 כינוי:
בת: 38
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2012
על זוגיות, עבודה ולימודים
היי,
הרשו לי לציין שהכותרת מאד מאפיינת את הפוסטים שכתבתי בבלוג הזה פעם, בתדירות מאד גבוהה במשך תקופה מאד ארוכה. רפרפתי על פוסטים בבלוג ושמתי לב שאלה שלושת הנושאים שכיכבו הכי הרבה בבלוג.
אז מה קורה איתי בשלושת התחומים?
לימודים
נותרו לי עוד 12 ימים של לימודים סדירים עד סוף הסמסטר. בעוד חודש וחצי יסתיים הסמסטר ואז רק מבחנים ועבודות יפרידו ביני לבין הזכאות לתואר. שיניתי את דעתי 334873489 פעמים בנוגע למה אני רוצה להיות שאהיה גדולה, בהקשר למה אעשה בו תואר שני. כרגע התוכנית היא לעשות כנראה תעודת הוראה. אבל אני עדיין מתלבטת.
החלטתי לתת פוש אחרון רציני ולנסות בכל הכוח להעלות את הממוצע כמה שיותר. כולי תקווה שאצליח להעלות אותו ברמה כזו שתספיק לתואר שני בעתיד. בשנת הלימודים הקרובה, בכל מקרה, זה לא הולך לקרות.
עבודה
הייתי במינוס גדול, כי לא עבדתי במשך כמה חודשים כשגרתי בירושלים. אני מאד גאה בעצמי שהצלחתי לסגור אותו, בזכות הרבה עבודה קשה. קודם עבדתי במזכירות של אחת המחלקות באוניברסיטה ואז מיד אחרי שהתפטרתי - התחלתי לעבוד בקפיטיריה של האוניברסיטה ומיד אחרי שפיטרו אותי מזה - חזרתי לעבוד בסקרים, באותו מוקד בו עבדתי שנה שלמה בשנה שעברה.
אני מאד מרוצה מזה שאני אחת הסוקרות עם ההספקים הכי גבוהים במוקד, אני גם מאד שמחה שעובדים איתי הרבה אנשים מקסימים שעבדו איתי בעבר ומאד שמחו כשחזרתי. לא הייתי שם בדיוק שמונה חודשים והתקבלתי בחיבוקים רבים וחמים.אני גם מרוצה מכך שזו עבודה בישיבה שלא כוללת מאמץ פיזי וגם שזו עבודה עם אינטארקציה עם אנשים, שלא כוללת מכירות, כי מכירות עושות לי רגשות אשמה.
מבאס אותי שיש שם משמעת צבאית מבחינת מנהלת המוקד ומבחינת אחראי המשמרת. יש חוקים רבים ונוקשים בטירוף. אבל אני מתמודדת. העיקר שיש הכנסה.
בנוסף לעבודה בסקרים במהלך השבוע, אני עובדת גם בימי שישי בעבודה שממוקמת בירושלים ומוגדרת רק לימי שישי.
עוד דבר שמבאס אותי זה ששעות העבודה שלי ושל החבר שלי מתנגשות. החבר שלי עובד מ-6.30 בבוקר עד 18:00 בערב ואני עובדת בסקרים מ-16:00 אחר הצהריים עד 22:00 בערב. אני עובדת בימים ראשון, שני ושלישי ויש לי רגשות אשמה כשהוא נפגש איתי ב-23:00 בלילה - ביודעי שהוא צריך לקום למחרת ב-5.30 בבוקר. גם בחמישי בערב אנחנו לא יכולים לבלות ביחד הרבה, כי אני חוזרת לירושלים, על מנת לעבוד בירושלים בימי שישי. כך נוצר מצב שהערב היחיד שפנוי לשנינו, הוא רביעי בערב, כששנינו אחרי יום לימודים של 11 שעות. אבל ניחא. נתמודד עם זה.
זוגיות
אני והחבר שלי, לו החלטתי לקרוא בבלוג השרירן, ביחד כבר כמעט ארבעה חודשים. אנחנו מאד אוהבים אחת את השני. הוא מעניק לי חום ורכות יש לי פרפרים בבטן בכל פעם שהוא מביט בי או מלטף את שיערי. הוא מאד משקיע בי ומפנק אותי, וגם אני מאד מפנקת אותו ומשקיעה בו.
