היי,

כזכור לקוראיי הקבועים, יש לי אחות בת 29 שהיא נשואה ובהריון של ילד ראשון שגרה עם בעלה בירושלים, אח בן 32 שגר עם אישתו והילדה בת השנתיים באיזה חור בדרום, ואחיות תאומות בנות 16 שאחת מהן לומדת וגרה בפנימיה למחוננים.

בשנה שעברה, בספטמבר, בשבוע אחד השתנו החיים לכל האחים במשפחה: באותו שבוע אחותי הגדולה התחתנה, אחי ואישתו עבר מבאר שבע לישוב אחר בדרום, אני עזבתי את ירושלים ועברתי לרמת גן ואחת האחיות התאומות עברה לפנימיה למחוננים. נשארה רק אחות אחת בבית.

לפני כמה חודשים אימא שלי יצאה לפנסיה (היא רק בת 52, אבל עבדה באותו מקום עבודה מגיל 19, אז היא פרשה אחרי 33 שנה באותו מקום עבודה). הפנסיה שלה תהיה מכובדת. גם כי עבדה שם כל כך הרבה זמן וגם כי שבועות ספורים לפני היציאה לפנסיה היא סיימה תואר (כן, תואר ראשון. אימא התחילה ללמוד רק אחרי שגדלנו). אז עכשיו היא בבית.

אבא שלי, שעובד באוניברסיטה, נמצא כעת בפגרת הקיץ. כל שנה יש בערך שבועיים בהם יש חופש מרוכז לכל עובדי האוניברסיטה.

וחשבתי על זה שב-1.9 שוב ישתנו החיים: בתאריך הזה אני עוזבת את הדירה השכורה ברמת גן וחוזרת סופית לגור בירושלים, בתאריך הזה (או כמה ימים קודם) אחת התאומות חוזרת לגור בפנימיה למחוננים (היא הייתה בבית לחודשיים וחצי לחופש הגדול), בתאריך הזה אימא שלי כנראה מתחילה להתנדב באיזה בצפר ובתאריך הזה אבא שלי חוזר מהפגרה לעבוד באוניברסיטה.

כרגע התאומות בחופש הגדול, אבא בחופשת הפגרה ואימא בפנסיה, אבל ברגע שאני אחזור לגור בבית - יוצא במקרה שכולם שבים למחויבויות.

בערך חודש אחרי שאחזור לגור בירושלים, באוקטובר, אחותי הגדולה צריכה ללדת. זה מאד מרגש. אני ואחותי מאד קרובות והיות שנגור קרוב גם מבחינה פיזית אז אני אוכל אשכרה לגדל את הילד הזה. גם ההורים והאחיות האחרות מתרגשים נורא.

ואני שואלת את עצמי מה החזרה לירושלים תעשה ליחסיי עם ההורים שלי. כל חיי, עד גיל 23, הייתי איתם בכאסח מטורף. כשהייתי ילדה אז עברתי גם התעללות בבית (שפסקה בגיל 17). אבל עם השנים הלכנו והתקרבנו. המפנה הגדול ביחסים קרה בשנה האחרונה. הפכנו לממש קרובים. אני ממש אוהבת אותם וממש קשורה אליהם ואשכרה נהנית לבלות במחיצתם, אחרי שנים שהיה לי קשה להיותם באותו חדר.

ואני קצת מפחדת, ליתר דיוק הרבה מפחדת, שזה עלול להתקלקל כשאחזור לגור בבית. זה מין מעגל קסמים: העזיבה שלי מהבית גרמה לי להתקרב אליהם, מאד נעים לי במחיצתם אז אני רוצה לחזור לגור איתם, אבל אם אחזור - היחסים עלולים לחזור לא להיות טובים.

אני מזכירה לעצמי שמרבית המריבות היו סביב סדר ונקיון ושבשנה האחרונה למדתי הרבה על סדר ונקיון.

אני גם מזכירה לעצמי שלמדתי להיות הרבה יותר עצמאית. וששכל שאבקש מהם פחות עזרה - יהיו להם פחות קלפים נגדי. בעצם, זה לא משפט נכון. זה היה משפט נכון בעבר. כל הזמן ניסיתי להמנע כמה שיותר לבקש מהם כסף או לבקש מהם עזרה בכל דבר אחר, כי אז הם היו עושים לי את המוות, אבל בשנה האחרונה הם עזרו לי המון, מבלי לעשות רגשי בכלל.

למה בעצם אני חוזרת לגור בירושלים? כמעט כל החברים שלי גרים במרכז וש לי שם עבודה שאני עובדת (כמעט כל החברים הם מהעבודה).

אני חוזרת כי נמאס לי לגור עם שותפות. כי אני לא חושבת שזה מצב נורמלי לגור עם זרים. כי אימצתי גישה שמאפיינת הרבה מאד אנשים: לא רוצה לגור עם שותפות שוב לעולם. רוצה לגור או עם משפחה או עם בנזוג.

