היי,

אני מרגישה קצת בדאון. קשה לי. יש לי הצטברות של דברים מבאסים, אז אני קצת עצובה.

כשפליקס יצא ממני ביום ראשון ב-5.00 אז הייתי בטוחה שנהיה בסדר. (מי שקרא פה בימים האחרונים בוודאי זוכר שבמוצ"ש יצאתי לשתות עם פליקס ואחר כך שכבתי איתו. הוא ידיד שלי כבר שלוש שנים וחצי ותמיד נמשכתי אליו).

באמת חשבתי שהסיבה היחידה שסקס יהרוס ידידות זה אם לאחד הצדדים יש רגשות רומנטיים אחד לשניה והיות שלי אין וגם לפליקס אין, חשבתי שנוכל להמשיך הלאה באין מפריע. כל מני אנשים אמרו לי אחרת, אבל לא ייחסתי לדבריהם חשיבות. הדבר היחיד שחשבתי שיש מצב שיקרה זה משהו ששותפה שלי אמרה לי: שאם בעתיד לי יהיה חבר או לפליקס תהיה חברה, אז זה יפריע להם ששכבנו פעם.

אבל מסתבר שלא כך פני הדברים. במשך כל יום ראשון ניסיתי לתפוס את פליקס בטלפון והוא לא ענה לי. התחלתי לדאוג.

נסעתי לרמת גן והלכתי לעבודה וגם ביום שני הלכתי לעבודה.

כזכור לקוראיי, ראש הצוות שלי הוא ללוש ידידי הטוב. הוא היה סוקר במשך שנים לפני שהפך לראש צוות. התפקיד של ראש צוות לא מתאים לו. גם כי קשה לו להטיל סמכות בחבריו שעבדו איתו וגם כי הוא בכלליות לא טיפוס סמכותי. הוא נשמה טובה. אחד האנשים עם הלב הכי טוב שהכרתי בחיים. אני באמת אוהבת אותו כמו אח ורואה בו חברה טובה (כן, חברה), אבל מנהל - הוא לא.

ללוש ומנהלת המוקד שונאים אחד את השניה. יש ארבעה צוותים בעבודה והאולם מראיינים לא מכיל את כולם, כשנרשמים הרבה אנשים למשמרת ולכן צוות אחד צריך תמיד לעלות לקומה אחרת. בשבועות האחרונים זה תמיד הצוות של ללוש. לא מזמן המנהלת עלתה על זה שאנחנו עושים "קרנבל" כהגדרתה, "שכונה" להגדרת סוקרים אחרים ו"בית זונות" כהגדרתי, ולכן החליטה לעשות גיחות פתע ולנזוף בללוש כשהייתה רואה שהוא לא מטיל בנו מורא ואנחנו עושים ככל העולה על רוחינו.

בקיצור, לללוש נמאס שכולם וספציפית אני ועוד סוקר אחד שאני אקרא לו כאן ט, עושים המון המון המון רעש. הוא אמר לנו ביום שני שאחד מאיתנו, או אני או הסוקר הנוסף חייבים לשבת למטה, כי הוא לא מסוגל להשתלט עלינו. כשראה שאף אחד לא רוצה לרדת, עשה דבר מצחיק מאד בכך שהעביר סקר: הוא כתב על דף שאחד מאיתנו צריך לרדת והעביר בין כל הסוקרים האחרים שבצוות. הוא כתב:"לנונה סמנו 1, ל-ט סמנו 2." ט ניצח אותי 5-6 אז כשעשיתי שוב רעש, ללוש אמר לי לרדת למטה. העניין הוא כשהוא התקשר למנהלת המוקד להגיד לה שאני יורדת אז היא אמרה לו לשלוח אותי כבר הביתה.

לי לא כזה היה אכפת. ניצלתי את זה שיצאתי מהעבודה ב-18:00 ולא ב-22:00 כדי לנסוע לת"א, לבקר את מימי חברתי הטובה שגרה שם במעונות. הייתי איתה המון שעות ודיברנו המון וצחקנו המון ונורא נהניתי. הייתי צריכה את זה.

