היי,
באותו יום (ליתר דיוק באותה שעה) עזבתי גם מקום עבודה, גם דירה וגם עיר. זה היה פשוט מטורף.
וסיפור שהיה - כך היה:
אתמול כשהגעתי לעבודה אז אמרו לנו שהיום תהיה משמרת מאד מצומצמת. 20 סוקרים במקום 80. הורידו המון אנשים מהמשמרת ובין השאר גם אותי. היות שהיום היה אמור להיות יום העבודה האחרון שלי - שאלתי אם אני יכולה לבוא להפרד. בכל מקרה הייתי צריכה למכור לאחת העובדות את החופשי שנתי שלי וגם לקבל בחזרה את בגד-הים שלי ששכחתי אצל אף-פחוס. המנהלת אמרה שאין שום בעיה. היא גם אמרה שתנסה להשחיל אותי למשמרת, אם מישהו לא יגיע. היא גם יצאה ממש חמודה כשאמרה שהיא עובדת שם כבר שנים ובחיים לא ראתה פרידה מרגשת כזו, כי ראתה כמה כולם חיבקו אותי.
ההורים שלי היו אמורים לבוא עם האוטו ביום שישי לקחת לי את המיטה ואת החפצים האחרונים וגם להחזיר אותי. אבל היות שהורידו אותי מהמשמרת - התקשרתי אליהם ושאלתי אם הם יכולים לבוא ביום חמישי בערב. הם אמרו שהם לא בטוחים. אבא שלי אמר לי להשאיר מפתח בארון חשמל כשאני הולכת לעבודה כי אולי הם יגיעו כשאני בעבודה ואז יחכו לי עד שאחזור כדי להחזיר אותי לירושלים הביתה.
היום נסעתי לעבודה בזמן שאני לא יודעת אם היום תהיה לי משמרת אחרונה או לא וגם כשאני לא יודעת אם אשן הלילה ברמת גן בפעם האחרונה או לא. זה מאד הלחיץ אותי. אני אדם שצריך לדעת שזו הפעם האחרונה מתי שזו הפעם האחרונה של משהו.
הגעתי מוקדם וישבתי עם אף-פחוס ופריקונת והיה מאד נחמד. גם מכרתי את החופשי שנתי שלי וקיבלתי מאף-פחוס את הבגד ים.
אחר כך המשמרת התחילה והסתבר שהיא תיגמר לפני 20:00 וגם שיכולים להכניס אותי. זה יצא פשוט אידיאלי כי אבא שלי עובד עד 16:00 אז במילא אם ההורים שלי היו באים - ידעתי שהם יבואו רק בערב.
עליתי לשירותים והתקשרתי לאבא שלי שאמר שהם אכן יגיעו היום (אסור לדבר בפלאפון בזמן משמרת, אבל מה כבר היו עושים לי? מפטרים אותי? תכלס יכולתי לדבר גם מהעמדה).
ואז העברתי משמרת קורעת מצחוק. ישבתי עם אף פחוס ופריקונת ולא הפסקנו לדבר ולצחוק, בזמן שחייגנו. ממש נהניתי. היה איזה שלב שראש צוות אמר לי:"ואי, כמה רעש את עושה!" ואני עניתי לו צוחקת: "אז מה תעשה לי? תפטר אותי?" והוא צחק ואמר שעדיין לא מאוחר לזה.
בסוף השתחררנו ב-19:30. הגעתי למצב של פשוטו כמשמעו דמעות בעיניים מרוב התרגשות. כולם חיבקו אותי. לא רק חברים שלי, שאני נפגשת איתם מחוץ לשעות העבודה, אלא גם קולגות. אחד אחרי השני כולם אמרו שאני אדם מלא שמחת חיים, שהפחתי חיים במקום ושזה לא יהיה אותו דבר בלעדיי. אפילו המנהלת (כן כן. המנהלת. היא מעל לראשי הצוותים) חיבקה אותי. אני עובדת שם כבר שנה ובחיים לא ראיתי אותה מחבקת אף אחד.
כל כך התרגשתי. באמת שנקשרתי למקום הזה. אהבתי לעבוד שם, בעיקר כי אהבתי את האנשים. ממש כאב לי הלב לעזוב. קיבלתי היום כל כך הרבה חום ואהבה.
