היי,

כזכור לקוראיי הקבועים והוותיקים, בספטמבר האחרון חזרתי לגור בבית ההורים בירושלים, אחרי שגרתי שנה בדירה שכורה ברמת גן, ליד האוניברסיטה. ראיתי שעומדים להיות לי במערכת רק יומיים וטענתי שלא שווה להחזיק דירה בשביל יומיים, אז חזרתי.

וזו הייתה טעות ענקית. הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים. נורא קשה לחזור לגור עם ההורים אחרי שכבר עזבת. העצמאות חסרה לי כמו אוויר לנשימה. היו לי חיים שלמים במרכז: עבודה וחברים ועצמאות ועתה נותרתי בלי כלום, גם לא הצלחתי למצוא עבודה ומכיוון שכאמור יש לי רק יומיים במערכת, שהם גם במקרה רצופים, מצאתי את עצמי לא עושה כלום במשך חמישה ימים בשבוע, אבל ממש כלום.

מכיוון שכמעט אין לי חברים בירושלים גם לא היה לי עם מי להפגש. שרצתי בבית כל היום והקירות סגרו עליי יותר ויותר ומה שהחריף את מצבי האומלל עוד יותר זה שאימא שלי יצאה לפנסיה ועמדה לי כל היום על הראש. אני אוהבת את אימא שלי ויודעת עד כמה היא אוהבת אותי ובהחלט מעריכה כמה שהיא משקיעה בי, אבל להיות איתה כל היום היה מוגזם. פשוט מוגזם. היא פיתחה הרגל להעיר אותי בבקרים ולצעוק עליי ללכת כבר לחפש עבודה, או לעשות משהו אחר עם עצמי ושיגעה אותי.

בדידות מטורפת, פשוט מטורפת, הציפה אותי. הרגשתי מחורבן כל רגע נתון ביום ולכן ברחתי למקום שהכי קל להרגיש בו טוב במהירות - סקס. ההגיון שלי היה מאד פשוט: אני מרגישה נורא ויש משהו שיגרום לי להרגיש טוב לכמה רגעים. אומנם שנאתי, פשוט שנאתי את עצמי אחר כך, אבל לא הייתי מסוגלת לעצור את עצמי. המצוקה שלי הייתה כל כך גדולה עד שכבר לא היה אכפת לי מההשלכות.

הייתי עם בובי שלוש שנים, אבל גם לפני כן הייתה לי את הבעיה הזו עם סטוצים. אני לא רואה שום דבר רע בסטוצים בכלליות, אבל גם אז ידעתי שאני לא עושה את זה רק בשביל סיפוק החרמנות והכיף שבסקס אלא גם ובעיקר כי זה הזמן היחיד שהרגשתי שאני גורמת למישהו עונג, הזמן היחיד שבו הרגשתי משוחררת, הזמן היחיד שבו הרגשתי לא כמו כאב ראש, הזמן היחיד שבו הרגשתי שמישהו ממקד בי את כל תשומת לבו, למרות שזו אשליה כי לא בי הוא ממקד את כל תשומת לבו אלא בסקס.

בקיצור, חזרתי לזה ובגדול. וכעסתי על עצמי, כי חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה בחיים, אבל מסתבר שלא. לא רק שלא עברתי אותו, זה הוחמר בהרבה מהמצב בו הייתי לפני כמה שנים. זה הגיע לדרגות הרבה יותר קיצוניות. מצאתי את עצמי בחודשים האחרונים שולחת SMS לשלושה גברים במקביל בו כתבתי:"רוצה לזיין לי את הצורה?" ואז תיאור גרפי של איך אני רוצה לגעת בו ואיך אני רוצה לגעת בי והקריטריון היחיד שלי היה שמישהו יסכים ושהפרטים הטכניים יסתדרו, כלומר שיהיה לנו איפה להיות ושהוא יהיה פנוי באותו ערב. כבר לא הייתה לי שום מסננת. פשוט עברתי על הרשימה בנייד שלי ועל הרשימה בפייסבוק וחיפשתי מישהו להזדיין איתו, מבלי לקחת בחשבון שום קריטריונים אחרים, מלבד שיהיה לנו איפה להיות ושהוא יהיה פנוי באותו ערב.

הקטע הזה של איפה להיות, היווה בעיה ענקית. לא יכולתי להביא גברים הביתה, כי אז אימא שלי הייתה עושה לי את המוות ולבוא אל הגברים, גם לא תמיד הסתדר. מצאתי את עצמי מזדיינת במכוניות. מצאתי את עצמי נוסעת רחוק בשביל להגיע לבתים שלהם. כלום לא עניין אותי. רק לשכך את הכאב הנורא שהיה בי לכמה רגעים.

