לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


רק על עצמי לספר ידעתי

Avatarכינוי: 

בת: 38





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2012    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2012

סקר, כלא, שמות חיבה, לימודי המשך, מגורים ומערכת יחסים


היי,


אפתח את הפוסט בסיפור שבסופו אבצע סקר. כל הקוראים מתבקשים לענות.

 

ביום חמישי החבר שלי השרירן הסיע אותי למסוף האוטובוסים במרכז, על מנת שאקח אוטובוס לירושלים, כדי להיות שם בסופשבוע. בדרך הבחנתי שאין לי מזומן לשלם על הנסיעה באוטובוס, אז השרירן עצר לרגע בכספומט.

 

יצאתי מהרכב בצד המדרכה (אני רוצה לחזור ולהדגיש שזה היה בצד של המדרכה! לא של הכביש!), השארתי את דלת המכונית פתוחה והלכתי לרגע להוציא כסף. כעבור חצי דקה כבר הייתי בחזרה במכונית. השרירן השתגע מזה שלא סגרתי את הדלת. אמר שצריך תמיד לסגור את הדלת.

 

שאלתי:"למה?"

 

השרירן אמר: "כי ככה צריך! כי ככה נהוג!" ואף טען שאני לא יודעת דבר בסיסי שכזה, כי אין לי רכב ואפילו לא רישיון.


אני המשכתי להתעקש שאני רוצה לדעת למה. אמרתי לו שאני מבינה למה הייתי צריכה לסגור את הדלת אם הייתי יוצאת מהצד של הכביש: כי אז הייתה יכולה לעבור מכונית אחרת ולהוריד את הדלת של המכונית של השרירן. אמרתי לו שאני מבינה למה הייתי צריכה לסגור את הדלת, אם שנינו היינו יוצאים מהמכונית, כי אז מישהו היה יכול להכנס למכונית, לקחת ממנה דברים וגם כמובן לגנוב את המכונית. אבל למה לסגור את הדלת, כשאני יוצאת מהצד של המדרכה, כשמדובר בבדיוק חצי דקה וכשהשרירן יושב במכונית?


השרירן טען שכל האנשים יסכימו איתו וביקש ממני לשאול את הוריי או/ו את חבריי מה הם חושבים בסוגיה. שאלתי ידיד שלי והוא אמר שזה כי מישהו היה יכול להכנס לרכב של השרירן, להצמיד לו אקדח ולהגיד לו לנסוע לאן שיחליט המאיים באקדח. שאלתי את אימא שלי והיא אמרה שזה כי אם אני לא סוגרת את הדלת - השרירן מאבד שליטה על הרכב ואם נגיד מישהו יבקש ממנו לזוז - הוא לא יוכל.

 

מעבר לתשובות האלה, אני אסגור את הדלת פשוט כי זה חשוב לשרירן ואני מכבדת את מה שחשוב לו. אבל מסקרן אותי לדעת מה המניע, כי השרירן לא הצליח להסביר לי אותו.

ועכשיו אני רוצה לשאול אתכם, קוראיי היקרים. האם גם אתם חושבים שצריך לסגור את הדלת בסיטואציה שתיארתי ואם כן למה?


ומסיפור על דלת אחת, בוא נעבור לסיפור על דלת אחרת.

 

היום כשהתעוררתי משינה בבית הוריי, אז עליתי במדרגות, על מנת לצאת מהקומה שלי למטבח של הבית, להכניס לי קפה של שחרית (או ליתר דיוק קפה של קימה מוציא לשון. השעה הייתה כבר בסביבות 11:00). לחצתי על הידית של הדלת של הקומה (כן כן, לקומה יש דלת!) והדלת הייתה נעולה.

 

נורא נבהלתי. הבנתי שאימא שלי נעלה את הדלת. במהלך השבוע אני הרי לא בבית הוריי, אלא בדירה שכורה במרכז ולכן אימא שלי מתוך הרגל נעלה בטעות את הדלת, כי שכחה שאני בפנים, ישנה.

