היי לכל קוראיי ושבת שלום למי שקורא את הפוסט בשבת,

בפוסט הקודם, שפירסמתי לפני כמה ימים, כתבתי על התערבות ביני לבין השרירן, החבר שלי. תיכננו ללכת לים ביום שישי במשך היום וללכת למסיבה בערב ואז שהוא יבוא לישון אצלי והשרירן גם רצה ללכת לרכב על אופניים השכם בבוקר. ואני, היות שאני יודעת שלשרירן יש בעיה רצינית עם לאמוד זמנים ב-א ולעמוד בזמנים ב-ע, ידעתי שזה שהתוכנית לא תצא לפועל ושדברים ישתנו או/ו יתבטלו או/ו יתעכבו וכשהשרירן שמע את הספק בקולי - הוא הציע התערבות ואפילו ניסחנו מסמך משפטי על באיזה שעה כל דבר אמור להתקיים וסיכמנו שאם השרירן מאחר לאחד הדברים או מבטל אותם - הוא מפסיד. בנוסף, גם סיכמנו שכשהוא בא לישון אצלי, אז אסור לו לשכב על הגב בפאסיביות ולתת לי לעשות את כל העבודה בסקס, אלא להיות אקטיבי ולגמור פעמיים ואם לא - הוא מפסיד. התערבנו על שתי ארוחות ערב.

אחר כך, כשחשבתי על זה, הבנתי שאני אנצח בכל מקרה. כי אם השרירן באמת יעמוד בכל הזמנים וגם יצליח להעמיד את הזין בלילה - אני אהיה מאושרת שסופסוף הוא הצליח להוכיח שהוא מסוגל לזה (נמאס לי כבר מזה שאנחנו קובעים שעה שהוא יבוא לאסוף אותי לכל מני מקומות ואני תמיד מוכנה בזמן ואז יושבת כמו מסכנה ומסתכלת על השעון וכל עצביי נמרטים בזמן שאני מחכה להוד רממותו וככה אני לא יכולה לקבוע תוכניות אחרת ולארגן את הזמן שלי בהתאם) וגם שנבלה ביחד יום שלם (אף פעם אין לנו זמן. כל השבוע השרירן עובד המון וגם אני עובדת ושנינו לומדים ובסופי שבוע אני בבית הוריי בירושלים) שזה נורא כיף כי אני רוצה לבלות איתו. ומצד שני, אם השרירן יאחר למשהו מהדברים, אני אוכל לדפוק ארוחות של סטייק עסיסי וקינוח ענקי על חשבונו.

אבל ההתערבות הלכה לעזאזל. קודם היא שונתה כי ביום חמישי הודיע אבא של השרירן לשרירן שהוא צריך את הרכב ביום שישי ולכן השרירן דחה את המועד שבו יבוא לקחת אותי לים מ11:00 ל13:30, אבל עדיין ההתערבות תעמוד בעינה ואחר כך הסתבר שגם אימא שלו תעכב אותנו, כי היא ביקשה מהשרירן שיסיע אותה לאיזשהו מקום אז מועד הים נדחה ל14:30, אבל עדיין החלטנו לקיים את ההתערבות, פשוט עם שעות אחרות.

מה שהרס הכול זה שהמקרר בביתו של השרירן התקלקל והשרירן לא שם לב ואכל חומוס מקולקל. החומוס גרם לו להרעלת קיבה מאד רצינית. הוא הקיא את נשמתו משהו כמו ארבע פעמים וגם (סליחה על פירוט היתר) ושילשל את נשמתו משהו כמו ארבע פעמים. הוא שלח לי הודעה ב-4.30 בבוקר על מצבו. בשישי בבוקר קמתי לעבודה (פירוט על מה קורה איתי מבחינת עבודה יבוא בהמשך הפוסט) ואני התקשרתי אליו והוא נשמע מת ואמר שהוא לא מפסיק להקיא ולשלשל והוא עם קומפרסים (או איך שלא כותבים את המילה הזו) על המצח ואני איחלתי לו רפואה שלמה ואמרתי לו כמה שאני אוהבת אותו ואז נסעתי לעבודה ובלבי תקווה שעדיין ניסע לים בצהריים.

