היי,
פחדים וחששות מציפים את לבי. אני מפחדת שלעולם לא אמצא את החצי השני שלי, שאיש לא יוכל לאהוב ולהכיל אותי במידה מספקת על מנת שירצה להקים איתי בית. שאיש לא יהיה מוכן לעשות את כל ההקרבות הנדרשות כדי שיהיו לנו חיים משותפים.
אני בת 24 ומריצה בראש את כל האנשים הנשואים שאני מכירה, שהכירו את הבנזוג שלהם לפני גיל 24. הרשימה דיי ארוכה. מצד שני, אני מכירה הרבה בנות סינגליות שהן הרבה מעל גיל 24 וגם בנות שהתחתנו בגיל 28 ויותר. גם לא חסרות נשים שהתחתנו בגיל 34. נשים שהביאו ילד ראשון מהבעל הטרי באמצע שנות השלושים לחייהן או אפילו בשנות השלושים המאוחרות ויש גם את כל הנשים שמעולם לא הצליחו למצוא את האביר על הסוס הלבן ונכנסו להריון מהפריית מבחנה בסביבות גיל 38. שימו לב שרק נשים בשנות השלושים המאוחרות לחייהן נכנסות להריון מהפריית מבחנה ומחליטות לגדל ילד לבד. מעולם לא שמעתי על מישהו בשנות העשרים לחייה שהחליטה להביא ילד לבד מהפריית מבחנה. זו ממש לא אופציה אידיאלית ובוחרים בה כמוצא אחרון.
משהו שלא מספיק להטריד אותי זה שאני לא אצליח למצוא מישהו שלא יפריע לו ששכבתי עם 17 גברים. ואז אני נזכרת בשיחה שהייתה לי על זה פעם עם בובי, אבל בהקשר הפוך. דיברנו על גברים בתולים בשנות העשרים לחייהם וכמה קשה להם למצוא מישהי שתרצה להיות הבתזוג שלהן ותרצה לשכב איתן, כי זה מעגל קסמים: אם גבר חסר נסיון לחלוטין אז זה מרתיע את מרבית בנות ואז הוא ממשיך להיות חסר נסיון ובובי אמר:"הם יכולים פשוט לא לספר."
תכלס, גם אני יכולה לא לספר. אני לא אעמוד בלא לספר לנצח, אבל לא בפגישות הראשונות. את זה גם כמה מגיבים בבלוג הציעו לי.
ואני מנסה לשנות דרכיי: להפסיק לשכב בפגישות הראשונות, להפסיק לספר שהייתי עם הרבה גברים בפגישות הראשונות, לנסות לשמור על איזשהו מסתורין מינימלי. אני מזכירה לעצמי שקשרים שנבנים מהר גם מתפרקים מהר. אני מזכירה לעצמי שההגדרה של טירוף זה לחזור שוב ושוב על אותה פעולה בצפיה שהתוצאות השתנו. הנה, תמיד שכבתי ישר על ההתחלה, תמיד סיפרתי הכול על הכול ישר על ההתחלה, תמיד התקדמתי מהר בטירוף.
מתוך כל 17 הגברים ששכבתי איתם+מספר לא מבוטל של גברים שהייתי איתם בעירום מלא ועשיתי איתם הכול חוץ מחדירה, כמה קשרים רציניים יצאו לי? ממש מעט. והקשר הארוך היחיד שהיה לי היה עם בובי. איתו הייתי שלוש שנים, אבל חוץ ממנו אף פעם לא היה לי קשר של יותר מחודשיים, חוץ מהקשר עם גוליבר שנמשך חצי שנה, אבל הוא הוגדר כיזיזות ולא כזוגיות.
הלוואי שיכולתי לסמוך על עצמי שבאמת אשנה דרכיי ובאמת אפסיק לשכב על ההתחלה ולנהוג כמו שנהגתי עד עכשיו. כל כך הרבה פעמים הבטחתי את זה לעצמי ולא עמדתי בהבטחה. בהבטחות לאחרים אני תמיד עומדת, אבל בהבטחות שאני מבטיחה לעצמי - לא. אגב, איבדתי חברים גם בגלל העניין הזה. הם איבדו כבוד אליי כי לי אין כבוד לעצמי והאמת שאני מבינה אותם לגמרי. כל פעם באתי והתבכיינתי והם הוציאו המון אנרגיות על להקשיב לי ולתמוך בי ובסוף תמיד חזרתי לדרכיי הקודמות. זה מזכיר לי עד כמה אני מאוכזבת מלנה שגרמה לי לבזבז שוב ושוב שעות על גבי שעות על לנחם אותה ולעודד אותה ולתמוך בה בהחלטתה להתנתק מבשי, כי הוא פשוטו כמשמעו פושע מסוכן ופסיכופת, אבל תמיד חזרה להפגש איתו, למרות שהודתה בעצמה שההחלטה הזו שלה נטולת כל הגיון.
