היי,

קיבלתי ציונים של מבחנים. המצב הוא כזה: בקורסים בהם ניגשתי גם למועד א וגם למועד ב, אז שיפרתי המון: בחברה הישראלית קיבלתי במועד א 70 ובמועד ב 88 ובשימושי מחשב קיבלתי במועד א 73 ובמועד ב 88.

אבל בקורסים בהם ניגשתי רק למועד אחד הציונים הם על הפנים. בתורת הענישה קיבלתי 66 (במבחן עצמו קיבלתי 62 והעבודות העלו ל66) ובשיטות מחקר קיבלתי 67.

זה בנוסף ל-70 שיש לי בידיש (שניגשתי רק למועד ב שלו) ול-70 שיש לי בהיבטים משפטיים (שניגשתי רק למועד א ולא יכולתי לגשת למועד ב, כי היו לי כבר ארבעה מבחנים באותו שבוע).

אגב, כל שאר הציונים שלי הם 80 ומעלה, חוץ מחגי ישראל שנכשלתי במועד א ועדיין אין תוצאות על המועד ב.

יש לי באיזשהו מקום מזל שכל הקורסים בהם קיבלתי ציונים על הפנים הם קורסים שניגשתי רק למועד אחד שלהם, כי אז זה אומר שאני זכאית לגשת למועד נוסף שנה הבאה. זה מזל כי אם הייתי ניגשת גם למועד א וגם למועד ב ומקבלת ציון גרוע - לא הייתי יכולה לשפר מבלי לשלם מחדש על קורס ולהירשם אליו שוב במערכת.

אבל זה בכל זאת ממש מבאס: ממש השקעתי במבחנים האלה, הטרטרתי מירושלים לרמת גן ארבע פעמים בשבוע, למדתי ימים ולילות, דחיתי מציאת עבודה ועשיתי למענן עוד הרבה הקרבות.

זה גם ממש קריטי בשבילי להעלות את הממוצע. צריך לפחות ממוצע 85 בשביל תואר שני והממוצע שלי כרגע בערך 81. גם 85 זה כנראה לא יספיק, כי 85 זה מספיק כדי להירשם, אבל כדי באמת להתקבל בפועל צריך כמה נקודות יותר.

ושינוי משמעותי ששמתי לב שחל בי זה שאומנם התבאסתי, אבל לא הרגשתי צורך לחתוך ורידים. יהיה בסדר. אני אגש למבחנים האלה שוב בשנה הבאה ואשפר ואני מתנחמת בכך שקיבלתי ציונים כאלה דפוקים רק במבחנים שניגשתי רק למועד אחד שלהם אז אני זכאית לגשת למועד נוסף שנה הבאה (כי, כאמור, אם הייתי ניגשת לשני מועדים אז לא יכולתי לגשת שוב בשנה הבאה) ובכל מקרה אי אפשר לשנות את העבר, אז צריך להתמקד בעתיד.

ושוב ושוב אני מזכירה לעצמי את המשפט הטיבטי העתיק: אם הבעיה ניתנת לפיתרון - אין טעם לדאוג ואם הבעיה לא ניתנת לפיתרון - הדאגה לא תועיל. ומשתדלת לפעול על פיו.

ופתאום נזכרתי במשהו שכמה וכמה אנשים אמרו לי בעבר. נזכרתי שגם ג שהייתה חברה שלי פעם וגם גוליבר וגם בובי אמרו לי שתכונה שנורא מפריעה להם אצלי זה ההיסטריה שלי. הם התייחסו לזה בשני רבדים: גם עצם זה שאני בכלל נהיית כל כך היסטרית וכל כך במצוקה בכל פעם שמשהו לא מצליח לי, בטענה שהם לא מכניסים את עצמם לפאניקה כזו כמו שאני נהגתי להכנס, אף פעם. וגם עצם זה שהייתי מתקשרת אליהם היסטרית, בוכה ובפאניקה ואי אפשר היה לדבר אליי בהגיון (זה הפריע במיוחד לגוליבר כי הוא היה נכה רגשית שידע לתת רק מענה טכני ולא מענה רגשי, אבל גם אנשים שיודעים לתת מענה רגשי מתקשים לתמוך באדם, שלא נושם מרוב היסטריה). 

