שלומות ואהלנים לכל קוראי פוסט זה,

יש משהו שלא מסתדר לי. לא מסתדרת לי העובדה שכל הסובבים אותי תופסים אותי כאדם עם הכי הרבה שמחת חיים שפגשו מעודיהם, אבל מצד שני יש לי מחשבות אובדניות. במיוחד אנשים בעבודה שלי. אם תשאלו לכל אחד מהעובדים במוקד הסקרים שאני עובדת בו (הם לא יסרבו לענות לסקר. הם בעצמם יודעים כמה מבאס כשלא עונים לך לסקר). בקיצור, אם תשאלו כל אחד מהעובדים במוקד סקרים שאני עובדת בו מה הדבר הראשון שעולה לו בראש כשהוא חושב:"נונה כהן" אז הוא יענה "צחוק". במשך שש שעות וחצי של משמרת אני יושבת ונקרעת מצחוק. מספרת בדיחות אחת אחרי השניה, צוחקת מכל מני סיטואציות ולא מפסיקה להציג סיטואציות באור קומי. ואני לא עושה הצגה. באמת ובתמים שהמקום הזה משעשע אותי. באמת ובתמים שאני אוהבת להצחיק את הסובבים אותי. אני לא מנסה בכוח. זה בא לי בטבעיות.

כשאני מנסה לחשוב מה בעצב כל כך מעציב אותי, מה גורם לי לפרצי בכי אקראיים ולתחושת יאוש ותסכול עמוק - אני לא מצליחה למצוא סיבות טובות דיין. כן, יש קשיים בחיים שלי. למשל העובדה שאני במינוס 2500 שקל. למשל זה שהוצאתי המון כוחות וויתרתי על המון ימי עבודה למען תקופת מבחנים וכמעט כל הציונים שלי בסביבות ה-70 אז כמעט בכל הקורסים אני אעשה מועד ב, מה שאומר שוב לוותר על ימי עבודה ועל כסף וגם לוותר על כוחות. אבל זה שטויות. כשאני משווה את עצמי לשרירן למשל, שנמצא במינוס של 10,000 שקל ושמתחיל שנה חמישית, רק מפני שנכשל בקורסים, אני מבינה שמצבי מעולה לידו. למעשה, אני מכירה המוני אנשים שתואר לקח להם ארבע עד שש שנים, במקום שלוש, כי החליפו מקצועות שלמדו או החליפו מוסדות לימוד. צוצו החברה שלי למשל למדה שנה וסמסטר במכללה בדרום ואז חיכתה סמסטר ואז התחילה ללמוד בבר אילן בדיוק את אותו מקצוע, אבל החשיבו לה בפטור של נקודות זכות רק 6.5 נקודות מתוך 64 שצריך לתואר. וכל הסטודנטים מרוששים. תכלס, מועדי ה-ב שלי זה שטויות. ב-11.9 אני מסיימת את כל החובות לתואר. מה זה כבר עוד כמה שבועות אחרי שלוש שנים. ובמילא כמעט כל האנשים בתואר שלי לא סיימו עם סמינריונים אז לא סיימו עם חובות לתואר. ובנוסף לכל זה - בכל השלוש שנים של התואר תמיד מועדי א שלי היו בסביבות ה-70 ומועדי ב בסביבות ה85. ניגשתי להמון מועדי ב ובכל מועד ב שיפרתי לפחות ב14 נקודות, אז יש תקווה.