 

דפקתי ודפקתי ודפקתי בדלת וקראתי להוריי ולאחותי. אף אחד לא שמע אותי ולא ענה לי. נבהלתי גם כי שכחתי את הפלאפון שלי ברכב של השרירן ולכן לא יכולתי להתקשר לאף אחד. המשכתי לדפוק ולצעוק. אחרי כמה רגעים נזכרתי שאבא שלי נתן לי את הפלאפון שלו יום קודם, כי אמרתי לו שאני בלי פלאפון. לקחתי מהר את הפלאפון של אבא שלי וחייגתי הביתה. שמעתי את הטלפון של הבית מצלצל מהצד השני של הדלת, אבל לא שמעתי צעדים אל עבר הטלפון ואף אחד לא ענה. התקשרתי לאחותי, שגרה בבית והיא לא ענתה. התקשרתי לפלאפון של אימא שלי והיא לא ענתה. התקשרתי אפילו לאחותי הגדולה שלא גרה בבית, כי חשבתי שאולי ההורים אצלה, אבל גם היא לא ענתה. אחרי רגעים ארוכים אימא שלי סופסוף ענתה לפלאפון שלה. מסתבר שהיא ואבא שלי יצאו לאיזשהו מקום וקרה בדיוק מה שחשבתי שקרה. הם אמרו שינסו להתקשר לאחותי הקטנה, שנמצאת בבית, כדי שתפתח לי את הדלת. הם באמת ניסו, אבל היא לא ענתה להם, בדיוק כמו שלא ענתה לי, כי היא ישנה. ההורים שלי החליטו לעזוב את כל עיסוקיהם באמצע ולחזור הביתה, רק כדי לפתוח לי את הדלת.

 

חיכיתי להם בקוצר רוח. אני לא מסוגלת לתפקד בלי קפה, ברגע שבו אני יוצאת מהמיטה. כשהם סופסוף הגיעו, אז הם מיד פתחו לי את הדלת ואימא שלי נורא התנצלה. הכנתי לעצמי קפה ונזפתי בה. היא שוב התנצלה ואמרה שזה לא יקרה שוב. ביקשתי שתיתן לי את המפתח. זה לא הגיוני שזו הקומה שלי, אבל שלי לא יהיה מפתח ולה כן. היא אמרה שאין צורך ושפשוט לא תנעל את הדלת שוב.

 

זה עדיין קצת מעצבן אותי שאין לי מפתח. כשגרתי בבית ההורים בירושלים כמה חודשים בתחילת השנה, אז הטריף אותי שהיא יורדת לקומה שלי ומציקה לי והיה יכול להקל עליי אם היה לי בזמנו מפתח.  אמרתי לאימא שלי שלאחיות הקטנות שלי יש מפתח לחדרים שלהן, אז למה שלי לא יהיה מפתח לקומה שלי. אימא שלי אמרה שיש הבדל בין קומה לחדר. טוב, שיהיה. העיקר שהקטע הזה של הכלא לא יקרה שוב. אני מניחה שהוא לא יהיה. זה קרה רק פעם אחת ועכשיו אימא שלי למדה את הלקח ותשים לב.


אני שונאת כשאנשים זרים קוראים לי בשמות חיבה. שונאת! אני מאד אוהבת שמות חיבה בכלליות ולעולם לא תתפסו אותי קוראת לשרירן בשמו, אלא רק בשמות חיבה, כשהעיקריים שביניהם זה "מאמי" ו"מתוק שלי" וגם לחברים שלי אני קוראת לרוב בשמות חיבה. אני גם מאד אוהבת כשהשרירן קורא לי בשמות חיבה (הוא כמעט לא הגה את שמי מאז התחלנו לצאת, אלא רק קרא לי "מאמי", "מותק", "יפה שלי" שאת אלה אני מאד אוהבת ולפעמים גם "נשמה" שאת זה אני פחות אוהבת, אבל יכולה להתמודד), אבל אני פשוט שונאת שונאת שונאת, כשאנשים זרים קוראים לי "מאמי", "מותק" ובמיוחד "נשמה". הם לא מכירים אותי! אין להם שום דרך לדעת אם אני אכן מותק או לא! והם פשוט קוראים ככה לכ-ו-ל-ם.

 

כשהקופאית בסופר קוראת לי מאמי או מותק - אני עוצרת את עצמי לא להעיר לה. גם לא אשכח שפעם התקשרתי לקבוע תור לבדיקת ראייה והפקידה שם:"אז את שומעת, מאמי, אפשר ביום שלישי, מאמי, בשעה שתיים, מאמי, או שאפשר ביום רביעי, מאמי, משעה חמש עד שעה שבע, מאמי". מאמי אחותה! היא לא מכירה אותי! איך היא יכולה לדעת אם אני באמת מאמי?

