אולה,
שלשום היה לי את היום האחרון של הלימודים הסדירים לתואר. כעת רק מבחנים ועבודות מפרידים ביני לבין הזכאות לתואר.
יש לי מבחנים החל מה25.6 ועד ה-31.7 ואחרי זה אני צריכה על סמינריונים.
מה-19.8 ועד ה11.9 יש מועדי ב.
אני מקווה לא להגיע למועדי ב, או לפחות לא להרבה, אבל גם אם כן וגם אם יצא במקרה שאני צריכה את מועד ב שנמצא הכי רחוק מבחינת תאריכים - אני עדיין מסיימת עם כל המבחנים תוך חודשיים וחצי.
גם נדרתי לעצמי נדר לסיים עם הסמינריונים עד ה-11.9, מה שאומר שאסיים את כל חובותיי לתואר, כולל הכול, תוך חודשיים וחצי.
בספטמבר כל היבט והיבט בחיי ישתנה: גם אסיים סופית עם התואר, שהיה מסגרת עיקרית בחיים שלי במשך שלוש שנים, גם אעבור דירה (אני לא חושבת שאף אדם חילוני שוכר דירה בגבעת שמואל, אלא אם כן הוא לומד בבר אילן וגם נשבר לי מלגור עם שלושה שותפים נוספים. אני מתכוונת לעבור לגבעתיים או לרמת גן, אבל לא רמת גן גבול בני ברק, אלא רמת גבול תל אביב. אני סיימתי עם הדוסידה) וגם אעבור עבודה (אומנם התואר הראשון לא נותן לי מקצוע ולא אוכל למצוא עבודה בתחום שלי, אבל אין שום סיבה לעבוד רק שש שעות ביום, אם אין לי לימודים על הראש. אני רוצה לעבוד בשירות לקוחות, במשהו שכולל שיחות טלפון נכנסות, בחברת אשראי. אומנם זו לא עבודה שדורשת תואר, אבל לא נראה לי שיעבדו איתי כל הפריק שואו שעובדים איתי בסקרים, שאלה אנשים מבוגרים ומתוסבכים, אלא צעירים כמוני בתחילת דרכם. זו עבודה הרבה יותר מאתגרת וגם הרבה יותר משתלמת כלכלית).
אני מאד נרגשת. עבדתי קשה כדי להגיע לנקודה בה אני היום.
בשנה הראשונה גרתי בירושלים ונסעתי שלוש פעמים בשבוע בתחבורה ציבורית לרמת גן. פעמיים בשבוע הייתי צריכה להיות ב-6.00 על הדקה מחוץ לבית, בקור. הייתי יוצאת מהבית בחושך וחוזרת הביתה בחושך.
בשנה השניה שכרתי דירה ברמת גן על גבול בני ברק, שלוש דקות הליכה מהאוניברסיטה. היה לי מאד קשה כי בבת אחת עברתי לעיר זרה, גרתי עם ארבע בנות זרות ולא סימפטיות, התחלתי שנת לימודים חדשה ומקום עבודה חדש ולא הכרתי שום דבר ממה שמסביבי. שינוי, גם אם הוא לטובה, הוא מאד מפחיד, במיוחד עבורי.
בספטמבר של השנה הנוכחית הסתיימה לי השכירות וראיתי שבשנת לימודים השלישית יהיו לי רק יומיים במערכת, אז אמרתי שלא שווה להחזיק דירה בשביל פעמיים בשבוע וחזרתי לגור עם ההורים בירושלים. הניתוק מהעצמאות ובנוסף מהחיים שבניתי לעצמי במרכז גבה ממני מחיר קשה ונכנסתי לדיכאון קליני. כמעט פגעתי בעצמי. שרדתי בירושלים ארבעה חודשים וחצי ואז חזרתי לגור במרכז, בגבעת שמואל, גם שלוש דקות הליכה מהעבודה.