והיום כשמשהו לא מצליח לי אז ברור שזה מבאס אותי, במיוחד כשזה משהו גדול כמו זה, אבל אני נושמת עמוק, שוטפת פנים ומשתדלת לעבור הלאה. ההיסטריה לא תועיל בכלום.

דיברתי היום עם מימי וסיפרתי לה כל מה שכתבתי פה, והיא אמרה שזה תהליך של התבגרות, שהולך ומתהווה ככל שאדם גדל בשנים ומתבגר. היא הזכירה לי ש-ג הייתה מבוגרת ממני בכמעט שנתיים וגוליבר מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הייתי רק בת 19 כשהייתי בקשר איתם ולכן לא הייתי מספיק בוגרת כדי להפנים את העניין הזה ועכשיו אני כבר מספיק מבוגרת ומספיק בוגרת, כדי לא להרגיש צורך לחתוך ורידים, אלא להתבאס אבל להצליח להרים את הראש במהרה.

ואני נורא שמחה שזה ככה. אני ממש לא מתגעגעת לימים שבהם כל כישלון גבל בתוכו היסטריה, דיכאון ופאניקה, שכמעט היה צריך לתת לי כדור הרגעה כדי שאצא מזה. זה גם טוב ליחסיי עם אנשים כי בזמנו האשמתי אותם שהם לא מספיק תומכים בי. והיום אני יודעת לעודד את עצמי.

אני עדיין מחפשת תמיכה מחבריי, אבל כבר לא תלויה בהם לגמרי וזה מצוין.

אגב, ההורים שלי אכזבו אותי. לפני כמה דקות, כשהם חזרו מהעבודה אז אבא שלי שאל אותי אם הגיעו ציונים במשהו וסיפרתי לו על ה-66 בתורת הענישה ועל ה-67 בשיטות מחקר, אבל שבכל השאר יש לי ציונים טובים ושאני זכאית לגשת למועד נוסף בשנה הבאה למבחנים האלה. והוא עשה לי פרצופים ואמר שחבל ושאל אם זה כרוך בעלות כספית וכשאמרתי לו שזה רק 100 שקל לכל מבחן, שזה ממש לא סכום משמעותי, הוא המשיך לעשות לי פרצופים. גם אימא שלי אמרה שהייתי צריכה ללמוד יותר השנה ושאלה לכמה מועדים מיוחדים אגש בשנה הבאה וכשאמרתי לה ששלוש היא המשיכה להביע אכזבה ובאסה. אמרתי לה ולאבא שלי שהם אמורים לעודד אותי ולא לבאס אותי עוד יותר, אז אימא שלי אמרה שתפקידה ללמד אותי איך לנהוג ולא לעודד אותי ואבא שלי אמר משהו שהיו לי את כל התנאים להצליח וזו רק אשמתי שלא הצלחתי וגם אמר שאניח לו, כי הוא חזר מיום עבודה עמוס, בזמן שאני לא עשיתי שום דבר כל היום. 

ההתנהגות הזאת שלהם מזה לא יפה. מזכיר לי כשהייתי נכשלת בטסטים והם היו מתחילים לחפור לי כמה כסף זה עלה וכמה זה מאכזב, מבלי להבין שאני מדכא אותי הרבה יותר מאשר אותם, כי אני זו שנכשלה ואני זו שטורטרה מירושלים לאופקים לחינם.זו הסיבה שהתחלתי לשלם על הטסטים בעצמי. כדי שלאיש לא תהיה זכות להגיד שהוא מאוכזב ממני.