הקשר בינינו התחיל בצורה הזויה: אני רציתי ממנו רק סטוץ. רציתי סקס ערב אחד (ארבעה ימים אחרי שנכנסתי לדירה במרכז) אז התקשרתי אליו והזמנתי את עצמי אליו (הכרנו כי אנחנו הרי לומדים לאותו תואר) ואז אחרי ששכבנו הוא אמר שאני כבר מזמן מוצאת חן בעיניו ושהוא מזמין אותי לצאת איתו ואני הסכמתי. הוא אמר שאם באמת הייתי רק דופקת וזורקת אותו ומתייחסת אליו כמו אל גוש בשר, כפי שאמרתי לו שהייתה התוכנית שלי, אז הוא היה נעלב, כי הוא סיים עם סטוצים לכל החיים ומחפש רק קשר רציני. חתיכת היפוך תפקידים. (אגב, גם אני לא רציתי את הסטוץ בגלל חרמנות נטו, אלא בגלל הבעיות שהיו לי בזמנו, שזמן סקס זה היה הזמן היחיד שהרגשתי בו משוחררת וכי חשבתי שזה כל מה שאני יודעת לתת).
והתחלנו לצאת והיה מאד נחמד, אבל אני הרגשתי שאני לא מצליחה להתאהב בו, ואחריי חודשיים בערך ביחד נפרדתי ממנו והוא התחנן, ממש התחנן לחזור אליי וגם אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי ואני נתתי עוד הזדמנות וטוב שכך, כי עם הזמן גם אני התאהבתי בו עד מעל האוזניים.
ועכשיו נוצר מין היפוך תפקידים. אני מתה מפחד לאבד אותו. אני מצולקת ממה שהצורה בה גברים אחרים התייחסו אליי בעבר, וגם מצולקת ממערכת היחסים בת השלוש שנים עם בובי, שהייתה זוגיות של ילדים בני 16, כי בובי לא הסכים לתת לי חיים משותפים.
אז בכל פעם שהשרירן לא עונה לי לטלפון, או אומר שהוא עייף ומעדיף לישון או להיות עם עצמו על פני להיפגש - אני מתחילה לאכול סרטים שהוא עומד לעזוב אותי. זה ממש נורא הקטע הזה. השרירן דווקא מאד מוכיח את עצמו, את אהבתו אליי ואת המחויבות שלו כלפיי. למרות שהוא צריך לקום כל יום ב-5.30 בבוקר - הוא נפגש איתי בערב, למרות שאני עובדת עד 22:00, מה שאומר שאני יכולה להיפגש רק בסביבות 23:00. הוא הכיר לי את המשפחה שלו זמן קצר אחרי שהתחלנו לצאת, הוא נסע במיוחד בשבילי לירושלים ויותר מפעם אחת והכיר את משפחתי ואני תמיד יכולה לסמוך עליו שיהיה שם בשבילי ויתמוך בי, כשאני מבואסת ממשהו.
אבל הצלקות שמהיחס שקיבלתי מגברים אחרים בעבר עדיין לא הגלידו והם באים לידי ביטוי לפעמים. פעם אחת כשקבענו להיפגש והשרירן לא הגיע וגם לא ענה למיליון שיחות הטלפון שהתקשרתי אליו (זה ממש נורא הקטע הזה שלי להתקשר מליון פעם כשלא עונים לי), אז הכנסתי לעצמי לראש שהוא עומד לעזוב אותי ואחר כך כשהוא התקשר והתנצל כי נרדם ולכן לא הגיע - האשמתי אותו שהוא סינן אותי. אמרתי לו שאני לא מאמינה לו שהוא נרדם ושהוא בכוונה לא ענה לי. והשרירן היה בשוק מעצם המחשבה. ממש צעקתי עליו. אפילו הכנסתי לו אגרופים. זו הייתה התנהגות ממש חסרת שליטה, שלא הגיעה לו. ככה אני לא מקרבת אותו אליי. אם כבר, אז רק מרחיקה. בסוף אני אשיג את התוצאה ההפוכה. אני מפחדת לאבד אותו ונוצר מעגל קסמים שבגלל דברים כאלה, שנובעים מהפחד לאבד אותו, אני עלולה באמת לאבד.
אני רוצה איתו עתיד. מפנטזת על לעבור לגור איתו בספטמבר, כשתסתיים לי השכירות, בדירה עם השותפים. תכלס, אין שום סיבה שזה לא יקרה. בספטמבר נהיה ביחד כבר שמונה חודשים. אם עדיין נהיה ביחד - אני לא אסכים לחתום חוזה לשנה שלמה עם שותפים ואז לעבור לגור איתו רק אחרי שנה ושמונה חודשים. שמונה חודשים זה די והותר זמן.