היה לי מזל גדול בכך שהיה לי פטור משכר לימוד. אבא שלי עובד באוניברסיטה העברית ולכן לא הייתי צריכה לשלם כלום, בתור בת עובד. אומנם למדתי בבר אילן ולא בעברית, אבל זה לא משנה, כי למדתי באוניברסיטה ולא במכללה. היה לי גם מזל גדול שהוריי עזרו לי מאד בשכר הדירה. בשנה שעברה הם שילמו חצי והשנה הם משלמים את שכר הדירה במלואו. גם את רוב האוכל אני לוקחת מהבית. אומנם עדיין יש לי הוצאות על חשבונות חשמל, גז, ארנונה, אינטרנט, מים וועד בית ועוד כל מני הוצאות שכרוכות בהחזקת דירה, אבל אין ספק שהעזרה של הוריי הצילה אותי.
גם העובדה שהמעורבות החברתית נתנה לי חונכות שזה שיעורים פרטיים בחינם, הקל עליי בצורה בלתי רגילה.
ולגבי מקצוע לחיים, או כפי שאני אוהבת לקרוא לזה:"מה אעשה כשאהיה גדולה" - אני שוקלת לעשות תעודה בעריכה לשונית ולהפוך לעורכת לשונית. האמת שזו הייתה המטרה שלי מלכתחילה כשהלכתי על התואר הזה. אחרי ששיניתי את דעתי 45783783890 פעמים לגבי מה אלך ללמוד ובמה אני רוצה לעסוק - החלטתי שאני רוצה להיות עורכת לשונית. בהתחלה חשבתי שצריך לעשות תואר ראשון בלשון ואז תעודה בעריכה לשונית ואפילו התקבלתי, במאמצים מרובים, גם לעברית וגם לבר אילן ללימודי לשון, אבל אז גיליתי שיקבלו לתעודה הזו כל מי שיש לו תואר ראשון ולא משנה במה, רק שצריך לעשות קצת השלמות. תואר בלשון היה נשמע לי כבד, ולכן החלטתי ללכת ללמוד את התואר שלי במדעי החברה. כמה חודשים אחרי תחילת הלימודים - זנחתי את הרעיון ובשנתיים וחצי האחרונות שיניתי את דעתי עוד 47893789303487 פעמים לגבי במה אעשה תואר שני ובמה אני רוצה להתמקצע ובזמן האחרון, אחרי שאחותי הזכירה לי את עניין העריכה הלשונית, נזכרתי בזה ויש סיכוי גבוה מאד שאלך על זה, אבל לא באוקטובר הקרוב, כי אני רוצה קצת מנוחה מלימודים וגם לבדוק את האפשרויות שלי בניחותא, אחרי שכבר תהיה לי זכאות לתואר.
הבנזוג ואני לא יכולים לעבור לגור ביחד, כי הוא במינוס גדול מדי. הוא שכר דירה לבד בשכירות של 3,000 שקל בחודש. אם מוסיפים לזה 1,000 שקל חשבונות, 1,000 שקל אוכל, 1,000 שקל על החזקת רכב ועוד 1,400 שקל על שכר לימוד, מבינים שאדם שלומד לתואר ראשון ומרוויח 24 שקל לשעה, לא יכול לעמוד בזה, למרות שהוא עובד 11.5 שעות ביום. אז הוא חזר להורים כדי לסגור את המינוס וגם שם הוא משלם חשבונות וקונה אוכל.
ובכלל, הגעתי למסקנה שאני צריכה להצניע קצת את השמחה המטורפת שלי לגבי כך שאני מסיימת את התואר, כי השרירן, שהוא הבנזוג שלי, לא מסיים את התואר. הוא נכשל בכמה קורסים ולכן מצפה לו שנה נוספת, בה רק יחזור על קורסים בהם נכשל, מה שאומר לשלם עוד אלפי שקלים שכר לימוד ועוד שנה, בה לא יוכל לעבוד כל יום. השרירן כבר אחרי ארבע שנים באוניברסיטה (הוא למד לימודי תעודה, לפני שעבר לתואר שלי, על מנת להשלים את התעודה לתואר) ולכן שנה נוספת בהחלט מבאסת עבורו. תוסיפו לכך גם את העובדה שהוא לא בגילי, אלא כבר בן 32 וחצי ותבינו שמצבו עגום.