ועם כל כמה שאני רוצה למצוא זוגיות רצינית ואמיתית מלאה באהבה הדדית ובמחויבויות הדדית, עם כל כמה שאני רוצה מישהו שיהיה מוכן לעשות את כל ההקרבות על מנת שנקים חיים משותפים, אז לצד זה יש לי גם פחדים שאני לא בשלה לכל מני דברים. בדברים מסוימים אני ממש ילדה.
למשל: אני לא יודעת לנקות. אפילו לא לשטוף את הרצפה ואני גם לא יודעת לבשל דבר מלבד חביתה או ביצה קשה, שגם אותה אני סודקת בדרך כלל בטעות.אני ממש לא מתכוונת להיות עקרת בית וגם לא האחראית היחידה על נקיונות, אני פמינסטית וחושבת שזה צריך להתחלק בין שני הצדדים שווה בשווה, אבל אני מפחדת שלא אצליח לעמוד אפילו בחצי שלי.
רק לפני פחות משנה למדתי לשטוף כלים (כן, כן. בגלל שיש לנו מדיח בבית אז לא ידעתי ואז הגעתי לדירה בה צריך לשטוף כלים ביד והשארתי אותם מלוכלכים עד שממש היה צריך להסביר ולהדגים לי איך מסבנים. הם הרבה סבון ומכל הכיוונים, כי שטפתי רק מכיוון אחד ולכלוך נשאר דבוק לצד השני. אומנם אחרי שהסבירו לי פעם אחת כבר למדתי ומאז לא פישלתי בזה, אבל זה עדיין השפלה שלמדתי את זה רק בגיל 23).
אני גם לא יודעת לשטוף את הרצפה. את זה דווקא ניסו ללמד אותי 4545845 פעמים אבל לא הצלחתי ללמוד. אני פשוט לא מפנימה את סדר הפעולות.
אתמול ההורים שלי באו לדירה שלי ברמת גן לעזור לי להעביר חפצים בחזרה הביתה לירושלים והזעדזו מאיך שהרצפה נראית בחדר שלי שם. בכל השנה שאני גרה שם לא טיטאתי יסודי אפילו לא פעם אחת.
ואם כבר מזכירים את המעבר לירושלים - גם ממנו אני מתה מפחד. אין לי חברים בעיר הזאת מלבד נוש, אבל אנחנו לא כל כך קרובים והוא גם עסוק מאד ובד"כ אין לו זמן להפגש. הקשר עם פליקס ניתק אחרי הסטוץ איתו (אבל עכשיו שאני חושבת על זה אז זה לא כזה משנה כי במילא בשלוש השנים האחרונות ראיתי אותו רק פעמיים-שלוש בשנה), עם נ אין לי שום רצון לחדש קשר כי אני פשוט לא אוהבת אותה ומימי כנראה תישאר לגור בת"א, למרות ששקלה לחזור לגור בירושלים. לנה תמשיך לגור במעונות ברמת גן ותהיה בירושלים בסופי שבוע, אבל היא שקועה בבשי הדפוק וזהו, חוץ מהם אין עוד אף אחד אחר שהוא מירושלים וחבר שלי. הרי לא ראיתי את אנג'ל כבר שנה.
אני נזכרת כמה הייתי בודדה בשנה שעברה. אחת הסיבות העיקריות שהתקשתי להפרד מבובי זה שכמעט לא ראיתי אנשים מלבדו, מחוץ למסגרות של עבודה ולימודים. כל הזמן נהגתי לומר שכל החברים שלי שהם במקור מירושלים עברו לערים אחרות על מנת ללמוד ושגם אני רכשתי חברות מהלימודים ברמת גן, אבל בגלל שנשארתי בירושלים אז גם אותן לא ראיתי. זאת אחת הסיבות העיקריות שכשבובי ואני נפרדנו (לא ידעתי שנחזור) אז החלטתי לעבור לרמת גן, כדי להתקרב לחברות מהלימודים. בסוף יצא דבר מצחיק כי אין לי חברות קרובות מהלימודים מלבד לנה (שגם ככה היא במקרה במקור מירושלים) אבל רכשתי הרבה חברים טובים מהעבודה בסקרים ברמת גן. בדיוק באותה מידה שמצאתי את החברים שלי בעבודה ברמת גן - יכולתי למצוא אותם בירושלים. בשנה שעברה עבדתי בחנות בירושלים עם פרחות גרושות ממורמרות בנות 50 עם פיגור סביבתי, אבל לשנה הבאה אני מתכוונת למצוא עבודה בירושלים עם חבר'ה צעירים, עדיף סטודנטים.