כל דבר שעשיתי היום ידעתי שהוא בפעם האחרונה. גם בדירה כשהתקלחתי לפני המשמרת ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני מתקלחת שם ואז בעבודה שזו הפעם האחרונה שאני מכינה לי שם שוקו, הפעם האחרונה שאני עולה לשירותים, הפעם האחרונה שאני ממלאה דף משמרת. המון דברים קטנים שהצטברו. זו גם הפעם האחרונה שאני רואה את המקום.
אחרי שהחברים שלי ריגשו אותי עד דמעות ועזבתי את המקום בפעם האחרונה אז עליתי בפעם האחרונה על קו אוטובוס מסוים בחזרה לדירה. הגעתי בדיוק עם ההורים שלי. אבא שלי בדיוק חיכה למעלית כשנכנסתי לבניין.
ואז, רגע אחרי שהיה לי את הסיום של העבודה, אז החל הסיום של הדירה. נותרה בדירה רק המיטה וכמה בגדים וכמה דברים בסיסיים לשלושה ימים, כי הרי ההורים שלי באו גם בשבוע שעבר ולקחו כבר הכול.
לקחתי מהאמבטיה את השמפו והמרכך, מהמטבח את הכוסות והסכו"ם שהבאתי, אספתי את מעט הבגדים ומעט החפצים שנותרו ואז התיישבתי עם צוצו ועם לולו לדבר. דיברנו על רורו (השותפה הכלבה שלא הייתה בדירה, אז אפילו לא נפרדתי ממנה אבל לא אכפת לי) ועל הבחורה שהחליפה את סוסו לשלושה חודשים. בזמן הזה אבא שלי סיים לנקות את הקירות בחדר שלי.
נפרדתי מלולו ומצוצו בחיבוקים. במיוחד הייתה קשה לי הפרידה מצוצו כי אנחנו חברות.
היה כל כך מוזר לראות את החדר ריק.
זה היה פשוט יותר מדי לעזוב בבת אחת גם עבודה, גם דירה וגם עיר. לא ידעתי את נפשי עוד.
ואז בידיים מלאות בשקיות יצאתי מהדירה, ירדתי במעלית, נכנסתי למכונית, שעל גגה קשרו ההורים שלי את המיטה ונסענו הביתה.
השנה שעברה עליי ברמת גן הייתה חשובה ומשמעותית.
האמת שאני מלאת חששות. אני מקווה שלא עשיתי טעות. הכי הרבה, אני תמיד יכולה לחזור בי ולחזור. עדיין לא מצאו מישהי שתחליף אותי וגם אם ימצאו - אני תמיד יכולה למצוא דירה אחרת. אבל לא נראה לי. נראה לי שפשוט קשה לי עם עצם השינוי.
התלבטתי מה לעשות עם צ'וקצ'וק ובסופו של דבר הגעתי להחלטה לנתק איתו את הקשר. קצת מצחיק (או לא יודעת באיזו מילה לבחור) שמה שאמר לי בסוף הדייט הראשון גרם לי לא לרצות לצאת איתו כי חשבתי שזה אומר שהוא רק רוצה לזיין אותי ועכשיו מה שאמר בסוף הדייט הראשון גורם לי לא לרצות לצאת איתו, אבל לא בגלל שהוא רוצה רק לזיין אותי (זה פשוט לא נכון), אלא פשוט כי מה שאמר - נכון.
הבנתי פתאום שצ'וקצ'וק דתי לכל דבר ועניין. הוא יוצא מהבית רק עם כובע או עם כיפה, הוא שומר שבת על כל היבטיה, מתפלל שלוש פעמים ביום, מקפיד על כשרות על כל היבטיה, מניח תפילין כל בוקר. הדבר היחיד שבו הוא לא מנהל אורח חיים דתי זה שהוא לא מצליח להביא את עצמו לשמור נגיעה. הוא אמר לי באחת הפגישות ביננו שאם הוא יתחתן - הקונפליקט יפתר כי הוא יוכל גם לשמור על אורח חיים דתי וגם לקיים יחסי מין.
ואני הרי גם החלטתי להפסיק עם השטויות ולחפש קשר רציני, שיוביל בסופו של דבר לחתונה. צ'וקצ'וק ואני לא נוכל להקים ביחד בית, כי הוא מן הסתם ירצה שאישתו גם תשמור שבת וגם תשמור כשרות ותתלבש בצניעות ועוד אלף ואחד דברים וגם ירצה לגדל את ילדיו כדתיים. ואני לא רוצה.