 

גם בעבודה שלי בסקרים, אני לעולם לא אקרא לאנשים שאני מתקשרת אליהם בשמות כאלה. אם מדובר באדם מעל גיל 30 - אני אומרת "אדוני" או "גברתי" ואם מדובר באדם יותר צעיר, אז אני פשוט לא קוראת לו בשום שם. אפילו בשם פרטי אני לא מעיזה לקרוא בתחילת השיחה, אם רשום לי השם, ואני חושבת שככה צריך כשמדובר בסקרים. האנשים בצד השני של הקו הם לא חברים שלי. לפעמים הם קוראים לי בשמות חיבה ואז אני מעיזה לקרוא להם בשמם הפרטי, אבל שם חיבה לנסקר - זה לעולם לא יצא מפי. אגב, לא מזמן מנהלת המוקד נתנה לנו הנחייה שלא לקרוא למרוייאנים בשמות חיבה, במיוחד לא בסקרים של לקוחות של בנקים. אני הקדמתי אותה. איזה יופי.

ואולי גם פה אעשה סקר, אם כבר הזכרתי סקרים. תגידו, אתם קוראים למשל למוכר בחנות למשל מותק?


אני מאד לחוצה ממה יהיה איתי בשנה הבאה. ספטמבר הולך ומתקרב בצעדי ענק. אני לא יודעת מה אעשה עם לימודי המשך. הרעיון האחרון שלי היה תעודת הוראה, אבל כנראה שלא אלך על זה, גם כי ביררתי במזכירות ונאמר לי שאני חייבת לעשות את זה במשך שנתיים וזה נראה לי בזבוז זמן מטורף, כי מדובר בנורא מעט שעות בשבוע, שבהחלט אפשר להכניס בשנה, וגם כי אני לא באמת רוצה להיות מורה והסיבה היחידה שרציתי ללכת על זה - זה שרציתי שיהיה לי מקצוע תוך שנה וגם, שזה בעצם הדבר שהכריע את הכף, זה שאחותי הגדולה אמרה לי שיש לה תעודת הוראה בפסיכולוגיה והיא לא יכולה לעסוק בתחום, כי כמעט בשום בצפר היום אין מגמת סוציולוגיה-פסיכולוגיה ושגם אם יקרה נס ואמצא בצפר כזה - יהיה מדובר בשעתיים בשבוע, כי זה הרי רק שיעור אחד כפול במערכת, ונזכרתי שככה זה היה, גם כשאני למדתי במגמה הזו בתיכון.

 

הממוצע שלי כרגע עומד על 82 ולא מספיק לתואר שני. יש מצב שאם אקרע את התחת, אצליח להעלות אותו ל85 במבחנים של סוף השנה, אבל אז יהיה כבר מאוחר מדי להרשם לתואר שני. ויותר חשוב מזה: אני בכלל לא בטוחה מה אני רוצה ללמוד!

 

אני לא רוצה להשאר בדירה הנוכחית בשנה הבאה. השכירות מסתיימת ב-30.9 ואני פשוט לא רואה את עצמי ממשיכה לגור שם. גם כי נמאס לי מגבעת שמואל. אני לא חושבת ששום אדם חילוני שוכר דירה בגבעת שמואל - אלא אם כן הוא לומד בבר אילן. גם כי נמאס לי מזה שאנחנו ארבעה שותפים. זה יותר מדי אנשים והבית מרגיש כמו רכבת, כי כל הזמן מלא אנשים נכנסים ויוצאים. אני רוצה מרכז,  אבל מיקום אחר ואני יודעת שאין לי כסף לשכור דירה לבד, אבל חושבת שעוד שותף אחד, או מקסימום עוד שניים, זה די והותר.

חשבתי על לעבור לגור בגבעתיים בשנה הבאה. גבעתיים זה מיקום מעולה. מצד אחד זה קרוב לבר אילן. מצד שני זה לא בכל הדוסידה של גבעת שמואל ורמת גן על גבול בני ברק. זה הרבה יותר קרוב לת"א, שמלאה במקומות בילוי ובמקומות עבודה, אבל לא בתוך ת"א, ולכן לא יקר בטירוף. יש גם בגבעתיים מקומות בילוי, קניון ומרכזים מסחריים. למדתי להכיר מקרוב את גבעתיים בחודשים האחרונים וממש התאהבתי בה.