אבל כשיצאתי מהעבודה והתקשרתי אליו שוב - הוא אמר שיש לו 39 מעלות חום. לכן, מן הסתם, כל התוכניות ירדו מהפרק. כל מני אנשים ובמיוחד אימא שלי הציעו לי לחזור לירושלים לסופשבוע, אבל אני התעקשתי שאני רוצה לנסוע אליו, לעשות מצוות ביקור חולים.

חזרתי לדירה להתקלח ולאכול ולארוז תיק ואז לקחתי אליו אוטובוס. כשהגעתי לביתו, אז הוא שכב במיטה. נשקתי למצחו והרגשתי שהוא בוער. מדדתי לו חום וראיתי שבאמת יש לו 39.1 מעלות. אז נשארתי שם וטיפלתי בו: טבלתי את הקומפרסים במים קפואים ושמתי על מצחו, כיסיתי אותו כשביקש והורדתי את השמיכה כשביקש. שנינו נרדמנו וכשהתעוררנו הייתה שלולית של זיעה על המיטה, אז החלפתי את המצעים. הבאתי לו כדורים ומים והכנתי לו תה. עשיתי כל מה שאפשר כדי להקל עליו. מדי בערך שעה מדדתי לו חום וראיתי שהחום הולך ויורד במהירות ובהדרגה.

גם אימא שלו מאד דאגה לו. היא ממש מתייחסת אליו כמו אל ילד קטן. אגב, דבר טוב שיצא מכל המחלה הזו זה שאף ראשונה ביליתי בביתו לאורך זמן ולמדתי על כל היחסים של המשפחה שלו. יחסים מאד בעייתים שקשורים למערכת היחסים של אבא שלו ואימא שלו, שאני עוצרת את עצמי לכתוב עליהם פה, כי מדובר בחייהם ולא בחיי.

בערב אכלתי ארוחת ערב איתו ועם אימא שלו. אחר כך רציתי להשאר לישון, אבל השרירן אמר שהוא מעדיף לישון לבד. התווכחנו על זה קצת ואז נכנעתי ואמרתי שאחזור לדירה. בסוף התעכבתי שם עוד קצת ושנינו נרדמנו, אז בלי כוונה כן נשארתי לישון.

בבוקר, כשהתעוררנו, אז השרירן אמר שהוא חושב שהבריא לגמרי. העברתי את ידי על מצחו וראיתי שהוא כבר לא חם בכלל.התחבקנו והתנשקנו.

משהו שהעליב אותי עד עמקי נשמתי זה שדקה אחרי שהתעוררנו - השרירן אמר שהוא רוצה לשטוף את הרכב והציע שיחזיר אותי לדירה. הוא גם אמר שהוא רוצה לארגן לו את החומר לתקופת מבחנים, שמתחילה עוד שלושה שבועות וחצי. זה הכי פגע בי בעולם. לא ידעתי איך להתמודד עם זה שברגע שהוא פוקח את העיניים - הוא ישר רוצה להפטר ממני. כל השבוע אנחנו לומדים ועובדים ואין זמן לכלום. בסופי שבוע אני בירושלים, אז שפעם ביובל יש לנו זמן ביחד בשבת בבוקר - הוא רוצה לגרש אותי???

אני הכי בעולם לא רוצה למנוע ממנו דברים שהוא אוהב, אני הכי בעולם מכבדת את זה שהוא מוצף במחויבויות ואין לו זמן לנשום. אני הכי בעולם משתדלת להיות מתחשבת ומבינה, אבל מה שקרה שם באותו רגע היה מעבר ליכולות שלי. לשטוף את הרכב זה משהו שלוקח רבע שעה, שאפשר לעשות בכל רגע נתון של היום. גם לסדר חומר למבחנים, שמתחילים רק בעוד שלושה שבועות וחצי,זה בהחלט משהו שאפשר לדחות בכמה שעות.