אבל לפחות אני מבינה שהפאק בהם ולא בי, במקום לתת לזה לדכא אותי עוד יותר. אגב, לאבא שלי הייתה עוד יציאה אתמול. הוא שאל אותי בזעם למה אני לא עובדת. הזכרתי לו שביום חמישי האחרון סיימתי עם חמישה מבחנים בשבוע וחצי. הוא אמר שעבר מאז הרבה זמן. אמרתי לו: "היום יום שני. לא עבר הרבה זמן. אפילו לא עברו שני ימיי חול." וגם הזכרתי לו שביום רביעי מתחיל חג עד שבת כולל. הוא אמר משהו על זה שהייתי צריכה לעבוד כבר ביום שישי ושאני צריכה לעבוד גם בחג, אז הזכרתי לו שגם הוא לא עובד בימי שישי ובחגים וכשהוא אמר שהוא עובד כל השנה חוץ מזה, אז אמרתי לו שגם אני עבדתי כל השנה. קרעתי את התחת כדי לשלב עבודה, לימודים ופר"ח, בנוסף לעוד מחויבויות (הרי הייתה לי גם החזקת דירה ונסיעות). וכשהוא שאל למה שלא אעבוד עכשיו, אמרתי לו שאני מחפשת, ששלחתי כל היום קורות חיים ושאיש לא יזמין אותי לראיון עבודה ביום שלישי כשרביעי עד שבת זה חג, אז הוא סתם. הבין שאני צודקת.אני מבינה שהיה הרבה פחות מפריע להם זה שאני בבית, אם הייתי עוזרת יותר, אז אני משתדלת לא ללכלך ואם מתלכלך אז לנקות אחריי.

אגב, בנוגע לעבודה, אני יודעת שאני באמת צריכה למצוא כמה שיותר מהר. אני במינוס 500, בעשירי לחודש הקרוב תיכנס לי משכורת רק של 100 שקל (עבדתי רק יום אחד החודש) ואז ב-20 לחודש ירד לי כרטיס אשראי והלוואה, אבל אני לא יותר מדי מודאגת, כי אני יודעת שאני תמיד מוצאת עבודה. אומנם מבאס אותי שאני אף פעם לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד במשך חודש אחד, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח. המגורים בשכירות בשנה האחרונה לימדו אותי להיות יותר אחראית עם כסף.

ואם אתם שואלים את עצמכם מה קורה איתי ועם גברים אז התשובה היא שכרגע כלום. עבר כבר חודש וחצי מאז עשיתי סקס בפעם האחרונה ועבר כבר חודש מאז התנשקתי בפעם האחרונה. אולי זה נשמע לכם מעט אבל בשבילי זה המון.

חשבתי אולי לקבוע לעצמי חוק שאני מתנזרת עכשיו במשך שנה שלמה, אבל אז הבנתי שזה מגוחך. אני לא רוצה לקבוע לעצמי חוק להתנזר עכשיו שנה שלמה ואז שוב לעשות סטוצים לא רצויים, אלא להחליט שאני מתנזרת עד שיהיה לי קשר. יכול להיות שזה ייקח שנה ויכול להיות שזה ייקח שבועיים.

מאד בא לי על זוגיות ובין השאר מאד חסר לי המגע הגופני, אבל אני יודעת שמגע גופני ומיני כרגע, שלא יהיה מלווה בשום רגש, זה פשוט לא מספיק לי כרגע. אני מרגישה מצולקת מכל מי שרצה אותי רק בשביל הגוף שלי ויודעת שאני רוצה אהבה. אולי בהמשך, בעוד כמה חודשים, יבוא לי סטוץ (אני לא רוצה לצאת בהצהרות שמעתה ועד עולם לא יהיו לי סטוצים), אבל כרגע מעדיפה להתמקד בדברים אחרים, מאשר חיי המין שלי.

ועכשיו אני צריכה לקום מהמחשב להתארגן. קבעתי להיפגש עם ידידי נוש.

שתהיה שנה טובה ומתוקה!

שלכם,

נונה.