משהו שמאד ביאס אותי זה שפליקס שלח לי הודעה: "היי נונה, לא עניתי לך כי יש לי סלט של מחשבות בראש. מה שבטוח זה שמה שהיה שלשום היה טעות. בינתיים אני צריך לחשוב קצת ולסדר את המחשבות שלי." מיד התקשרתי אליו, אבל הוא לא ענה לי בכוונה, אז שלחתי לו הודעה בחזרה:"הסיבה היחידה שסקס יהרוס ידידות זה אם לאחד הצדדים יש רגשות רומנטיים. לי אין וגם לך אז מה הבעיה?" וכעבור כמה דקות שלחתי לו הודעה נוספת:"לא נשכב. גם לא תיכננתי." הוא לא ענה ולא הגיב. אני מאד מקווה שלא איבדתי ידיד של שלוש שנים וחצי, בגלל השטות הזו.

וביום שלישי כשהגעתי לעבודה והמנהלת עלתה באמצע המשמרת למעלה וראתה שאני מדברת אז היא פנתה אליי ואמרה לי לגשת אליה בסוף המשמרת ואז גם דיברה ארוכות עם ללוש. כבר הייתי בטוחה שהיא עומדת לפטר אותי והוא אמר שלא, אבל שהיא מתכוונת להעביר אותי צוות. הוא אמר שהוא מפחד ממה שאומר לה בקשר אליו.

התפרצתי עליו וצעקתי שאני לעולם לא אפגע בו ושאני לא מבינה איך הוא יכול להגדיר את עצמו כידיד שלי, אם הוא חושב שאני כזה אדם מגעיל שמסוגל לדפוק ככה את החברים שלו ואז לראשונה בחייו, ללוש התפרץ עליי (הוא אדם מאד נעים ורגוע) ואמר שבגללי פיטרו אותו, כי לא הגנתי עליו, למרות שהוא עשה בשבילי מעל ומעבר (כזכור לקוראיי ביקשתי מללוש לעבוד רק פעם בשבוע בזמן תקופת הבחינות והיות שחוקי העבודה אומרים שאני חייבת לקבוע שתי משמרות אז ללוש אמר שאני ארשם לשתיים והוא יבטל לי כל שבוע אחת, בתקווה שהמנהלת לא תשים לב, אבל אחרי חודש היא עלתה על זה ורתחה מזעם, ואני באמת הגנתי רק על התחת של עצמי והיא פיטרה את ללוש, שלקח את זה מאד קשה כי הוא עובד שם כבר כמעט ארבע שנים). אמרתי לללוש שהיא פנתה אליי בהפתעה, לפני שהספקתי לתכנן מה לומר ושאני מצטערת שדפקתי אותו. ללוש אמר שבנוסף אני לא בסדר, כי הוא ביקש ממני לא לספר על הפיטורים לאף אחד. אני סיפרתי לשני אנשים והם הפיצו בכל המוקד.

ואז פתאום קלטתי ששום דבר שאומר לא יהפוך את מה שעשיתי לבסדר. על סף דמעות ביקשתי סליחה. אמרתי שאני פוגעת באנשים בלי כוונה. הזכרתי את זה שלפני שמונה חודשים פגעתי בבובי (ללוש יודע מכל הסיפור כי הרי שכבתי עם דוני שגם הוא מהעבודה וחבר של ללוש). ללוש הזכיר לי שבזמנו, כשהאחרים החליטו לעשות עליי חרם, אז למרות שהוא חשב שמה שעשיתי הכי נורא ממה שכולם חשבו, הוא אמר להם שחרם זה ילדותי ומטופש בגיל עשרים פלוס והמשיך להיות בקשר איתי.

