אולה, אמיגוס. קו מוס טס?

אני נמצאת בתקופה קצת קשה. אחת הסיבות לכך שנשבר לי מהדירה בה אני חיה. השכירות שלי מסתיימת ב-30.9 ואז אעבור לדירה אחרת, וכבר קשה לי לשאת את הצפיה לעוף מפה כבר. טוב, האמת שאני קצת מגזימה. זה לא שאני ממש סובלת. פשוט קצת קשה לי.

והסיבות לכך שנשבר לי מהדירה הן לדלקמן:

קודם כל, אחד השותפים שלי מביא באופן קבוע את החברים שלו והם יושבים בסלון. זה גם מפריע לי מאד בגלל הרעש, כי אני לא יכולה לישון או ללמוד ברעש או בכלל להתרכז בכלום. וזה גם מפריע לי כי הטלויזיה היחידה בדירה נמצאת בסלון. ולא נעים לי לשבת עם חבריו. זה ממש מעצבן. כל פעם שאני הולכת למטבח לקחת משהו לאכול או לשתות - עשרה גברים זרים רואים אותי בפיז'מה ובלי חזיה מתחת לחולצה. אפילו אם לא מדובר בעשרה, אלא רק בחבר אחד או שניים, זה עדיין מעצבן. אין לי רק שלושה שותפים. בתכלס, יוצא שיש לי הרבה יותר, כי הדירה הזאת כל הזמן מלאה באנשים.

דבר שני, שניים מהשותפים שלי הפכו לחברים הכי טובים בעולם. לשבת איתם בסלון זה ממש כמו לשבת עם זוג. יש להם את הבדיחות שלהם ואת השיחות שלהם. הם לעולם מן הסתם לא יגרשו אותי מהסלון, אבל זה לא נעים לשבת עם זוג. זה ממש מרגיש כמו לשבת עם זוג שזה עתה מיסד את יחסיו ומתרגש להפגין זאת.

דבר שלישי, לשותפה שלי נמאס ממני. זה מאד בולט. היא פונה אליי אך ורק כדי להעיר לי על כלים לא שטופים, או על משהו לא נקי אחר. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיא חייכה אליי. היא לא בהמה כמו שותפה אחרת שהייתה לי שנה שעברה, ולכן היא משתדלת להיות מנומסת וגם לעולם לא תרים עליי את הקול, אבל מאד ברור שהיא מתה שנעוף כבר מהחיים אחת של השניה.

זה פשוט קשה לחיות עם כל כך הרבה אנשים. נותן תחושה הרבה פחות ביתית.

ובלי שום קשר לשותפים שלי, נמאס לי מגבעת שמואל. יש לי תיאוריה שאף אדם חילוני לא שוכר דירה בגבעת שמואל, אלא אם כן הוא לומד בבר אילן והיות שאני מסיימת ללמוד בבר אילן בספטמבר הקרוב - אין לי שום סיבה להשאר פה.

גם נמאס לי מזה שמשפצים את הבניין שאני גרה בו ומדי יום ביומו אני מתעוררת ב-6:45 בבוקר מצעקות בערבית, דפיקות פטיש, ריח של אבק וצבע וקדיחות מקדחה. איך אפשר לתפקד ככה?

אגב, כשנכנסתי לדירה הזו אז מאד התלהבתי מזה שהשותפים יושבים ביחד בסלון, חולקים בינהם את האוכל ומתעניינים זה בחיי זה. זה מאד הלהיב אותי, כי שנה שעברה גרתי בדירה בה היו חמש שותפות (כולל אותי), שהיה בינהן נתק מוחלט. כף רגל אדם לא דרכה בסלון. כל אחת הייתה מסוגרת כל היום בחדר שלה. אם הייתי נכנסת לדירה - אף אחת לא הייתה יוצאת מהחדר להגיד לי שלום (וגם לא כדי להגיד שלום למישהי אחרת), אפילו אם הייתי חוזרת אחרי סופשבוע שלם - אף אחת לא הייתה יוצאת מהחדר להגיד לי שלום. הייתה לנו מכונת כביסה והפעלנו מכונות חצי ריקות, בלי להעלות על הדעת לשאול עוד מישהי אם יש לה כביסה. לכל אחת היה מדף במקרר שהיה אסור באיסור חמור לגעת באוכל שלה. הייתה שותפה ששמרה את התיונים שלה בחדר. אשכרה שקיות תה בחדר! פעם היא הכינה ביצה והיא נסדקה אז היא נאלצה לזרוק אותה וזו הייתה הביצה האחרונה שלה. הצעתי לה ביצה משלי והיא הייתה כל כך אסירת תודה, כאילו מה כבר הצעתי. לא אשכח איזה פרצופים עשתה לי כשפעם ביקשתי ממנה שתיתן לי בקבוק מים מינרלים מהשישיה שלה ושאחזיר לה. בקיצור, ריחוק מטורף. כל הזמן הרגשתי שאני יכולה להיות מחוץ לדירה חודש ולאף אחת לא יהיה אכפת אם אני חיה או מתה, ואף אחת לא תרים טלפון, אלא אם כן אפגר בתשלום החשבונות לדירה.