ואם הקשר ביננו לא יוביל למיסוד היחסים - אז מה נשאר? נשאר רק להעביר את הזמן ביחד ושהוא יזיין אותי בנתיים, עד שימצא את הכלה הדתיה שלו. וזה לא פייר לא כלפיי ולא כלפיו, כי גם אני רוצה למצוא את החצי השני שלי.
אבל החלטתי לא לנתק איתו את הקשר היום, אלא מחר, כי להיום היו לי כבר יותר מדי סופים.
דיברנו בטלפון בבוקר וגם דיברנו בטלפון כשהייתי ברכב בדרך חזרה לירושלים, אבל אז נגמרה לי הבטריה. חזרתי אליו מהבית בירושלים וסיפרתי לו על המעבר והוא סיפר לי על איך התקדמו ראיונות העבודה שלו ואז הוא השתתק ושאלתי למה הוא נשמע מבואס ואז הוא אמר שהוא חושב שהוא לא יכול לתת לי מה שאני מחפשת ואז אני קטעתי אותו ואמרתי לו שאני מרגישה אותו דבר ואז אמרתי לו בדיוק מה שכתבתי פה והוא אמר שהוא מסכים ב-100% ושממש הוצאתי לו את המילים מהפה.
שאלתי במה בעצם הוא לא מנהל אורח חיים דתי, מלבד זה שהוא מתקשה לשמור נגיעה ולא מצאנו כמעט שום דבר אחר. רק זה שהוא חרמן.
ובהמשך השיחה הגענו ללדבר על זה שאני אשדך לו את צוצו השותפה שלי. יש להם הרבה במשותף: שניהם דתיים, שניהם למדו בדיוק את אותו דבר (רק שהוא כבר סיים והיא עדיין סטודנטית), שניהם גרים ממש קרוב, כי היא הרי נשארת בדירה.
הצעתי לו להסתכל על תמונות שלה בפייסבוק והוא הסתכל תוך כדי שיחה ואמר שהוא נראית ממש חמודה.
זה ממש קורע כי אני לא שוכחת שכשסיפרתי לצוצו על זה שאני עומדת לצאת עם צ'וקצ'וק היא אמרה שהיא מקנאה, שאני כל פעם מוצאת בחורים לצאת איתם לדייטים ראשונים ושאלה אם יש לי מישהו לשדך לה, אבל שהיא רוצה שהוא יהיה מסורתי ומעלה, ואמרתי שאולי אפשר לשדך לה את השותף של צ'וקצ'וק, כי צ'וקצ'וק אמר שהוא דתי והיא אמרה שיש מצב.
אז אמרתי לה באותה שיחה שדווקא צ'וקצ'וק נשמע מתאים לה כי שניהם דתיים וששניהם למדו את אותו תחום ושהם גרים ממש קרוב, והיא אמרה שאי אפשר, כי הרי אני עמדתי לצאת איתו.
ואז בדייט עם צ'וקצ'וק שאלתי אותו אם השותף שלו ירצה וצ'וקצ'וק אמר שלא, כי השותף יותר צעיר ממנה וגם כי השותף ממש דוס וצוצו הולכת עם מכנסיים (מכנסי ג'ינס וחולצה שמכסה את הכתף. לא גופיה).
ונראה לי שזה באמת רעיון מצוין שצ'וקצ'וק יצא עם צוצו. מצחיק גם שלגמרי במקרה גם הכינויים שלהם בבלוג שלי דומים.
זה אומנם קצת מוזר שאני משדכת לו כבר באותה שיחה שבה אנחנו מחליטים להפסיק לצאת, אבל תכלס, למה לא?
וכבר אמרתי לו שאם הם מתחתנים - אני רוצה להגיע לחתונה בתור אורחת כבוד וגם לא להביא צ'ק. והוא הבטיח.
אגב, משהו שצ'וקצ'וק אמר בשיחה זה שאם ימצא מישהי וזה ילך בינהם - מבחינתו תוך חודשיים-חודשיים חתונה. אין לו עניין למרוח את זה שנה והוא גם לא מתכוון לעבור לגור עם מישהי לפני חתונה. זו עוד דוגמא אחת מבין אלף למה זה לא יכול ללכת ביני לבינו.
ואני שמחה שזה נגמר ככה. אני שמחה שזה נגמר מבלי שארגיש כבר שהוא רק חיפש לזיין אותי וגם שמחה שאולי יצא משהו טוב מכל העניין. אני חושבת שעצם זה שהייתי מסוגלת לשדך לו כבר באותה שיחה - מראה עד כמה אנחנו לא צריכים להיות ביחד.
לילה טוב.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