וניסיתי לספוג את העלבון ואז ראיתי שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה וגם חלחלה בי ההבנה שאני לא יכולה להיות איתו יותר. שאני פשוט לא רוצה בתור בנזוג, מישהו שרוצה להפטר ממני ברגע שהוא פוקח את העיניים. והחלטתי שהפעם אני לא אשתוק.

אז אמרתי לו שאני לא חושבת שאוכל להיות איתו יותר ושאני לא כועסת בכלל, אלא רק עצובה, כי אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם דברים כאלה. אני לא יודעת להתמודד עם זה שהוא לא רוצה לבלות איתי. ואז פתאום קלטתי שלראשונה איי פעם, אני מתביישת להיות עירומה לידו. עד כדי כך הרגשתי לא קרובה אליו באותו רגע. אז כיסיתי עם השמיכה את השדיים שלי וכשקלטתי שזה לא מספיק - אז קמתי מהמיטה והתלבשתי במהירות.

השרירן נבהל. הוא ניסה להסביר לי שהוא כן רוצה לבלות איתי. הוא קם מהמיטה וניסה לעצור אותי. הוא אמר שהוא אוהב אותי ושאני החברה שלו, אז מה פתאום שלא ירצה לבלות איתי? התחלתי להקרע מבכי. אמרתי לו שאני הכי בעולם מכבדת את זה שהוא עסוק ואת זה שהוא צריך גם זמן לדברים שהוא אוהב לעשות לבד, אבל אני לא מסוגלת להכיל את זה, שכשסופסוף יש לנו הזדמנות לבלות ביחד בשבת - הוא רוצה לגרש אותי.

השרירן אמר שזה לא נכון. שאני לא צריכה לדבר במונחים האלה ולא לחשוב במונחים האלה. שהוא בסך הכול רצה שאחכה לו בזמן שהוא שוטף את הרכב ואז שנבלה ביחד ונאכל ביחד ארוחת בוקר. אמרתי לו לא לשקר לי. שזה מעליב אותי עוד יותר כשהוא משקר. הבכי שלי הלך וגבר. חיפשתי באינטרנט חברת מוניות והתקשרתי למונית ואמרתי איפה אני נמצאת ולאן אני רוצה שהמונית תיקח אותי (לדירה), אבל כששאלתי כמה זה עולה - גיליתי לחרדתי שזה 60 שקל, אז וויתרתי על הזמנת המונית.

השרירן השתגע. הוא התחנן בפניי להקשיב לו. הוא אמר שוב ושוב כמה שהוא אוהב אותי ורוצה להיות איתי ושזו הייתה סתם אי הבנה. אני המשכתי לבכות ולהיות נסערת. אמרתי לו שאני זו שלא מסוגלת להתמודד עם דברים כאלה, שהבעיה בי ושכדאי לו להיות עם מישהי שכן מסוגלת. כי אני רוצה להיות עם מישהו שכן רוצה לבלות במחיצתי.

השרירן ניסה לחבק אותי. הוא הציע שנלך לים, כמו שתיכננו לפני כן. הוא לא הפסיק להגיד כמה שהוא אוהב אותי ולא רוצה לאבד אותי וכמה שהוא כן רוצה לבלות במחיצתי.

המשכתי להרגיש פגועה עד עמקי נשמתי. ואני רוצה להבהיר לקוראים שזה לא היה בקטע של מניפולציה ולא של ניסיון לעשות רגשי. באמת הרגשתי שמה שקרה שם הוא מעבר לכוחות שלי ושאני פשוט לא מסוגלת להיות איתו יותר.

אמרתי לשרירן שנמאס לי להרגיש שאני כופה את עצמי ונמאס לי להרגיש כלבה ושאני לא מכירה את עצמי בסיטואציה הזו. שאני אדם עם המון שמחת חיים ושאני לא אדם שכופה את עצמו ושמתנהג בצורה חסרת השליטה שהתנהגתי ואני לא מוכנה שהוא מביא את עצמי למצבים שאני לא מזהה את עצמי ושונאת את עצמי.

והשרירן התעקש שאני לא כופה את עצמי ולא הפסיק לנסות לחבק אותי ולהגיד לי כמה שהוא אוהב אותי וכמה שהוא רוצה שנבלה ביחד את היום. הוא חזר על עצמו שוב ושוב עד שהתרציתי וחיבקתי אותו בחזרה.

