היי,

בשבוע האחרון שקלתי להפרד מהשרירן. הגעתי להחלטה כמעט סופית שאעשה את זה ביום שישי (כלומר אתמול). הסיבות לכך שרציתי להפרד ממנו הן כדלקמן:

כי התקשורת ביננו לא טובה. לאורך כל חצי השנה של הקשר, אני לא זוכרת שום מקרה בו ישבנו ביחד וצחקנו במשך שעות. אני קורעת מצחוק את הידידים שלי וגם אנשים שעובדים איתי, אבל כנראה שחוש ההומור שלי לא מתאים לשרירן. גם חוש ההומור שלו לא מתאים לי. אני לא זוכרת כמעט שום מקרה שהוא הצחיק אותי. יש לו קטע כזה להגיד "קיריחר" שזה בפרסית "בולבול של חמור." אנשים מהעבודה שלו לימדו את זה והוא בטוח שזה קורע. כל כמה משפטים תוקע את ה"קירחיר" הזה ואז אני מסתכלת עליו במבט של: wtf?

אנחנו גם לא מבינים מה השני אומר. למרות ששנינו דוברים עברית על בוריה והצד המילולי הוא הצד הכי חזק בעולם אצלי: השרירן מאד מתקשה להבין למה אני מתכוונת. כל דבר נאלצתי להסביר לו שוב ושוב. וקטע שמאד העליב אותי זה שהרבה פעמים אני מסיימת משפט ואז שבריר שניה אחר כך השרירן שואל אותי משהו שבדיוק באותה שניה דיברתי עליו. דיברתי איתו על הקטע הזה והוא הסכים שזה באמת מעליב והסביר לי שזה לא בכוונה וקורה לו עם כל האנשים בחיים שלו ואני אמרתי לו שאני מבינה שבמקרה שלי זה קשה, כי אני מדברת עם המון פרטים והוא הסכים ושנינו הסכמנו לעשות מאמץ ומאז זה קרה פחות, אבל עדיין קרה. והתקשורת גם לא טובה, כי כמעט בכל שיחה לאחרונה לא הסכמנו על משהו והתחלנו לריב, או לעשות שיחות "יחסינו לאן". ודוגמא לעוד קצר בתקשורת זה שלמשל אני הייתי בטוחה שקבענו שיבוא אליי לדירה מיד אחרי מבחן שיש לו ביום שישי ב-8.30 ולכן לא קבעתי משמרת בעבודה ורק ביום חמישי ב-23:00 בלילה כשהתקשרתי אליו - הוא אמר שהוא רוצה ללכת לאימון בחדר כושר קודם, אז רק ביום שישי על הבוקר ביקשתי להצטרף ומזל שנתנו לי.

פעם, בתחילת הקשר, חשבתי שהשרירן טיפש ולכן הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג, אבל היום אני מבינה שהוא לא טיפש. אני חושבת שיש לו לקות למידה לא מאובחנת וגם שזה שהוא עובר תקופה מזוויעה משפיע עליו ולכן הוא מוצף ונורא קשה לו להתרכז בדברים ולהכיל דברים. והקטע הזה, שהוא מתמודד עם המון המון חרא בחיים שלו, עשה לי רגשות אשמה בכל פעם שדיברתי איתו על דברים שקשים לי בחיים שלי או על דברים שאני רוצה וצריכה מהקשר שלנו.

וכי הסקס לא מספק אותי. אני ממש מתוסכלת מינית. ופעם חשבתי שזו סיבה שטחית להפרד ממישהו, אבל היום אני מבינה שגם אם כל שאר הדברים היו מושלמים - לגיטימי לגמרי להפרד רק בגלל סקס גרוע. כי כשאני שוכבת עם החבר שלי - זה לא נובע מחרמנות זולה, אלא מכך שברגעים האלה אנחנו הכי קרובים, ואם זה לא טוב - אי אפשר להחזיק קשר. הוא אגב, סופר מרוצה ממני בסקס. חושב שאני מלכת עולם במיטה.

