, ועל אחת כמה וכמה אם באים מעיר אחרת. הרי נסיעות לוקחות זמן וכוחות ומפריעות להתחיל ללמוד למבחן הבא. כמובן שרוב הסיכויים שלא אצטרך את כל החמישה, אבל אפילו אם אצטרך שלושה (יש לי נטייה ליפול במועדי א ולגשת למועדי ב) אז זה מספיק נורא.

אני זוכרת עד כמה מועדי ה-ב הרסו לי את החיים בשנה שעברה. לעולם לא אשכח שהיה לי מועד ב ביום חמישי, לבנות מערכת ביום ראשון ואז שני מועדי ב ביום שני. ואז היו לי שבועיים הפסקה ואז את החתונה של אחותי, למחרת מועד ב ויום אחרי זה עוד מועד ב. הייתי צריכה להתכונן לחתונה של אחותי והיו חגים ובדיוק גם חיפשתי דירה ובמקביל גם עבדתי. זוועת עולם.

אני זוכרת את עצמי עושה מבחן ואז מחפשת דירה להשכרה ואז חוזרת לירושלים, לומדת כל הסופשבוע, עושה מערכת ביום ראשון ואז נוסעת שוב לרמת גן ביום שני לעשות שני מבחנים שאחריהם שוב חיפשתי דירות.

אני גם זוכרת את עצמי שבועיים לאחר מכן נוסעת מירושלים לרמת גן, יום אחרי החתונה של אחותי, אחרי שלוש שעות שינה, ניגשת למבחן ואז הולכת לדירה. כבר חתמתי שכירות, אבל עדיין לא עברתי ולא העברתי רהיטים ומיטה, אז ביקשתי מאחת השותפות מזרן וישנתי עליו (לא שנרדמתי בקלות. קשה לישון במקום זר) ולא העזתי אפילו למזוג לי כוס מים, כי עדיין לא היו לי כלים ולא רציתי להשתמש בכלים של הבנות האחרות, כי פחדתי שזה גזל.

אבל בוא לא נתעסק במועדי ב של שנה שעברה וגם לא במועדי א של השנה. המטרה היא להצליח בכל מועדי א ולא לגשת למועדי ב (חוץ מקורס באידיש, שזה שפה אז אני לא יכולה ללמוד יומיים לפני המבחן. אני אפילו לא ניגשת. בין סיום מועדי א לתחילת מועדי ב יש חמישה שבועות ובהם אתרגל כל יום וקורס "חגי ישראל" שהמבחן אליו היה כבר במאי ונכשלתי, אז אני חייבת לעשות מועד ב).

אז זהו. בכל המקצועות עושים לנו עכשיו חזרה למבחן, בשיעור האחרון לסמסטר. מחר יגמר הסמסטר ובשבוע הבא מתחילים המבחנים. איזה פחד. אני מזה לחוצה. זה פול חומר לכל מבחן. אשכרה 12 מבחנים ענקיים. כל הקורסים שלי שנתיים וברובם לא היה מבחן בסמסטר הראשון, אז רוב המבחנים הם על חומר של שנה שלמה. פחד אלוהים. אני חייבת להצליח. חייבת.

בנוסף יושבת לי על הגרון העבודה בשיטות מחקר שצריך להגיש עד יום ראשון הקרוב. יש גם מבחן וגם עבודה. העבודה זה 100% מהציון של "שיטות מחקר א" והמבחן הוא 100% מהציון של "שיטות מחקר ב". זה מבלבל כי למדנו את החומר למבחן כל השנה ועשינו את העבודה כל השנה, אבל זה שני קורסים נפרדים. אני מתה מפחד גם מהעבודה וגם מהמבחן בשיטות מחקר. גם כי כמו כמו כל דבר זה נכנס לממוצע, אבל גם כי ממש מסתכלים על שיטות מחקר כשרוצים להתקבל לתואר שני. איזה לחץ לחץ לחץ. מאז החלטתי שאעשה תואר שני בלקויות למידה - אני הרבה יותר לחוצה, כי צריך ממוצע מינימום 87 וכרגע הממוצע שלי הוא 81.

המרצה הזונה בשיטות מחקר ממש הלחיצה אותנו היום. זה המון חומר ויש גם מאמרים. כשהיא אמרה איזה מאמרים צריך אז נפלט לי בקול:"זה המון" והזונה הזו אמרה לי:"אני לא מנהלת משא ומתן אלא מודיעה." מי ניהל איתה משא ומתן? לא העלתי על דעתי שהיא תוריד מהחומר כי אני נלחצת שזה המון!

כל היום אני מצלמת מאמרים. זה מלחיץ אותי. כל הגוף שלי כואב מרוב שהתיק שלי הפך כבד. אני מרגישה מותשת והמבחנים אפילו עדיין לא התחילו! איזה פחד. איזה לחץ.

אני חייבת להרגע. כפי שאמר ילד הכאפות, שתיפקד כמלך של טיבט, בסרט "שבע שנים בטיבט" לבראד פיט:"יש פתגם טיבטי עתיק. אם הבעיה ניתנת לפיתרון, אין טעם לדאוג ואם הבעיה לא ניתנת לפיתרון - הדאגה לא תועיל." כדאי להקשיב לטיבטים. למרות שיש גם פתגם טיבטי עתיק:"לעולם אל תאמין לפתגם טיבטי עתיק." 

שאו ברכה, תאכלו תמיד את הקשה של הלחם ותאחלו לי בהצלחה (בתקווה שלא אחטוף התמוטטות עצבים).

שלכם,

נונה.