לכן, כל כך התלהבתי מהדירה הנוכחית, אבל אז גיליתי שדווקא שיתוף המזון והישיבה המשותפת והתעניינות בחיי השותפים בדירה הנוכחית - הייתה בעוכריי. כי אחד השותפים קנה אוכל ב700 שקל וחיסלנו לו את זה תוך כמה ימים והוא נורא התבאס. כי שותפה שלי כעסה עליי שאני שואלת אותה לאן היא הולכת כשהיא יוצאת מהדירה וסיפרתי לה בדיוק מה שכתוב בפסקה הקודמת ואמרתי לה שבדירה הקודמת לא הייתי מעלה על דעתי לשאול מישהי לאן היא הולכת ואז לא הייתה הזדמנות לכעוס. כי עם כל כמה שהייתה שנה שעברה אווירה מגעילה - היה לפחות יתרון אחד. הגבולות היו ברורים. פה הגבולות היו מטושטשים לגמרי וכל הזמן נדרשנו להגדיר אותם מחדש.

בספטמבר אעבור לדירה אחרת. יש לי קריטריונים מאד ברורים בקשר למה שאני רוצה מהדירה החדשה:

קודם כל, אני רוצה לגור בגבעתיים. גבעתיים נמצאת במיקום מעולה. מצד אחד, היא קרובה לבר אילן. מצד שני, לא בדוסידה של גבעת שמואל ורמת גן על גבול בני ברק. היא גם נמצאת הרבה יותר קרוב לתל אביב, ומרבית מקומות העבודה והבילוי הם בת"א. היא אומנם יקרה, אבל לא יקרה כמו ת"א. אסכים להתפשר על לגור ברמת גן ולא בגבעתיים, אבל אם רמת גן - אז רמת על גבול ת"א או/ו רמת גן על גבול גבעתיים. לא רמת גן על גבול בני ברק! מספיק לי ששנה שעברה גרתי על גבול בני ברק ושגם שנה שעברה וגם השנה - אני עובדת על גבול בני ברק.

דבר שני, אני רוצה שותף אחד בלבד. לי נשבר לגור ברכבת. אני מעדיפה שזה יהיה גבר, אבל אוכל לחיות עם זה שזו תהיה אישה. שותף אחד ולא יותר זה משהו שלא אתפשר עליו בשום פנים ואופן. נראה לי נותן תחושה הרבה ביתית.

דבר שלישי, אני רוצה מכונת כביסה. קשה עד בלתי נסבל לי להסחב עם המון כביסה כל כמה ימים הלוך וחזור לירושלים. מילא בהלוך לירושלים, אבל כשאני מירושלים למרכז עם מלא אוכל בתיק בנוסף לכביסה - אני כמעט נופלת לאחור. לא יכולה לעשות שום צעד. יש לי מכבסה במרחק הליכה מהדירה, אבל הבן אלף זונות שעובד שם לוקח לי עשרה שקלים לקילו, כלומר זה יוצא 200 שקל בחודש, שזה המון כסף, שאין לי. פשוט לזרוק כסף לפח.

דבר רביעי, אני חייבת שהדירה תהיה מרוהטת. אשמח כמובן אם גם החדר שלי יהיה מרוהט, אבל אסתדר עם להביא שולחן, מיטה וארון לחדר שלי. את הסלון ואת המטבח אני לא מוכנה לרהט. שום ספה ושום מקרר אני לא אביא.

דבר חמישי, אני חייבת שהשכירות תהיה בסביבות 1,700. בדקתי באינטרנט וזה מה שעולה בממוצע שכר דירה, בדירה בה יש שני שותפים בלבד. אני מודעת היטב לעובדה שאצטרך לשלם מאות שקלים חשבונות (מים, ארנונה, חשמל, אינטרנט, ועד בית, יס/הוט אם יש...), וגם שהחשבונות יהיו הרבה יותר גבוהים מכרגע, כי הם יתחלקו בשתיים ולא בארבע, אבל אין מה לעשות.