ועם כל כמה שניסיתי להדחיק את זה ולהתכחש לזה, תמיד עמוק עמוק בפנים ידעתי שהסיבה העיקרית שאני עם השרירן היא שאני לא רוצה להיות לבד. אני לא יודעת איך להיות בלי גבר בחיים שלי. כבר שמונה שנים לא הייתי בלי גבר בחיים שלי. אני לא מרגישה שלמה בלי גבר. קוראים קבועים בוודאי זוכרים את כל הבעיות הענקיות שהיו לי בתחום. בתחילת השנה הנוכחית הגעתי למצב שאני שולחת sms לחמישה גברים במקביל בנוסח:"רוצה לבוא לזיין לי את הצורה?" רק כדי שמישהו יקדיש לי תשומת לב לכמה רגעים. הייתי בזמנו גם בדיכאון קליני. ולא רציתי להפרד מהשרירן גם כי אני נורא מותשת מהחיפוש אחר זוגיות ואהבה.

ועם כל כמה שניסיתי להדחיק את זה ולהתכחש לזה, תמיד עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני לא אוכל להכיל לנצח את התקשורת הגרועה והסקס הגרוע. אם אין זה ואין זה - מה כבר נשאר?

טוב. האמת שמה שנשאר זה שהשרירן הוא נשמה טובה. בחור טוב והגון שנתן לי חום ואהבה ולא וויתר עליי ולא וויתר על לנסות להכיל אותי, למרות שהוא עובר תקופה מזוויעה.

ועוד דבר שנוסף, שגרם לי להבין שאני צריכה להפרד מהשרירן זה שעדוש נכנס לחיים שלי. עדוש זה בחור שעובד איתי. הפכנו לידידים מאד קרובים. ידידים שיושבים ומדברים שבע שעות מבלי להרגיש שהזמן עובר. פשוט מדברים על כל נושא שבעולם וצוחקים. ולאחרונה הגענו למצבים שבהם אנחנו מדברים המון על סקס וגם המון נמרחים אחד על השניה. לא התנשקנו, לא הזדיינו ולא נגענו במקומות אישיים, אבל כן שכבנו אחד מעל השניה מחובקים ועדוש כן התחכך בי. ומצאתי את עצמי מפנטזת על זוגיות עם עדוש וסקס עם עדוש. ולא, לא התכוונתי להפרד מהשרירן בשביל להיות עם עדוש. הוא לא עד כדי כך חשוב. אבל עצם זה שהייתי מסוגלת לדבר ככה על סקס עם גבר אחר ולהמרח ככה על גבר אחר ולהגיע לכאלה רמות קרבה - מראה עד כמה אני לא מסופקת בקשר עם השרירן.

אז תיכנתי להפרד מהשרירן ביום שישי. קבענו שהוא יבוא אליי ואני תיכננתי מה אומר לו. שקלתי לדחות את זה לסוף תקופת מועדי א שבסוף יולי, כי שנינו לחוצים על המבחנים והשרירן במיוחד, כי הוא לא מפסיק להכשל וכבר יש לו שנה הבאה, שנה נוספת (חמישית!) של לימודים רק כי הוא צריך לחזור על קורסים שנכשל בהם בשנה שעברה ונראה שהיד עוד נטויה כי גם השנה הוא לא מפסיק להכשל. אז שקלתי לחכות לסוף יולי, כדי שנסיים קודם את מועדי א, אבל אז פחדתי שאחרי זה אני לא אפרד ממנו, כי זה שבוע לפני היומולדת שלי ושאחרי היומולדת לא אפרד ממנו, כי זה שבוע לפני תחילת מועדי ב, שמסתיימים באמצע ספטמבר ואז גם בספטבר לא אפרד ממנו, כי בספטמבר אני גם עוברת דירה, גם עוברת עבודה וגם מסיימת תואר שזה מסגרת של שלוש שנים, אז לא אוכל להתמודד עם שינוי נוסף. זה בדיוק הצורה בה דחיתי עוד ועוד את הפרידה מבובי. והבנתי שאני חייבת להפרד מהשרירן ביום שישי.