מצאתי את עצמי שוקלת לחזור לבובי כדי להפיג את הבדידות, אבל זה כבר לא אפשרי. הוא כבר לא אוהב אותי. הוא אוהב את החברה הפיליפינית שלו.

מוטב ככה. אם הייתי חוזרת אליו זה באמת היה רק כדי להפיג את הבדידות ולא כי נכון לי להיות איתו.

נכנסתי למינוס גדול, כי לא הצלחתי למצוא עבודה נורמלית. זה הגיע למצב שהייתי צריכה לבקש מאימא שלי כמה שקלים כל פעם שרציתי לעלות לאוטובוס, כי כבר לא יכולתי להוציא כסף מהבנק. לא ידעתי את נפשי עוד. בסוף לקחתי הלוואה כדי לסגור את המינוס.

העולם היה נראה לי מדכא ואפור ונורא. הכנסתי לעצמי לראש שהעולם גדול עליי. דאון מטורף נחת עליי. כבר לא ידעתי איך לתפקד. כבר לא ידעתי מה לעשות. ואז הגעתי למצב שבו שקלתי לפגוע בעצמי. המחשבה התקבעה בראשי וסירבה להרפות.

כל מי שסיפרתי לו על איזו תקופה מבאסת אני עוברת, אמר שזה נשמע מדבריי שעליי לחזור למרכז. שהעצמאות והחברים חסרים לי. ובנוסף לכך, אני לא אוהבת את ירושלים ואוהבת את המרכז. אבל אני הייתי בטוחה שכבר מאוחר מדי השנה.

פעם אחת, כשביקרתי בדירתם המשותפת את מימי והחבר שלה וסיפרתי להם כמה נורא אני מרגישה והחבר שלה גם הציע לי לחזור למרכז. כשסיפרתי שאני שוקלת לפגוע בעצמי - הם הציעו לי לפנות לעזרה. התקשרתי לאימא שלי, סיפרתי לה כמה נורא אני מרגישה והיא הזכירה לי שכבר הציעה לי לפנות לפסיכולוג וכבר השיגה לי מספר של מרפאה חינמית וביקשה שאתקשר באותו ערב לקבוע. התקשרתי וקבעתי. היה תור פנוי רק לכמה שבועות לאחר מכן.

ואז, פעם אחת כשהייתי בקניון, פשוט נכנסתי לסופר פארם וביקשתי מהרוקח כדורי שינה. אני לא חושבת שהייתי משתמשת בהם, אבל רציתי שהם יהיו לי בהישג יד, למקרה שאחליט לשים קץ לחיי, כי כבר לא יכולתי לעמוד בהרגשה הנוראית הזאת שהרגשתי כל הזמן.

וסיפרתי למימי, חברתי הטובה ביותר, בטלפון, שנורא נבהלה ומיד אמרה לי לזרוק אותם לאסלה, ושהיא רוצה לשמוע את המים יורדים וכשסירבתי למרות שהיא ביקשה שוב ושוב, אז מימי סיימה את השיחה איתי ואז התקשרה לאימא שלי. הוריי התעקשו שאתן להם את הכדורים. נתתי.

הם סיפרו לאחותי הגדולה. כשאחותי באה לבקר, היא שאלה אם אהיה מוכנה ללכת איתה לחדר מיון לראות פסיכאטר. שאלתי בשביל מה, הרי בשבוע שאחרי זה היה לי את התור לפסיכולוג. אחותי התעקשה שזה כדאי. הסכמתי.

היא לקחה אותי לחדר מיון. כשהגיע תורי הפסיכאטרית ואני חיפשנו חדר פנוי ואז סיפרתי לה בקצרה את מה שקורה איתי ואת זה שקניתי כדורי שינה. היא אמרה שהיא חושבת שיש לי דיכאון קליני ואף המליצה על כדורים שיעלו את מצב רוחי. זה נורא הלחיץ אותי. חשבתי שרק משוגעים לוקחים כדורים פסיכאטרים, אבל היא אמרה ש30% מהאוכלסיה משתמשת בכדורים כאלה.