דבר שישי, חייבת מזגן. לא מאמינה שתהיה עם זה בעיה. קשה לי להאמין שקיימות במרכז דירות בלי מזגן. במרכז יש לחות מטורפת. אני מתבשלת כמו בסאונה כשאני יוצאת החוצה לחמש דקות וגם קיימת תופעה שפשוט לא קיימת בירושלים - חם גם אחרי שהשמש שוקעת. אני אשכרה מזיעה גם אם אני בחוץ בחושך.אוי, לחות לחות.

עוד סיבה שקשה לי היא שהציונים שלי עד עכשיו במועדי א על הפנים. האמת שאני רגילה לזה. בכל השלוש שנים של התואר תמיד קיבלתי בכל תקופות המבחנים בכל מועדי א בסביבות ה-70 ואז במועדי ב קיבלתי 85 ומעלה. אבל זה מבאס, כי אני רוצה לגמור עם זה כבר. אם הייתי מסיימת הכול במועדי א - הייתי מסיימת כל חובותיי לתואר בסוף יולי, ורק בגלל מועדי ב ועוד סמינריון אחד שנשאר לי לכתוב - אסיים רק באמצע ספטמבר. זה מעצבן גם כי אני שבוזה כבר וגם כי אני רוצה להתחיל לעבוד במשרה מלאה. הרי בספטמבר אעבור לדירה שרק השכירות בה בעלות 1,700 ואני רוצה לשלם ולא שההורים שלי ישלמו. טוב, נו. אחרי שלוש שנים - מה זה כבר עוד חודש וחצי. לפחות אני יודעת שהעבר מוכיח שאני תמיד משפרת במועדי ב לפחות ב14 נקודות.

סיבה נוספת שאני מבואסת היא העבודה שלי. אני מודעת היטב לעובדה שגם אחריי שאסיים את התואר - אצטרך לעבוד עם אנשים שאין להם תואר, מכיוון שהתואר הראשון שלי נותן לי מקצוע ואני יכולה לחיות עם זה. מה שמבאס אותי זה שבמקום לעבוד עם אנשים צעירים וסטודנטים - אני עובדת עם המון אנשים בשנות החמישים לחייהם, ששום מקום עבודה לא יקבל. יש לעבודה שלי בסקרים תנאי קבלה אחד מחמיר, שמי שלא עומד בו - לא מתקבל. התנאי הוא...תחזיקו חזק! התנאי הוא...לנשום! אם אתה עומד בזה - התקבלת. אשכרה מקבלים כל מי שנושם.

אני עובדת עם המון חרדים. זה הגיוני, כי זה על גבול בני ברק. זה גם הגיוני כי גיליתי שהקצבה שחרדים מקבלים היא עד גיל 35. ואז אדם, שלא למד מקצוע ואין לו שום ניסיון בשוק העבודה - יוצא לשוק העבודה בגיל 35. איפה יעבוד? כמובן שבסקרים.

לכן אני רוצה לעבוד בשנה הבאה בחברת אשראי, למשל, בשיחות טלפון נכנסות בשיחות לקוחות. זה אומנם לא עבודה שדורשת תואר, אבל זו עבודה עם אנשים צעירים בתחילת דרכם כמוני ולא עם אנשים בני 50 שלא יקבלו אותם לשום מקום עבודה אחר ולא עם פרחות. זה מקום עבודה שאפשר להתקדם (בסקרים אין לאן להתקדם חוץ מלהיות ראש צוות שלזה אנשים בודדים זוכים וגם זה ממש לא כזה הישג). מקום יותר מתגמל מבחינת כספית, מקום שיש לו תנאי קבלה מחמירים יותר מנשימה. עבודה יותר מאתגרת מלחזור על עצמי מליארדי פעמים בסקרים.

ודבר נוסף שמבאס אותי זה שאני מרוששת. אני במינוס 2,200 ולא יכולה לעבוד הרבה, בגלל המבחנים. טוב,נו. ברגע שאסיים עם מועדי בבאמצע ספטמבר - אתחיל לעבוד במשרה מלאה. אני באמת רוצה לשלם את השכירות של ה1,700 בדירה החדשה בעצמי. יש גבול כמה אפשר לחלוב את ההורים.