אבל אז ביום רביעי הוא בא אליי, מבלי שתיכננו את זה קודם. והשרירן ראה שאני שקטה ומהורהרת ושאל שוב ושוב מה קרה, ואמרתי שכלום. והוא חיבק אותי בחום ואמר שאני יכולה לדבר איתו על הכול והסקס היה יותר טוב מהרגיל. והשרירן אמר שביום שישי הוא יזמין אותי לסרט ושנבלה ביחד ויהיה כיף. והיה ממש חמוד.

אז החלטתי לדחות קצת את רעיון הפרידה. פשוט לשים את זה בצד ולא להתעסק בזה כרגע.

וביום שישי דיברנו וסיכמנו שהוא יבוא אליי לארוחת ערב ואחר כך נלך לסרט ואז שיבוא לישון אצלי. אמר שיבוא ב20.30. רציתי שיבוא יותר מוקדם, אבל הוא אמר שיש משחק כדורגל שהוא רוצה לראות, אז סגרנו על 20.30. ואני החלטתי בפעם הראשונה בחיי לבשל. פשוטו כמשמעו פעם ראשונה. והתקשרתי למימי, חברתי הטובה, שתלמד אותי להכין פסטה וגם טיגנתי חזה עוף וגם לבשתי שמלה יפה והתגנדרתי.

ואז ב-20.25 השרירן שלח לי הודעה ששכח שיש הפסקה במחצית של המשחק, אז יגמר רק בעוד 25 דקות ואני התקשרתי אליו ואמרתי שבישלתי בפעם הראשונה בחיים ושהאוכל יתקרר. השרירן אמר שהוא לא ידע ושלא אמרתי לו. אמרתי שאני אומרת לו עכשיו. שמעו בקולו שמצד אחד הוא רוצה לרצות אותי ולהגיע מיד ומצד שני המשחק חשוב לו. אז שאלתי אם הוא כבר לבוש ומוכן והוא אמר שכן, אז אמרתי לו שבשבריר שניה שהמשחק יסתיים שיצא אליי מיד. והשרירן מיד הסכים בשמחה ואמר שיקח לו להגיע אליי חמש דקות מיד אחרי שהמשחק יסתיים.

ואני שוב שמתי את האוכל על האש וחיממתי אותו וב-20.45 התקשרתי לנדנד לו והוא אמר שהמשחק מסתיים עוד שתי דקות ואז שיצא מיד ושוב הזכרתי לו להביא כמה דברים שסיכמנו שיביא וב-20.50 שוב התקשרתי לנדנד והוא אמר שכבר יצא מהבית ושאני לא צריכה להיות כזאת נודניקית.

אבל כמובן, בגלל הבעיה שיש לשרירן לאמוד זמנים ולעמוד בזמנים, זה לא לקח חמש דקות. לוקח לשרירן זמן לעשות כל פעולה וזה גם לא דרך שלוקחת רק חמש דקות וגם קשה למצוא חניה ולכן השרירן דפק בדלת בביתי רק ב-21.10 וזה נורא עיצבן אותי, כי כל האוכל התקרר וגם כי רבע שעה אחרי זה, כבר היינו צריכים לצאת לסרט. כבר הייתי על סף דמעות.

וכשהוא דפק בדלת ב-21.10 - פתחתי לו את הדלת זועמת. והוא אמר:"ואי, איזה פרצוף" ואז צרחתי עליו בטירוף. ממש הוצאתי עליו את הגרון. והוא נורא נבהל. הוא הסתובב ללכת לחדר שלי ותפסתי אותו בשרוול בפראות. השרוול נפרם ונראה לי שהשרירן גם נשרט. תפסתי את השרוול בכזאת פראות עד שהשרירן נרתע לאחור - מההדף עפה לי היד וקיבלתי מכה מהמדף.