ניסנו לתכנן את היום. השרירן היה חייב לקחת משהו מאחותו לאימא שלו, אז חיכיתי בבית שלו בזמן שהוא נסע לאחותו לקחת את זה וחזר. רצינו לאכול ארוחת בוקר אצלי, כי קניתי המון מצרכים לכבוד זה, כי הרי התכנון המקורי היה שישן אצלי ביום שישי, אז קניתי מצרכים לארוחה בשבת.הצעתי שיתארגן וילבש בגד ים ואז ניסע אליי, נאכל ואז אני אלבש בגד ים ונצא לים.

השרירן אמר שהוא צריך להתגלח ולא רק את הפנים. זה הצחיק אותי עד עמקי נשמתי, שהשרירן לא הולך לים מבלי להכנס לגלח את החזה. הזכיר לי שגם אני תיכננתי לגלח את המפסעות כשנקפוץ לדירה שלי. יש לי חבר כוסית. :P

השרירן אמר שהוא לא מסוגל לחכות עם האכילה עד שיתקלח ויתגלח ועד שישטוף את הרכב ועד שיגיע אליי. הוא התיישב מיד לאכול משהו קטן. אחר כך, כשראיתי שדברים ממשיכים להתעכב עוד ועוד (בחיים שלי לא פגשתי אדם עם בעיית התארגנות כמו של השרירן. עכשיו אני מבינה למה תמיד לוקח לו שעות להתארגן כשאנחנו קובעים שיבוא לקחת אותי. כל הקטע של להתקלח ולאכול, שתמיד לוקח לי רק כמה דקות, לוקח לו שעות) אז הצעתי שכבר יתגלח אצלי. אמרתי לו שגם אני צריכה להתגלח אז נתקלח ונתגלח יחדיו. הוא הסכים.

אמרנו שלום לאימא שלו, שנדנדה לו לשמור על עצמו כי הוא אחרי מחלה ואז נסענו אליי. בדרך השרירן דיבר על זה שהוא עובד כל יום מ6:30 בבוקר עד 18:00 ולכן כבר הרבה זמן לא יצא לו לשטוף את הרכב, למרות שרצה, כי חייבים אור בשביל זה. הוא אמר שזו הסיבה שרצה לעשות זאת בבוקר. הוא גם אמר שתיכנן להחזיר אותי לדירה, לשטוף את הרכב ולעשות עוד כמה עניינים ואז לבוא אליי ולבלות איתי ושאני סתם לא הבנתי נכון. הוא אמר שאולי הטעות היא גם אצלו, כי לא התנסח נכון ולא ביטא במדויק את מה שרצה לומר. אני התעקשתי שהוא התנהג אליי בצורה מחפירה. שאני יודעת להודות מתי אני לא בסדר, אבל במקרה הזה הוא זה שלא היה בסדר.

ושוב עלה הנושא של כמה הוא מוצף במחויבויות ושוב דיסקסנו בזה עוד ועוד. כמו ששמתם לב, זה מוטיב חוזר ביחסים שלנו. כתבתי בעיקר על זה בכל אחד מהפוסטים האחרונים, בהם כתבתי עליו.

ואז הגענו אליי לדירה והכנתי לנו ארוחת בוקר ואכלנו ואחר כך שכבנו מחובקים ונחנו וכשהתעוררנו אז דיברנו וצחקנו ועשינו סקס והיה נורא כיף. ואחרי כמה שעות של התכרבלות ביחד במיטה אז ראינו ביחד סרט (פעם ראשונה בחיים שראינו ביחד סרט מחוץ לקולנוע. הטלויזיה ממוקמת בסלון של הדירה ולשרירן תמיד לא נעים מהשותפים שלי, אבל היות ששבת, אז כל השותפים שלי היו בבית הוריהם שבערים אחרות. גם להם, כמוני, יש חיים כפולים שמחולקים לשבוע במרכז וסופשבוע באיזור אחר בארץ). ראינו את הסרט מכורבלים כשאני עירומה לגמרי והוא לבוש ופה ושם דיברנו וצחקנו ונישנשנו פיצוחים ובייגלה.