קיוויתי שהמצב ישתפר כי מישהו ששכבתי איתו הציע לי לצאת איתו (זה מישהו שהוא במקור מהמרכז ועבדתי איתו שנה שעברה במרכז, והשנה הוא עבר לירושלים כי התחיל ללמוד כאן. התכתבנו בפייסבוק והוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב אז הצעתי לבוא לעשות מצוות חולים והגעתי אליו במחשבה שיהיה רק סטוץ, אבל אחרי הסקס הוא הציע לי דייט ואכן יצאנו לדייט). באותו יום שבו הוא הציע לי דייט גם מצאתי עבודה בירושלים בחנות כלי בית.

ואז שני הדברים התרסקו. הלכתי למשמרת ראשונה בעבודה והסתבר שהיא נוראית והייתי אמורה מיד אחרי המשמרת להפגש לדייט שני עם הבחור הזה, אבל הוא ביטל איתי ברגע האחרון ומהתנהגותו הבנתי שהוא לא רוצה להפגש איתי שוב בכלל וזהו.

למחרת הלכתי למשמרת שניה בעבודה הזאת וחזרתי הביתה מדוכאת מתמיד. הייתי בטוחה שאמשיך לעבוד שם. כשהגעתי הביתה אז ההורים שלי והאחיות שלי עמדו ללכת למסיבת חנוכה עם המשפחה המורחבת. הם רצו שאבוא איתם ואני לא רציתי. הם לא רצו שאשאר לבד. אימא שלי גם פחדה שאזמין מישהו לשכב איתו (סיפרתי לה במהלך התקופה הזו שאני מרגישה מחורבן ושזו הדרך שאני מוצאת להרגיש טוב יותר לכמה רגעים. עשיתי את זה כי אז לא ידעתי שיש אפשרות לראות פסיכולוג בחינם ורציתי שהיא תממן לי פסיכולוג). התעקשתי שאני רוצה להשאר לנוח. הייתה מריבה ובלאגן אבל בלית ברירה הם הלכו.

באותו ערב הגעתי לשפל המדרגה. בכיתי ללא הפסקה. שקלתי שוב לקנות כדורים והפעם באמת להשתמש בהם. סימסתי לגברים לבוא לזיין איתי, אבל הם לא יכלו באותו ערב. לא ידעתי את נפשי עוד.

ואז אימא שלי התקשרה אליי. נקרעתי לה מבכי בטלפון. אמרתי לה שאני לא יכולה יותר. היא שאלה בדאגה מה יכול לעשות אותי יותר מאושרת ואמרה שנעשה הכול, ממש הכול, כדי שארגיש יותר טוב ושאם אני חושבת שלחזור למרכז יעשה לי טוב אז שאעשה את זה והם יעזרו לי כמה שצריך.

ברגע ששמעתי אותה אומרת את המשפט הזה - הוקל לי. לא יאומן כמה מהר הלכו הדברים אחר כך. שניה אחרי שסיימתי את השיחה איתה כבר חיפשתי דירה באינטרנט דירה במרחק הליכה מהאוניברסיטה. באותו ערב כבר התקשרתי לאנשים בדירות שמחפשים שותפים.

יומיים אחרי זה כבר הלכתי לבדוק דירה ובו במקום החלטתי ללכת עליה.

ובאופן מיידי וברור, ברגע שההחלטה הזו נפלה, אני כבר לא מרגישה דאון. לא מעלה על דעתי לפגוע בעצמי ולא מסתובבת עם הרגשה נוראית. אני חושבת שכל אחת הייתה מרגישה רע במצב הזה שהייתי בו בחודשים האחרונים. זה באמת מחרפן לחזור לבית ההורים ולעיר שנואה אחרי שהייתה עצמאות וגרת בעיר שאתה גם יותר אוהב וגם היו לך בה חברים ועבודה. זה נורא עצוב לעזוב חיים שלמים ולחזור אחורה ולחוות את מה שתיארתי בתחילת הפוסט. יחד עם זאת, אני לא חושבת שכל אחת הייתה מגיעה למצב של מחשבות על התאבדות ועל קניית כדורים ועל ההתנהגות כזאת עם גברים. יש לי בעיה, בעיה שורשית שצריך לטפל בה.

הלכתי לפסיכולוג בירושלים, אבל החלטתי שאני לא אמשיך איתו, כי זה יהיה מסובך מדי, אחרי המעבר למרכז. לכן החלטתי שאפנה לפסיכולוג דרך האוניברסיטה. אני לא מרגישה צורך בכדורים, כי אני כבר לא מרגישה מדוכאת.