השרירן היה המום ומזועזע. הוא אמר לי להפסיק מיד לצרוח עליו ושאני אשלם על מה שעשיתי לו ביד. המשכתי לצרוח כמו מטורפת. הוא אמר שאם אני ממשיכה לצרוח - הוא הולך. פתחתי לו את הדלת והמשכתי לצרוח. הוא אמר שהוא הולך. צרחתי עליו שאם הוא הולך - הוא לא יכול לחזור יותר אף פעם. השרירן שוב ניסה להרגיע אותי וכשראה שזה לא מצליח - הלך.

התקשרתי אליו אחרי כמה דקות ואמרתי לו שאם הוא לא חוזר באותו רגע - לא יוכל לחזור לעולם. השרירן ניסה לדבר איתי על זה שהפחדתי אותו עם ההתנהגות שלי וגם שלא אמרתי לו מראש שאני מבשלת, אבל לא נתתי לו לדבר. חזרתי שוב ושוב על זה שיחזור מיד ואם לא - לא נדבר שוב לעולם. השרירן אמר שיחזיר לי תשובה תוך שתי דקות.

כמה דקות אחרי זה הוא שלח לי הודעה:"אני נוסע הביתה. אני בשוק ממך" ואני כתבתי לו:"אם אתה נוסע הביתה - אני מוחקת אותך מהנייד, מהפייסבוק ומהחיים שלי" והוא כתב לי:"אם את תרצי נדבר מחר על הדברים" ואני כתבתי:"אני לא אדבר איתך יותר לעולם אם אתה לא חוזר עכשיו" והוא כתב:"לחזור למה? לעצבים?" ואני כתבתי:"לא. אני אדבר בשקט" והוא כתב:"אין לי חשק לעלות למעלה" ואני כתבתי:"אז לא נדבר שוב לעולם ואני מתכוונת לזה" וכתבתי עוד הודעה:"אתה בא לדבר בשקט או הולך לנצח?" והוא כתב לי:"את מפחידה אותי עם ההתפרעויות האלה. אני לא אוהב את זה."ואני כתבתי:"אני לא אתפרע. אתה בא לדבר יפה בשקט או הולך? אם אתה הולך אז אתה לא יכול לחזור אף פעם" והוא כתב לי:"יצא לי החשק מהערב הזה וזאת האמת. אם תרצי לדבר מחר, נדבר" ואני כתבתי לו:"לא נדבר שוב בחיים. ביי ובהצלחה בחיים". והוא כתב לי:"את ממש קריזיונרית. תירגעי." ואז לא עניתי לו ומחקתי אותו מהרשימה בפלאפון שלי.

וכעבור כמה דקות הוא התקשר וסיננתי אותו (זיהיתי את המספר למרות שלא היה כתוב לי השם). הוא התקשר שלוש פעמים ברצף ולא עניתי.

ואחרי חצי שעה עשיתי טעות גדולה כששלחתי לו הודעה:"אתה מגיע או שנפרדים"?

והוא כתב לי:"התקשרתי אליך שלוש פעמים כי רציתי לעלות ולא ענית לי אז פירשתי את זה שאת כבר לא רוצה לדבר איתי בחיים. אז נסעתי. מה עושים עכשיו נונה?"

ואני כתבתי לו:"הבחירה בידיך. לבוא לנסות ליישר הדורים או לצאת לי מהחיים."

והוא כתב:"אני כבר בבית ופרקתי את התיק. אני אבוא אליך מחר בבוקר. מה דעתך?"

ואני כתבתי:"מחר מאוחר מדי. או שאתה בא עכשיו או שאל תבוא יותר לעולם."

והוא כתב:"ככה את עושה לי? איזה מין בנאדם את?"

ואני כתבתי:"זה המצב. אמרתי לך כבר לפני יותר משעה שאם אתה הולך אז אין לך לאן לחזור."

והוא כתב:"תודה רבה על הכול נונה".

ואני כתבתי:"ביי ובהצלחה בחיים."

והוא כתב:"ביי וגם לך."