 

חשבתי על לעבור לגור שם עם השרירן, אבל אני לא בטוחה שזה יקרה, כי לא נראה שהוא בשל לזה, וכי גם לי יש ספקות בקשר לזוגיות הזו. חשבתי אולי לעבור לגור עם ידידי אף-פחוס בתור שותפים בגבעתיים, כי הוא גר שם והשותפה שלו עוזבת. אבל השכירות שם מתחילה בתחילת אוגוסט והשכירות שלי מסתיימת בסוף ספטמבר. אני לא יכולה לשלם על שתי דירות במשך חודשיים שלמים. השכירות שם גם הרבה יותר יקרה מהשכירות הנוכחית. יש גבול לכמה אפשר לעשוק את ההורים שלי. וחוצמזה, יהיו לי מבחנים בתקופה הזו ואני לא מוכנה שהם ידפקו. אני מסיימת עם כל המבחנים, כולל מועדי ב, באמצע ספטמבר.

 

ואני לא רוצה לחזור לגור עם ההורים בירושלים. בפעם האחרונה שניסיתי - נכנסתי לדיכאון קליני וקניתי כדורי שינה ולא כדי לישון.


אז אני אוכלת סרטים ודואגת מה יהיה.


בפוסט הקודם, כשכתבתי על כך שאני מצולקת מגברים קודמים וכתבתי על כך שאני רוצה לעבור לגור עם השרירן בספטמבר, אבל הוא עדיין לא בשל לעניין, אז כל המגיבים כתבו לי בתגובות שהוא נשמע בחור מקסים שמכבד אותי ושאני לוחצת מדי ושאני עלולה לאבד אותו ככה, ושזה לגיטימי לגמרי שאדם שנמצא איתי תקופה קצרה כל כך - עדיין לא ידע אם הוא רוצה לעבור לגור אותי ולנהל איתי חיים משותפים.

 

וחשבתי על זה והגעתי למסקנה שהם צודקים. אתמול מלאו לקשר שלנו ארבעה חודשים, וזה באמת לא הרבה זמן (אגב, כשאמרתי לשרירן לפני כמה ימים:"מאמי, ביום שישי נהיה ביחד כבר שליש שנה. זה ארבעה חודשים מאז שהתחלנו לצאת!" אז הוא שמח וחיבק אותי וגם אמר בצחוק שאולי הגיע הזמן שנצא לרגילה. כן כן. מסתבר שבצבא יוצאים לרגילה, שזה חופש של עשרה ימים, בכל ארבעה חודשים וגם אמר בצחוק שאולי זה אומר שאנחנו צריכים לקחת חופש אחד מהשניה לעשרה ימים ואני אמרתי בצחוק שאולי זה אומר ההפך, שנבלה ביחד כל יום במשך עשרה ימים).

 

אבל עם כל כמה שאני לא רוצה ללחוץ, ועם כל כמה שאני מבינה שאנחנו ביחד לא הרבה זמן ועם כל כמה שאני מבינה ומכבדת שהשרירן עובד 12 שעות ביום ואחר כך חוזר הביתה, לבית בו יש אווירה לא נעימה, וצריך גם ללמוד והוא מותש ומוצף - אז עדיין נמאס לי מזה שאנחנו לא מבלים ביחד מספיק ושגם כשאנחנו נפגשים - הוא רק רוצה לישון. אני מתגעגעת אליו. פשוט מתגעגעת.

 

פעם חשבתי שלשרירן מפריע שאני חוזרת לסופי שבוע בירושלים. שאני נעלמת לימים שלמים מהמרכז ואז אנחנו לא יכולים לבלות ביחד. אבל עכשיו אני מבינה שלא רק שזה לא מפריע לו, אלא שהוא אפילו שמח, שיש לו זמן לעצמו ולתחביביו יש במשך השבוע פשוט אין לנו. בכל רגע נתון הוא עובד או לומד ואת הזמן המועט הפנוי שיש לו במשך השבוע - הוא מבלה איתי. אז כיף לו שבסופי שבוע הוא יכול ללכת לחדר כושר וכיף לו שבסופשבוע הוא יכול לבלות עם חברו הטוב, אותו הוא לעולם לא רואה במשך השבוע ויש להם דייט קבוע שהם תמיד קובעים או ליום חמישי או ליום שישי, כיף לו שהוא יכול לצאת לרכב על אופניים לרכיבה אתגרית בשבת השכם בבוקר וכיף לו שהוא יכול לנוח ולראות טלויזיה, כי במשך השבוע אין לו זמן לראות טלויזיה בכלל. הוא גם שמח שבשבתות הוא יכול ללמוד, כי במשך השבוע, אחרי 12 שעות עבודה, נורא קשה לו להתרכז בלמידה בבית.