לפני יומיים עברתי לדירה החדשה. אני מאד מתלהבת ממנה ובמיוחד מהשותפים. מה שהפריע לי בדירה שנה שעברה זה שכל אחת מהשותפות הייתה מסוגרת בחדר שלה, כל אחת דאגה רק לעצמה והייתה הרגשה שגם אני וגם כל אחת אחרת יכולות לא להיות בדירה חודש ואף אחת לא תתקשר לבדוק אם היא חיה, אלא אם כן יגיע פיגור בחשבונות. לכל אחת היה מדף משלה במקרר שהיה אסור באיסור חמור לגעת בו, כל אחת כיבסה רק לעצמה (היינו מפעילות מכונות חצי ריקות בלי להעלות את הדעת לשאול מישהי אחרת אם גם לה יש חצי מכונה) ואף אחת אפילו לא יצאה מהחדר להגיד שלום כשמישהי אחרת הייתה נכנסת לדירה. ממש התנהגו כמו זרות.

לעומת זאת בדירה הנוכחית יש הרגשה של...אני לא אגזים ואגיד משפחה, אבל הרגשה של שותפות. הם מתחלקים באוכל בלי להתקטנן על "זה שלי וזה שלך", הם יושבים בסלון ביחד, מדברים וצוחקים, הם עוזרים אחד לשני בלימודים ובכל מה שצריך והדלתות של החדרים לא רק שלא נעולות - הן אפילו לא סגורות, אלא פתוחות לרווחה כל היום, בין אם נמצאים בהם ובין אם לא. רוב הזמן שמישהו בדירה, הוא יושב עם האחרים בסלון. כשמגיעים אורחים למישהו והוא יושב איתם בסלון, ברור לו שזה אחלה אם גם השותפים האחרים יהיו שם.

בשנה שעברה היינו חמש שותפות בדירה והשנה אנחנו שני שותפים ושתי שותפות.

ברור לי שלא הכול יהיה מושלם. ברור לי שאצטרך להתמודד עם קשיים גם כאן, אבל יש לי הרגשה שהצעד הזה של לחזור למרכז ולחזור לשכור דירה, היה הצעד הנכון ביותר שעשיתי בימיי חיי. עובדה שבבת אחת, בשניות, ממצב של דיכאון ומחשבות על התאבדות, הגעתי למצב שבו אני מרגישה סבבה, בשניה שבה נפלה ההחלטה לחזור למרכז.

ובנוגע לעבודה: כזכור לקוראיי, עבדתי שנה שלמה בסקרים ברמת גן בשנה שעברה, התפטרתי כשחזרתי לגור בירושלים ובחודשים האחרונים, כשגרתי בירושלים, לא הצלחתי למצוא עבודה נורמלית. רציתי לעבוד השנה בשירות לקוחות, אבל בכל מקום דורשים קורס. לכן החלטתי לחזור לעבוד בסקרים. התקשרתי למכון סקרים אחר שנמצא במרכז והם אמרו שבשבועות הקרובים יהיה יום מיונים. אני יודעת שזה תכלס יום הדרכה, כי מקבלים לסקרים כל מי שנושם. אז אני מחכה ליום הזה. אני מקווה שהכול יסתדר ואתחיל לעבוד שם כבר בשבוע הבא. אני לא רואה סיבה שזה לא יסתדר אבל מקסימום גם אם לא - זה לא נורא. הרבה יותר קל למצוא עבודה במרכז מאשר בירושלים.

אגב, אחת הסיבות לדיכאון שלי, זה מחשבות על מה אעשה עם הלימודים מבחינה מקצועית. השאיפה היא לעשות תואר שני בלקויות למידה ולהיות מאבחנת דידקטית. הדרך לשם מאד ארוכה, כי הממוצע שלי צועק הצילו ואני אצטרך לשפר אותו בהרבה וגם להשלים קורסים ולהתנדב באיזה מקום בשביל המלצה.אבל עכשיו שאני שוכרת דירה צמוד לאוניברסיטה ומתכוונת להמשיך לגור במרכז בשנים הקרובות - אני מרגישה יותר טוב לגבי זה. הדרך אומנם תהיה ארוכה, אבל אני מאמינה שאני אגיע לזה. אין סיבה שלא אם אעבוד קשה.

וזהו.

אגב, אני ממש לא מתכוונת לחזור לעדכן את הבלוג בתדירות גבוהה. סתם היה לי פתאום דחף לעדכן על כל השינויים הגדולים שקרו.

תהיו טובים.

שלכם,

נונה.