והדבר העיקרי שקשה לי זה בעיותיי עם גברים. עתה, כשאני והשרירן נפרדנו (פירוט בשני הפוסטים האחרונים), אני מאד מפחדת לחזור לדפוסים ישנים, מבחינת הגברים. לא בא לי לחזור להשתרלל. לא בא לי לחזור להציע את גופי לכל אדם שנקלע בדרכי, רק כדי שמישהו יקדיש לי תשומת לב לכמה רגעים. כבר עכשיו אני מרגישה איך אני חוזרת לזה. 24 שעות אחרי שהשרירן ואני נפרדנו ביום שישי - כבר התמזמזתי בעירום מלא עם עדוש והדבר היחיד שעצר בעדנו מלשכב זה שלא היה לנו קונדום. במוצ"ש שאחריו (לפני יומיים), שוב זה קרה.

עדוש זה הרע במיעוטו כי אנחנו באמת ידידים והוא באמת מכבד אותי, מעריך אותי ומחבב אותי, אבל מבאס אותי שאני זו שדחפה אותנו להגיע לסיטואציה מינית. כנראה שבעומק לבי אני מפחדת לאבד אותו אם לא אשכב איתו. למרות שהוא לא הראה שום סימנים לזה ורק הראה כמה הוא רואה בי ידידה מקסימה. גם מפחיד אותי שאם עדוש לא יהיה זמין - שום אעבור על כל הרשימה בפלאפון שלי ובפייסבוק שלי ושוב אשלח הודעה לחמישה גברים במקביל:"רוצה לבוא לזיין לי את הצורה?" ואז כל הקודם זוכה: מי שיענה ראשון - ישכב איתי.

שיחה עם חברתי הטובה צוצו גרמה לי להבין שמצבי לא כל כך נורא. כששטחנו את כל הבעיות אחת אחרי השניה - ראינו שהן כולן תיפתר בספטמבר.

הבעיה שנמאס לי מהדירה תיפתר - כי כבר לא אגור בה, אלא אעבור לדירה חדשה.

הבעיה של הציונים תיפתר, כי מועדי ב מסתיימים ב-11.9 ועד אז - אפשר את כל הציונים, כמו תמיד וגם, זה אומנם משביז שזה נמרח עוד קצת, אבל יאללה. תקופת מבחנים אחרונה.

הבעיה של העבודה תיפתר, כי אעבוד במשרה מלאה.

הבעיה שאני מרוששת תיפתר, כי כאמור, אעבוד במשרה מלאה.

אני צריכה לחכות עוד מקסימום חודשיים ואז כל זה יפתר.

זה אומנם מעצבן כי זו תקופת מעבר מעצבנת ומרגישים כאילו הזמן לא זז, אבל חודשיים זה באמת מעט זמן ואז הכול יהיה בסדר.

הבעיה היחידה שלא תיפתר עוד חודשיים ולמעשה לעולם לא תיפתר, אם לא אפנה לטיפול, זו הבעיה עם הגברים. זו בעיה שצריך לעקור מהשורש. זו בעיה שאני סובלת ממנה כבר המון שנים והגיע הזמן לשים לב סופסוף את הסוף. אבל אני משתפנת לעשות את זה. מפחדת לברר מה הפרוצודורה כדי לקבל טיפול. דוחה את זה שוב ושוב.

מה שכן, התקופה הקשה הזו הוכיחה לי איזה חברים מקסימים ומשפחה מדהימה יש לי. שבוע שעבר, ביום ראשון, חזרתי לדירה מהעבודה, התיישבתי בסלון ואז בהחלטה רגעית ואימפולסיבית לחלוטין - החלטתי לנסוע לירושלים. היה לי מבחן ביום רביעי, ולכן לא היו לי מחויביות במרכז בימים שני ושלישי. בקיצור, קמתי, אזרתי תיק ויצאתי. השעה הייתה 23 בלילה אגב (זה היה יומיים אחרי הפרידה מהשרירן). למחרת, סיפרתי לאימא שלי את כל מה שכתוב בפוסט הזה (חוץ מהחלק על עדוש), ואימא שלי ממש ניסתה לעודד אותי ולנחם אותי. מבלי שביקשתי, היא גם הביאה לי כסף שיהיה לי לחשבונות (שילמתי המון על חשבונות החודש, כי כל חודש יורד לשותף אחד צ'ק של ועד בית בשביל כולם והחודש הזה ירד לי) ולא הפסיקה להגיד כמה הם שם בשבילי ויתמכו בי. גם אבא שלי היה מקסים. חיבק אותי בחום ואמר עד כמה הם אוהבים אותי. והאמת שאני באמת מרגישה את זה. אני תמיד יכולה לסמוך עליהם שיהיוו בשבילי גב. גם האחיות שלי מקסימות. תמיד ידעתי שאחותי הגדולה תיתן את המעיים בשבילי ועכשיו שאחיותיי הקטנות כבר בנות 17, וכבר לא ילדות קטנות - התקרבתי מאד גם אליהן. היחיד שאני לא קרובה אליו זה אחי, אבל בקטנה.