כשגרים עם שותפות אז מחלקים חשבונות על האגורה לחמש וכל אחת משלמת את חלקה. אסור לי לקחת מלפפון שמישהי אחרת קנתה ותורנות הנקיון חקוקה באבן. זו חוויה שונה לגמרי לגור עם בנזוג כשמנקים ביחד ומשלמים כל אחד מה שהוא יכול. פעם קשה לו אז אני משלמת יותר ופעם קשה לי אז הוא משלם יותר. נכבס ביחד. נמאס לי כבר להפעיל מכונה רק של הבגדים שלי. יהיה מותר לי לגעת בכל דבר בדירה. לעולם לא אשכח עד כמה חששתי להשתמש במלחיה, מבלי לבקש רשות. שלא לדבר על כוס. אני רוצה לגור עם אנשים שאוהבים אותי. שירימו טלפון אם אני לא חוזרת פתאום עד מאוחר.

כי נמאס לי שכל הכסף המועט שלי הולך למחויבויות ואני כל הזמן במינוס.

כי יש לי בבית קומה שהיא דירה לכל דבר: עם סלון משלי ומטבחון משלי ושירותים ואמבטיה וחדר שינה. קומה מבודדת. הקומה נמצאת שתי קומות מתחת לקומה של ההורים שלי אז אני יכולה לצעוק באמצע הלילה, לטרוק דלתות, להשמיע מוזיקה פול ווליום, שיבקרו אותי אנשים, ליתר דיוק שיבקרו אותי פילים, מבלי שהורי ישמעו. הקומה גדולה ומרווחת. תכלס, זאת לא קומה אלא דירה. הדבר היחיד שמבדיל אותה מדירה זה שאין כניסה נפרדת. כל מי שרואה אותה - יוצא מגדרו מרוב התפעלות. ואת זה כל עזבתי בשביל חדר מסריח בדירה עם עוד 4 שותפות?

כי בשנה הבאה יהיו לי במערכת רק יומיים ולא שווה להחזיק דירה בשביל יומיים בשבוע. על אחת כמה וכמה כי סמסטר זה רק שלושה חודשים וחצי ובסמסטר השני יש המון חגים. בקושי רואים אוניברסיטה. באמת שצריך להיות שם יותר מעט ימים ואם תשאלו מה אם ערבי מחלקה ושאר אירועים כאלה התשובה היא שאני בכל מקרה לא מתכוונת ללכת, כי אין לי כמעט חברים מהאוניברסיטה.

כי נמאס לי מהחיים הכפולים. אני כבר לא יודעת באיזו מיטה אני מתעוררת.כל הזמן צריכה לחשב מה אעשה כדי להביא איתי בגדים מתאימים ודברים מתאימים. כל הזמן צריכה לנווט בין החיים ברמת גן לחיים בירושלים. נמאס לי. אני רוצה רק בית אחד. 

כי עבודה מזדמנת בסקרים זו לא סיבה מספקת להחזיק דירה ברמת גן.יש מספיק עבודות בירושלים.

וכי זה טבעי ונורמלי שסטודנטים גרים עם ההורים שלהם. אני לא מכירה כמעט אף אחת סטודנטית ששוכרת דירה, אלא אם כן היא גרה ממש רחוק מהאוניברסיטה ואז אין לה ברירה, או שהיא ביחסים ממש לא טובים איתם.

ואני מזכירה לעצמי שתמיד אפשר להתחרט. אם לא יהיה לי טוב בירושלים - תמיד אוכל לחזור לגור במרכז. אבל כל השינויים האלה נורא מתישים אותי.

לפני שנה עזבתי את בית הוריי ועוד לעיר אחרת, עברתי לגור עם אנשים חדשים שמעולם לא פגשתי לפני כן, עברתי לגור בעיר זרה שלא היה לי מושג איפה אני נמצאת ואיך להגיע ממקום למקום, התחלתי שנת לימודים חדשה באוניברסיטה, התחלתי מקום עבודה חדש וכל מי שהסתובבתי איתו היה חדש ובמקביל גם סיימתי קשר רומנטי של שנתיים וחצי. כל מה שהכרתי, כל מרכיב ומרכיב בחיים שלי השתנה בבת אחת.

וגם עכשיו שינוי, אומנם הרבה פחות משמעותי אבל שינוי. שוב לעבור עיר (אומנם לעיר בה גרתי 23 שנה אבל זה עדיין מעבר עיר), שוב לעבור דירה (אומנם לבית בו גרתי 23 שנה, אבל זה עדיין מעבר!), שוב שנת לימודים חדשה (אומנם זו כבר שנה שלישית ואני כבר יודעת איך עובדים הדברים שם, אבל זה עדיין שינוי), שוב למצוא עבודה, שוב למצוא (בתקווה) חיי חברה חדשים, שוב לחפש בנזוג חדש.

לא נראה לי שיהיה לי כוחות בעוד כמה חודשים, אפילו אם יהיה לי רע כאן, שוב להעביר את כל חיי למרכז. מה אני יויו?

אבל למה לחשוב ככה. יהיה לי טוב. אני אגור עם המשפחה שלי שהם אנשים שאוהבים אותי, אני אמצא עבודה עם סטונדטים איתם אפתח חיי חברה ועל הדרך אני מקווה שאמצא גם את החצי השני שלי.

אני מקווה שעוד שנה אכתוב פוסט שיקרא "מעבר דירה" ובפוסט יהיה כתוב על איך עברתי לגור עם בנזוג.

שבת שלום.

שלכם,

נונה.