ואחרי הסרט בילינו ביחד עוד רבע שעה, אבל כבר נהיה 18:00 וקצת, אז השרירן מיהר לחזור לביתו, לשטוף את הרכב לפני שיחשיך.

לים לא הגענו כי למרות שהשרירן הביא אליי בתיק בגד ים ומגבת, בסוף לא היה לו כח ללכת, כי הוא אמר שהוא עדיין מרגיש קצת חולשה מאתמול.

אני נורא שמחה על היום שבילינו ביחד. ואני נורא מקווה לעולם לא להרגיש שוב פגועה כמו שהרגשתי היום בבוקר.

 בחצי שנה האחרונה עבדתי בעבודה שמוגדרת רק לימי שישי, בחלוקת עיתונים בסופר בירושלים. התחלתי לעבוד בזה כשגרתי בירושלים והמשכתי כשעברתי למרכז - הרי בדרך כלל אני חוזרת בסופי שבוע לבקר את הוריי בירושלים, אז זה יצא מאד מתאים.

 ביום חמישי האחרון קיבלתי טלפון מחברת כח האדם שמעסיקה אותי והם אמרו לי שהיות שעברה חצי שנה - אני לא יכולה לעבוד בזה יותר, כי החוזה מוגדר לחצי שנה.

לא שכזה אכפת לי להפסיק לעבוד בזה, אבל עיצבנה אותי הצורה שבה הדברים התנהלו. התקשר אליי אדם שלא היה לו מושג מי אני ומה אני ומעולם לא דיברתי איתו בעבר - כדי להודיע לי. הוא אפילו לא ידע איך קוראים למנהל איזור שלי ובאיזה סניף אני עובדת. לגמרי במקרה ביטלתי את המשמרת של שישי הנוכחי, אבל הוא לא ידע את זה. הוא אשכרה התקשר אליי ביום חמישי כדי להודיע לי לא להגיע יום למחרת ולא להגיע שוב בכלל!

אמרתי לו שאפשר להיות מועסקת דרך חברת כח אדם תשעה חודשים ולא חצי שנה, אבל הוא אמר שהחוזה שלי מוגדר רק לחצי שנה. הוא רצה להציע לי הצעות עבודה אחרות, אבל הן לימי חול בירושלים ואני הרי בימי חול במרכז.

מישהי אמרה לי אחר כך משהו שלא חשבתי עליו. שיש מצב שהם רצו להפסיק את העסקתי אחרי חצי שנה - כי אחרי חצי שנה צריך לשלם פנסיה, אבל אני מקבלת בעבודה הזו בסך הכול בסביבות ה-300 שקל בחודש. כמה פנסיה הם כבר היו צריכים להפריש לי? חמישה שקלים?

משמרת היא חמש שעות ומרוויחים 24 שקל לשעה אז זה 120 שקל למשמרת. יש ארבע ימי שישי בחודש, אבל אני אף פעם לא מגיעה לכולם ולכן יוצא לי 240 או 360 שקל בחודש. זה באמת גרושים. מה גם שאני כבר בדקתי וראיתי שביוני הייתי יכולה לבוא בסך הכול פעם אחת.

באמת שלא מטריד אותי עניין הכסף. מטריד אותי הצורה שהם עשו את הדברים. מנהל האיזור שלי אפילו לא ידע. מה זה החוסר ארגון הזה? גם בגלל שהודיעו לי ככה בלי התרעה לא יכולתי להפרד מאנשים שעובדים איתי בסופר.

 אבל בסדר. אני עוברת הלאה. אני יכולה לעבוד מדי פעם בימי שישי בסקרים וככה אני גם לא אצטרך להיות לחוצה על לחזור לירושלים בחמישי בערב, אלא גם אם אני חוזרת לסופשבוע - אני יכולה לחזור ביום שישי וכך לשרירן ולי יהיה יותר זמן ביחד ונוכל לצאת בימי חמישי בערב, מה שנמנע מאיתנו עד עכשיו.

שלכם,

נונה.