אמרתי ללוש שאגיד מה שירצה ואעשה מה שירצה כדי לסדר את העניינים וכדי שלא יפטרו אותו. למען האמת, אחרי שהיא פיטרה אותו וראיתי אותו ממשיך להגיע לעבודה אז חשבתי שהמנהלת אולי חזרה בה. ללוש אמר שלא. שהוא יעבוד שם עד ה-18.8 (מכיוון שהוא עובד שם כמעט ארבע שנים אז היא הייתה חייבת לתת לו התרעה של חודש) והוא לא סיפר לי כי פחד שאעביר את זה הלאה. הבטחתי שלא.

מאוחר יותר באמת קראו לי למטה והמנהלת אמרה לי שאני עוברת צוות ואז ראש הצוות החדשה שלי עשתה לי שיחה. היא ניסתה להיות נחמדה, אבל הרגשתי שהיא מדברת אליי כמו אל ילדה קטנה.

ואני מתבאסת טילים. יש עוד חודש עד סיום השכירות ואז בספטמבר מתחילים מועדי ב, בדיוק מתי שהשכירות מסתיימת. כרגע כל מה שמחזיק אותי ברמת גן זו העבודה. אם יפטרו אותי - אצטרך לחזור לגור בירושלים לפני סיום השכירות ואני לא יכולה למצוא עבודה בירושלים, כי שום מקום עבודה לא יתן לי חופש לשלושה שבועות, בשביל מועדי ב, מיד אחרי שאתחיל לעבוד שם. ולכן חשוב לי להחזיק בעבודה ברמת גן עד סוף החודש ורק אז להתפטר בעצמי. בחודש הזה תיכננתי לעבוד כל יום וזה הולך להיות עכשיו מזה קשה עם ראש הצוות החדשה שלי, שמתנהגת כמו רס"רית.

כואב לי. נראה שאני שוב ושוב ושוב הורסת את החיים שלי ובכל התחומים הנזק נובע מאותם דברים: מזה שאני אימפולסיבית ומזה שאני לא יודעת לסתום את הפה, תרתי משמע, גם מהבחינה של לשבת בשקט וגם מהבחינה של לחשוף את עצמי. אני חושבת שעשיתי טעות כשכתבתי באינטרנט על מה שהיה עם פליקס. הוא ביקש ממני שזה ישאר ביננו. מה בער לי לפרסם את זה ועוד באינטרנט? המחשבה שיקרה לי משהו משמעותי מבלי שאכתוב על זה בבלוג בלתי נתפסת בעיניי ואני לא מבינה למה בעצם. הרי אני לא חייבת שום דבר לקוראים, אז למה אני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת, שלא לפרסם כל דבר שקורה לי? חיים שזורים בחיי אנשים אחרים ואין לי זכות לחשוף גם אותם.

אני כועסת על עצמי על כך שבגלל אימפולסיביות ואי שליטה על יצרים - כנראה הרסתי ידידות של שלוש שנים וחצי. אני כועסת על עצמי על כך שתמיד איבדתי מקומות עבודה סביב אותה סיבה - דיבור יתר. לעולם לא אשכח שבמשרד החינוך למשל היו סופר מרוצים מהעבודה שלי ורק בגלל ש"שיגעתי לעובדים את הראש" כדברי המנהלת, קרי לא ידעתי לסתום את הפה לרגע וחפרתי להם, אז היא פיטרה אותי.

כואב לי שאני לא יודעת לשמור שום דבר לעצמי. שאני חולקת כל דבר עם כל אחד והחשיפה המטורפת הזאת דופקת אותי שוב ושוב ושוב ובכל זאת אני לא לומדת לקח. והרי ההגדרה של טירוף זה לחזור שוב ושוב על אותה פעולה בתקווה שהתוצאות ישתנו.

כואב לי שאני מבטיחה הבטחות לעצמי ואז לא עומדת בהם. אני מבינה למה חברים שלי מאבדים כבוד אליי בגלל זה. הרי גם אני מאבדת כבוד ללנה, כשהיא מבטיחה דברים לעצמה ואז לא עומדת בהם. אי אפשר לעשות את ההפרדה בין היחס של אדם אליך, ליחס של אדם עצמו. אם מישהי לא מכבד את עצמו - אז למה שיכבדו אותו?