אבל בנתיים אין לי עבודה בירושלים (עדיין לא עברתי סופית בחזרה לירושלים. בשבוע הבא אני אהיה ברמת גן משני בלילה עד חמישי בלילה) ואז כל ספטמבר יש לי מועדי ב, בסוף ספטמבר מתחילים החגים שנמשכים חודש ואז בסוף אוקטובר מתחילה שנה ג.
ואני מפחדת להיות בודדה. אני מפחדת שאלך ואשתרלל רק כדי לנסות להרגיש קרובה למישהו, אני מפחדת שאם אמצא קשר ולא יהיה לי טוב בו - אז לא אהיה מסוגלת להתנתק, כי לא ארצה להשאר לבד ובודדה.
מה צופן לי העתיד הגדול והמפחיד? האם אצליח בלימודים ואצליח להתקבל לתואר שני בלקויות למידה? האם באמת אהפוך למאבחנת? האם באמת אהיה גם מורה משלבת? האם אמצא זוגיות? האם יהיו לי הרבה חברים ולא ארגיש בודדה? האם אצליח להקים בית בישראל עם כל מה שכרוך בזה?
בעוד שנה אני כבר מסיימת עם התואר. מה אעשה אחר כך מעסיק אותי ומפחיד אותי כבר מעכשיו. האם אעשה תואר שני ישר אחרי תואר ראשון ואם כן, אז איפה? האם אמשיך לגור בבית הורים גם אחרי סיום התואר? האם אאלץ שוב לשכור דירה ברמת גן, כי אתקבל לתואר שני רק ברמת גן או שאעשה נסיעות מירושלים לרמת גן? ומה אני בכלל מעדיפה? ללמוד בירושלים או ברמת גן? רוב הסיכויים שזה לא יהיה נתון לבחירתי כי יקבלו אותי רק לאחד מהמקומות. ואם יקבלו אותי רק לבן גוריון או לאוניברסיטת חיפה? כל כך רחוק ללכת? אני לא יכולה לגור בירושלים וללמוד בחיפה או בבאר שבע. אני אהיה חייבת לשכור שם דירה. מה יש לי לחפש שם?
לא מזמן הגעתי להחלטה שהכי נכון לי פשוט להישאר בירושלים. לעשות בה תואר שני, למצוא בה בנזוג ולהשתקע בה. אני רואה כמה כיף לאחותי ולבעלה שהם קרובים לכאן וההורים יכולים לעזור לה בניקיונות ובכל דבר שהיא מבקשת וברור לי לגמרי שנעשה לילד שעומד להיוולד המון בייביסטר. זה שונה לגמרי מאחי שנמצא רחוק בדרום ואין אף אחד שיכול לעזור להם עם הילדה שלהן.
אבל מוקדם מדי לחשוב על זה וגם מיותר לגמרי. כי מה, אם אכיר את אהבת חיי והוא יגור בעיר אחרת, אז מין הסתם אני לא אוותר עליו בגלל זה. קודם שאכיר. קודם שנתאהב. קודם שנחליט לבנות חיים משותפים ואז נחשוב על איפה נגור. אין שום טעם להתעסק בזה, כי אין שום דרך לדעת מה צופן העתיד. כל הזמן קורים לי דברים שאם מישהו היה אומר לי שהם עומדים לקרות - הייתי צוחקת לו בפרצוף.
ואני צריכה להפסיק לפחד. דברים קורים כשלא מצפים להם. הנה, מימי מצאה עכשיו קשר רציני עם אהבה הדדית ומחויבות הדדית, אחרי שלא היה לה חבר כבר שלוש שנים וגם החבר שהיה לה לפני שלוש שנים לא אהב אותה והיא אהבה אותו. ועכשיו יש לה מישהו שיקטוף את הכוכבים בשמיים למענה. והיא עוד צחקה עליו בהתחלה ואמרה לו שהיא לא רוצה לצאת איתו אחריי דייט אחד, אבל אז הוא שכנע אותה לחזור לצאת איתו והיא התאהבה בו והוא התאהב בה ועכשיו הם מאושרים עד השמיים ומדברים על חתונה וילדים. כלומר, לא חתונה וילדים כרגע, כי זה מוקדם מדי (הם רק חודשיים ביחד) אבל לשניהם אין שום ספק שזה האדם האחרון שיהיו איתו. שלעולם לא ירצו מישהו אחר.
אני לא רוצה להיות לבד. באמת שאני מתה מפחד.
שבת שלום.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