השרירן שכר דירה לבד במשך שנה אבל מכיוון שהתעקש לגור לבד ולא עם שותפים, שילם מעל 3,000 שקל בחודש על השכירות, פלוס עוד לפחות 1,000 שקל בחודש על אוכל וחשבונות, פלוס בסביבות ה-1,000 שקל בחודש על זה שהוא מחזיק רכב, פלוס עוד בסביבות 1,500 שקל בחודש על שכר לימוד. אז הוא נכנס למינוס ענק ובפברואר האחרון, כשחוזה השכירות שלו הסתיים, הוא חזר לגור עם הוריו (זה היה לגמרי במקרה שבוע וחצי אחרי שהתחיל הקשר בינינו). השרירן אמר לי בזמנו שהוא מתכנן לשכור דירה כשתסתיים שנת הלימודים.
לא מזמן כשדיברתי איתו על מגורים משותפים בספטמבר הקרוב, הוא אמר שהוא עדיין לא יודע אם זה יקרה, וכששאלתי למה, הרי במילא אמר שהוא מתכנן לשכור דירה אחרי שנת הלימודים הנוכחית ולשכור איתי יהיה לו הרבה יותר זול מלשכור לבד - הוא אמר שאולי יעדיף לחכות עוד חודשיים-שלוש אחרי ספטמבר ואז הסברתי לו שזה בלתי אפשרי, כי אני לא יכולה לחתום חוזה לדירה לחודשיים-שלוש אלא רק לשנה, ואני לא רוצה לחכות שנה שלמה. בלתי אפשרי שאני אחזור לבית ההורים לחודשיים-שלוש כי בית ההורים בירושלים ואני הרי לא אעביר את כל חפציי לירושלים ואסע למרכז כל יום בשביל עבודה ולימודים. לי אין את הפריבילגיה הזאת, בניגוד אליו, שבמקור מהמרכז.
(אגב, זה הזכיר לי כשאני עזבתי את המרכז וחזרתי לירושלים, אז הייתי צריכה לוותר לא רק על העצמאות שבשכירת דירה, אלא גם על העבודה ברמת גן ועל חבריי מהמרכז ועל חיים שלמים שבניתי במרכז ולעומת זאת השרירן כשעזב את הדירה ששכר וחזר לבית הוריו, היה צריך להתמודד עם אבדן עצמאות, אבל יכל להמשיך לעבוד באותה עבודה ולהיות באותה סביבה).
והשרירן אמר שהוא מבין שזה בעייתי, אבל מוקדם מדי להתעסק בזה. ואמרתי לו שהוא צודק.
ואני מבינה אותו. אנחנו ביחד פחות מארבעה חודשים, שגם במהלכם עזבתי אותו וחזרנו. הוא מעולם לא גר עם אף אחת. אני מבינה שזה קצת מלחיץ אותו. וגם הוא מצולק מאקסיות מניאקיות. ומצולק מלשכור דירה, כי זה הכניס אותו למינוס ענק.
מצד שני, הוא כבר לא ילד. הוא בן 32 וחצי. בספטמבר הוא יהיה בן כמעט 33 ואני חושבת שאם אדם בן כמעט 33 לא בשל לעבור לגור עם החברה שלו אחרי שמונה חודשים ביחד - זה אומר דרשני. אני מבינה שזה קשה מבחינה כלכלית. במיוחד לאור העובדה שהוא לא מסיים את התואר השנה כמוני, אלא שיש לו שנת לימודים נוספת, מה שאומר גם לשלם עוד שכר לימוד וגם שלא יוכל לעבוד כל יום. אבל אפשר להתגבר על בעיות כלכליות. חוצמזה, שנה הבאה יהיו לו רק חמישה קורסים, שזה גם פחות שכר לימוד וגם פחות שעות בין כותלי האוניברסיטה.
אם יש מישהו שאני סומכת עליו בעבודה רבה וקשה - זה השרירן. הוא עובד כל יום 11.5 שעות (מלבד יום רביעי, שזה יום לימודים מלא מהבוקר עד הערב ויום חמישי, שבו הוא נאלץ לעבוד רק 9 שעות כי יש לו שיעור אחד בסוף היום).
אז זהו. מי ייתן ובאמת יצליח לנו ונצליח לבנות חיים משותפים. דבר אחד בטוח: אהבה הדדית חזקה - יש.
שיהיה שבוע קסום!
שלכם,
נונה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