 

ועם כל כמה שאני משתדלת לכבד את זה ושאני יודעת שהשרירן אכן עובד 12 שעות ביום ובנוסף גם לומד, אז אני עדיין לא מצליחה להימנע, מקצת להיעלב. כי, תגידו מה שתגידו, עדיין יש בזה משהו קצת מעליב.

 

בימים ראשון, שני ושלישי השרירן עובד מ6:30 בבוקר עד 18:00 בערב ואני עובדת מ16:00 עד 22:00 וכך נוצר מצב שאם אנחנו נפגשים - זה ב-23:00 בלילה, כשהשרירן צריך לקום למחרת ב-5.30. וגם בימי חמישי בערב אי אפשר לבלות ביחד הרבה, כי אני צריכה לנסוע לירושלים, כי אני עבדת בעבודה נוספת, שמוגדרת רק לימי שישי, בירושלים. כך נוצר מצב שהערב הפנוי היחיד של שנינו יום זה רביעי, כששנינו אחרי יום לימודים של 11 שעות.

אז בדיוק בגלל שכל כך אין זמן במשך השבוע, שקלתי לסגור סופי שבוע במרכז לעתים יותר קרובות. למרות שזה כרוך בלוותר על העבודה שיש לי בימי שישי בירושלים ולמרות שזה כרוך בכך שאם אני חוזרת, אז אני יכולה לכבס בבית ההורים ולקחת אוכל מבית ההורים, אז אם אני נשארת, אני צריכה להוציא הרבה כסף על לקנות אוכל בסופר ועל לכבס את הבגדים במכבסה וגם כרוך בכך שלא אראה את המשפחה שלי, אליה אני מתגעגעת, עדיין רציתי לסגור סופי שבוע במרכז לעתים קרובות, כדי לבלות אתו. אבל אם הוא לא רוצה או שכן רוצה, אבל לבלות איתי רק מספר מועט של שעות בסופשבוע, אז לא שווה לי להישאר.

 

שמתי לב שאף-פחוס ידידי יודע עליי הרבה יותר מאשר השרירן. וזה לא קשור לזה שהוא מכיר אותי יותר זמן מאשר השרירן. אני לא מתכוונת לזה שהוא יודע עליי דברים שקרו בעבר, אלא יודע הרבה יותר על מה שקורה בחיי היומיום שלי. פשוט כי נוצר מצב אבסורדי שעם אף-פחוס אני מדברת בטלפון לעתים הרבה יותר קרובות מאשר עם השרירן, וגם נפגשת אתו לעיתים הרבה יותר קרובות. אני לא נמשכת לאף-פחוס ואין לי רגשות רומנטיים אליו, אבל לפעמים אני מרגישה שהוא אדם יותר קרוב אליי מהשרירן.

 

וזה כי לשרירן אין זמן: אני לא רואה אותו הרבה וכשאני סופסוף רואה אותו, אז הוא מגיע אליי כדי לישון ולא נעים לי להפריע לו לישון כדי לספר לו על סתם זוטות מחיי היומיום שלי ולכן אני מצמצמת ללספר לו רק על דברים גדולים.

 

ודי. נמאס לי. לא רוצה ככה. בעיקר נמאס לי מזה שאני מרגישה כמו כלבה מניאקית כשאני לוחצת עליו להיפגש איתי והוא רק רוצה ללכת לבית שלו, להתקלח ולישון. וגם נמאס לי שכשאני והשרירן סופסוף נפגשים - כמעט בכל פגישה אני עושה לו שיחת "יחסינו לאן" על כך שאני מתגעגעת אליו.

 

אני אוהבת אותו. גם הוא אוהב אותי. אבל ככה זה לא יכול להמשך. חייבים למצוא פתרון. ואם הפתרון לא ימצא בקרוב, אז עם כל הצער שבדבר, אני אקום ואלך. נמאס לי להרגיש חוסר ביטחון במערכת היחסים.

שבת שלום לכל קוראיי.

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 19/5/2012 12:20  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דניאל ב-2/6/2012 12:03



381,050
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנונה כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נונה כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)