כתוב לי באבחון: אימפולסיביות, קושי בשליטה על דחפים בתוספת להפרעת קשב וריכוז חמורה מאד. כתוב לי קושי בהבנת קודים חברתיים, בצירוף דוגמאות שמזכירות בטירוף דברים דברים שאנשים אומרים לי בזעם. כשפיטרו אותי ממשרד החינוך למשל אז היה נראה שהמנהלת שם מחזיקה את האבחון ביד ומקריאה ממנו. היא ממש ציטטה משם, מבלי לדעת שהאבחון קיים.

אני יודעת שהעבודה בסקרים היא עבודה מזדמנת ושיש עוד אלף עבודות כאלה. רק אתמול כשילדה בת 17, שזו העבודה הראשונה שלה נלחצה לי כי העירו לה בעבודה על משהו, אז אמרתי לה שזו עבודה מזדמנת ושמקסימום אם יפטרו אותה אז שתמצא עבודה אחרת וסיפרתי לה שאני כבר למעלה מארבע שנים בשוק העבודה. פיטרו אותי המון פעמים וגם התפטרתי בעצמי המון פעמים ותמיד מצאתי עבודה תוך יום-יומיים או מקסימום שלושה שבועות.

אבל זה לא משנה את העובדה שאני לא רוצה שיפטרו אותי מהסקרים. אני עובדת שם כבר תשעה חודשים וחצי, שזה פרק הזמן הכי ארוך שבו החזקתי במקום עבודה. אני רואה במקום סוג של בית שני. הייתי רוצה לצאת משם אחרי שהתפטרתי בעצמי עקב חזרה לירושלים ולא עקב פיטורים משפילים.

ואני לא רוצה שיפטרו את ללוש.

ואני לא רוצה לאבד את פליקס.

אני רוצה זוגיות עם אהבה והדדיות, אני רוצה לדעת שאני מסוגלת להחזיק מקום עבודה, אני רוצה קשרים אפלטונים יציבים, חזקים והדדיים. אני רוצה הרבה דברים.

ואני יודעת שהתקדמתי מאד ושיחסית למישהי עם NVLD מצבי מצוין. אני קוראת באינטרנט על אנשים עם NVLD שלא יוצאים מהבית ולמען האמת גאה בעצמי על כל מה שהשגתי: שני שליש תואר מאחוריי, אני מחזיקה דירה, היה לי חבר במשך למעלה משלוש שנים, יש לי חברים טובים ובינהם את מימי המקסימה.

אבל ההתמודדות היומיומית היא קשה ומתישה. ולפעמים כל מה שבא לי זה ללכת לישון. ללכת לישון ולא לקום אף פעם.

אני האדם עם הכי הרבה שמחת חיים בעולם. אל תטעו ותראו בי דיכאונית. אני מחייכת יותר מכל אדם שפגשתי מעודי. אני צוחקת המון. גם הדאון הזה יעבור. פשוט הייתה לי הצטברות בימים האחרונים אז אני עצובה. אבל זה באמת קשה.

זה עתה ביטלו לי משמרת מחר בעבודה (כי נרשמתי עד 21:00 ולא עד 22:00), אז אני אחזור לירושלים היום, כי אין לי מה לעשות ברמת גן מחר. אני אעבוד עד 22:00 ואז אחזור. זה דווקא סבבה, כי זה מאריך את הסופשבוע. אבל סתם שתדעו שהסיבה שנרשמתי עד 21:00 זה שרציתי לחזור לירושלים בצורה יותר נוחה. בסוף גם איבדתי יום עבודה (קצת חבל על הפסד הכסף) וגם אני אצטרך לחזור ל-ים אחרי שעבדתי עד 22:00. איזה טמטום. טוב, לא נורא. בדיוק עמד להגמר לי האוכל אז זה חסך לי לקנות.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.