מצד אחד, אני אומרת לעצמי שאני לא צריכה להתנצל על כלום. אני עבדתי קשה כדי להגיע לנקודה שבה אני נמצאת היום ומגיע לי להיות גאה בעצמי ולרצות שגם הבנזוג שלי יתגאה בי והוא אכן גאה בי.
מצד שני, זה קצת לזרות לו מלח על פצעים. זה קצת מזכיר לי מקרה דומה, רק במינון הרבה יותר נמוך, שקרה לפני כמה חודשים. הייתה לנו איזו עבודה להגשה, שהשרירן התעכב מאד בהגשתה. הוא עבד עליה, בזמן שהוא מת מפחד שהמרצה לא תקבל את העבודה, כי הוא היה בפיגור גדול ואז כבר היו ציונים ואני קיבלתי 94 וקפצתי עד השמיים מהתלהבות, והשרירן שמח בשבילי, באמת שכן, אבל ראו שיש איזה ענן שמעיב עליו ובסופו של דבר הוא אמר לי: "איך אני אמור להגיש שיש כבר ציונים ואנשים קיבלו 94 - בזמן שאני אפילו לא סיימתי את העבודה ולא יודע אם המרצה תקבל אותה?" ואני אמרתי לו שאני לא צריכה להתנצל, כי עבדתי קשה על הציון הזה ומגיע לי כל הכבוד. זה דומה קצת למצב בו אנו כעת, רק במינון הרבה יותר גבוה, כי פה מדובר על זה שאני עוד לא בת 25 וכבר מסיימת את התואר, אחרי שלוש שנים והוא בן 32 וחצי ולא מסיים את התואר, אחרי ארבע שנים באוניברסיטה, אלא ממשיך לשנה חמישית.
וזו לא תחרות. באמת ובתמים שאני לא מרגישה שאני טובה יותר מהשרירן. אני גאה בו ומעריצה את היכולת שלו להחזיק כבר ארבע שנים באותו מקום עבודה, כי לי תמיד היה קשה להחזיק מקום עבודה לאורך זמן. אני גאה בו על היכולת שלו לקום מדי יום ביומו ב-5.30 בבוקר ולעבוד כל יום מ6.30 בבוקר עד 18:00 בערב. אני גאה בו שהוא משלם בעצמו את שכר הלימוד שלו ומצליח גם להחזיק רכב והחזיק גם דירה ב-3,000 שקל, עם כל ההוצאות הנלוות. אני לעולם לא הייתי מצליחה לשלם בעצמי כל כך הרבה כסף. ואני גאה בו שהוא מצליח לשרוד בבית הוריו אליו חזר, כי יש שם אווירה נוראית, כי ההורים שלו מתגרשים. אני יודעת כמה קשה לו ואני חושבת שהוא מתמודד מאד יפה.
ודבר נוסף: יש מצב שעוד כמה חודשים המצב יתהפך ואני ארגיש שהשרירן מקדים אותי, כי השרירן, כאמור, עשה תעודה לפני שעשה את התואר, והתעודה ממקצעת אותו, אז יש מצב שהוא ימצא עבודה בתחום שלו ולי אין סיכוי למצוא עבודה במקצוע שלי, כי אין לי מקצוע.
אני אוהבת אותו. הוא אוהב אותי. מבחינתי הצלחה שלו זו הצלחה שלי וגם מבחנתו הצלחה שלי זו הצלחה שלו.
ועכשיו אני צריכה לנטוש את המקלדת ואת חלון העריכה, כי מחרתיים יש לי שני מבחנים באותו יום ובאותה שעה, ואני לא מוכנה לאף אחד מהם. אז אני צריכה להמשיך לחרוש. אחלו לי בהצלחה.
תאכלו תמיד את הקשה של הלחם.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