ואחר כך, כשניתחתי את זה לעצמי, הבנתי שהשרירן יצא קצת מעצבן, בזה שהתעכב לארוחה, אבל מה שעשה מין הסתם לא מצדיק את ההתנהגות הפראית שלי ואת איך שצרחתי עליו ואת זה שנפרדתי ממנו וכמובן את זה שהרמתי עליו יד. שיחה עם מימי אחר כך הבהירה לי שהצורה שתפסתי אותו בשרוול זו ממש אלימות, שאולי נובעת מכך שאני גדלתי בבית שיש בו אלימות.

אני רציתי להפרד ממנו בגלל הסיבות שכתבתי בחלק הראשון של הפוסט. תיכננתי להפרד ממנו באותו יום, אבל השתפנתי. והמריבה הזו נתנה לי, לא במודע, סיבה להפטר ממנו, מבלי שאצטרך להתמודד עם לשבת ולדבר איתו במשך שעות על כל מה שמפריע לי בו ולהיות חזקה כשהוא ינסה לגרום לי להשאר איתו.

וזה כל כך לא הוגן כלפיו. הוא באמת בחור טוב. לא היה לו מושג שאני שוקלת להפרד ממנו. הוא לא הבין למה אני מתנהגת כמו שהתנהגתי. הוא נבהל והאמת שהוא הלך בצדק. סמרטוט מי שישאר באותו חדר עם מישהי ששניה לפני כן הרימה עליו יד.

וזה שהוא התחנן בפניי שנדבר למחרת, מראה עד כמה הוא כן רוצה להיות איתי. אני לא יכולה להאשים אותו שהוא לא חזר באותו ערב. על אחת כמה וכמה לאור העובדה שמסתבר שהוא כל הזמן הזה לא נסע, אלא ישב ברכב מתחת לבניין שלי ושהוא כן החליט, אחרי התלבטות, לעלות למעלה, אבל אני סיננתי אותו כשהוא התקשר שלוש פעמים, אז הוא נסע הביתה ומין הסתם שלא היה בסדר מצדי לדרוש ממנו לצאת שוב מביתו ולבוא שוב אליי, אחרי שסיננתי אותו. והוא הרי כן רצה לבוא למחרת בבוקר. אבל שוב - לא איפשרתי לו. יצאתי כלבה מטורפת. ליתר דיוק, כלבה בטירוף ובנוסף מטורפת.

דיברתי על כל זה עם מימי. היא זו שהבהירה לי שהתפיסה בשרוול זו אלימות, היא זו שגם אמרה לי שאני חייבת להפנים שאני בחורה שווה ושלא יתכן שכל הזמן אצטרך גבר כדי שארגיש שלמה. היא זו שגם הזכירה לי את הדיכאון הקליני שהייתי בו בתחילת השנה והיא זו שאמרה לי שאני חייבת לפנות לטיפול ושהמעבר לעיר אחרת היה רק פלסטר. היא זו שגם אמרה לי שהיא לא מאמינה שזה יגמר בצורה כזאת סופית עם השרירן ושאנחנו עוד נדבר ואני אבהיר לו את עצמי ושאומנם לא נחזור, אבל נסיים את זה בצורה יותר נורמלית. היא זו שגם הציעה לי לעשות משהו שאני אוהבת וללכת לישון. כפרעליה. אני כל כך אוהבת את הילדה הזו. אומנם אנחנו בקושי מתראות, אבל שוב ושוב היא מוכיחה, וגם אני מוכיחה, שבשעת משבר ניתן את המעיים אחת בשביל השניה. 

רגשות האשמה על הצורה המזוויעה שהתנהגתי בה, ובמיוחד על האלימות שהפגנתי כשתפסתי אותו בשרוול, הציפו אותי. מאוחר בלילה התקשרתי להתנצל, אבל הוא לא ענה. שלחתי לו הודעה:"סליחה שתפסתי אותך בשרוול. זו הייתה אלימות מצדי. זה לא הגיע לך." והוא לא ענה לי, ובצדק.

ואני מבולבלת ומוצפת. יש לי מבחן מחר ובמקום ללמוד אליו אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה במשך שעות. אני חייבת להפסיק. אני חייבת להתאפס על עצמי.

שבת שלום.

שלכם,

נונה.