החברים שלי כאלה חמודים. כפרעליהם. קודם כל, הצורה המדהימה שבה מימי תמכה בי וכל מה שאמרה לי (זוכרים את השיחה עם מימי שכתבתי עליה בפוסט על הפרידה מהשרירן?) כל פעם אני חושבת שאנחנו כבר לא קרובות, כי אני רואה אותה רק בסביבות השלוש פעמים בשנה, אבל כל פעם אנחנו מוכיחות מחדש שבשעת משבר היא תיתן את המעיים בשבילי ואני אתן את המעיים בשבילה. בזה נמדדת חברות אמיתית. לא במספר הפעמים שהולכים ביחד לקניון.

וצוצו. למרות שהיא דתיה וכל העולם הזה של סקס לפני נישואים ובכלליות העולם החילוני - זר לה, אז עדיין היא אף פעם לא שופטת אותי ומקשיבה לי בסבלנות ומצליחה להכיל אותי, למרות שאני מדברת הרבה על מין (יש לי איזשהו טאקט ולכן אני לא מספרת לה על תנוחות, אבל כן על כל הבעיות שיש לי סביב סקס). אני מרגישה שהיא ממש אוהבת אותי וגם אני אוהבת אותה. לקח לנו המון זמן להתקרב (צוצו הייתה שותפה שלי שנה שעברה ומלבד מילות נימוס - בכלל לא דיברנו בשמונה חודשים הראשונים שגרתי בדירה), אבל לאט לאט התקרבנו. גם זה היה תהליך איטי והדרגתי, אבל היום צוצו אחד האנשים שהכי קרובים אליי בעולם ואני אחד האנשים שהכי קרובים אליה בעולם.

אף-פחוס הפך לידיד הכי טוב, בחצי שנה האחרונה. לא עוברת יממה מבלי שנדבר. אנחנו מאד שונים ובכל זאת מכילים זה את זו. אף-פחוס פשוט נשמה טהורה ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. גם לא אצטרך לחוות את זה. אגב, אין ביננו שמץ מתח מיני וזה מאד נדיר שזה קורה לי עם גבר.

וגם לעדוש מאד התקרבתי. אני יודעת שזה נשמע כאילו אני סתם אומרת (כותבת), אבל באמת שבלי שום קשר לסקס, אנחנו ידידים טובים. גם לפני שהכנסנו את עניין הסקס - נהגנו להפגש לאיזה שבע שעות ולדבר שבע שעות על כל נושא שבעולם, מבלי להרגיש שהזמן עובר.

וקשרים שחשבתי שכבר ניתקו סופית - מסתבר שעדיין קיימים. הכוונה לקשרים עם אנשים שגרים בירושלים. אני חוזרת השבוע לסופשבוע מאד ארוך בירושלים. בעצם, לא נראה לי שאפשר לקרוא לזה בכלל סופשבוע, כי מדובר על מרביעי בלילה עד ראשון בערב. (ביום רביעי יש לי מבחן ואחריו אעבוד עד 22:00 ברמת גן ומשם חוזרת ישר לי-ם אז אגיע הביתה רק באיזה חצות וביום ראשון אני חוזרת למרכז בערב, כי יש לי מבחנים בימים שני ושלישי ואז אגב, אני מסיימת עם מועדי א), אז שלחתי smsים לנוש ולאנג'ל. נוש ואנג'ל היו פעם ידידים מאד טובים שלי (כל אחד בנפרד. הם לא מכירים בינהם). יותר מזה, במשך שנים על גבי שנים הגדרתי את אנג'ל כדידי הכי טוב שלי. לא ראיתי אף אחד מהם כבר יותר מחצי שנה ודיברנו רק איזה פעם-פעמיים כל התקופה הזו, אז החלטתי לנסות להחיות את הקשר ושלחתי להם, כל אחד בנפרד, sms בו שאלתי אם ירצו להפגש בימים האלה שאני בירושלים ושניהם הסכימו מיד. כנראה שהתגעגעו אליי. איזה יופי.

וברגע שבוריס יחזור מחו"ל - ניפגש בירושלים.

ויש עוד אנשים, מהמרכז דווקא, שחשבתי שכבר אין ביננו ידידות ופתאום יצרו איתי קשר והציעו לי להפגש.

אז זהו. עכשיו רק צריך שתקופת המעבר המעצבנת הזו תסתיים כבר ואז אני ארגיש הרבה יותר טוב.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.