ולא משנה כמה אני מנסה לפרוט גם את כל שאר הצרות בחיים שלי - אני לא מוצאת שום דבר נורא ולא מוצאת שום דבר שאני לא מכירה עשרות אנשים שמתמודדים איתו. אנשים עוברים תקופות מסריחות לגמרי ובכל זאת נמשכים אל האור. אני מזכירה לעצמי את א, מישהו שאני מכירה. א שנה שעברה גר עם החברה שלו ואז הם נפרדו. היות שהוא לומד בבר אילן והוא במקור מהצפון, אז הוא לא היה יכול לחזור לגור עם ההורים. הוא גר חודש אצל דוד שלו בכפר סבא ואז עבר לגור בדירה שכורה ליד האוניברסיטה עם אנשים מבוגרים ומלוכלכים שהוא שנא והחברה התחילה לצאת עם בחור שגר בבניין הצמוד. השנה הוא עובר תקופה מסריחה אפילו יותר - באותו חודש לגמרי במקרה גם העיפו אותו מהתואר שני, גם נגמרה תקופת ההעסקה בעבודה אחת שעבד בה, גם פיטרו אותו מעבודה נוספת שעבד בה וגם גנבו לו רכב בעלות של 10,000 שקל שהייתה בתוכו חצוצורה בעלות של 15,000. בנוסף לכל, בכל הארבע שנים שהוא גר במרכז - הוא לא הצליח לרכוש שם חברים. ויש לו בעיות עם החברה הנוכחית.

ואני גם נזכרת בתקופה המסריחה שעברתי בתחילת השנה בירושלים. הארבעה חודשים הארורים האלה שבהם הייתי תקועה בבית הוריי בירושלים, אחרי שכבר שכרתי דירה במרכז וחזרתי. הייתי צריכה להתמודד גם עם אובדן של עבודה ומזה שהתרחקתי מהחברים שרכשתי במרכז וגם להתמודד עם הוויתור על עצמאות. אז כן, זו באמת הייתה תקופה מסריחה ואני חושבת שכל אחת הייתה מתבאסת במקומי, אבל אני לא חושבת שכל אחת הייתה חוטפת דיכאון קליני. השורש לבעיה הוא הרבה יותר עמוק. הוא במעמקי נפשי.

והסיבה לכך שבחרתי בכותרת הנוכחית לפוסט הזה, זה שפתאום קלטתי שיש לי כל כך הרבה. אדם מהצד שיסתכל על החיים שלי - יוכל לקנא בקלות. באמת ובתמים שיש לי הרבה. אני בחורה צעירה בת 25, אינטלגנטית ונאה (כן, אני יפה וחכמה. הגיע הזמן שאפנים את זה),יש לי הורים שיתנו את נשמתם ואת חייהם למעני, שאני יודעת שתמיד יהוו בשבילי גב כלכלי ותמיד יתמכו בי גם בכל דרך אחרת שאזדקק, אחיות מקסימות שאוהבות אותי (במיוחד אחותי הגדולה תעשה הכול למעני), יש לי תואר (ליתר דיוק, עוד כמה שבועות אסיים חובותיי לתואר) ולא להרבה אנשים יש תואר בגיל 25. יש לי חברים מקסימים (מימי תיתן את מעיה למעני והיומולדת המתקרב הסב את תשומת לבי לכך, שיש לי הרבה יותר חברים ממה שחשבתי ושהם גם הרבה יותר חמודים ממה שחשבתי).

מה עוד אני צריכה? למה אני לא מאושרת?רק כי אין לי בנזוג שישלים אותי ובלי בנזוג לעולם לא ארגיש שלמה? רק כי אני בת 25 ועדיין לא מצאתי את נפשי התאומה שתהווה את החצי השני שלי אז כבר צריך לחטוף יאוש מהעולם? מה הפאקינג בעיה שלי?

כן, אז אני כנראה לא אסיים תואר בממוצע 85 אלא בממוצע 80 וכן, קשה לי לגור בדירה שיש  לי בה כל כך הרבה שותפים וכן, קשה לי לנווט בין החיים הכפולים בין המרכז לירושלים וכן, אבא שלי קצת נכה רגשית ולפעמים זה פוגע בי וכן, יש לי ציצי קטן. אז מה? אנשים נמשכים אל האור. אל האור!

ואני כל הזמן נזכרת במה שאחותי אמרה לי פעם. לא אשכח שכשהייתי בת 18 אז הייתי בחופש הגדול שלפני יב וזו הייתה תקופה נהדרת - היה לי חבר, רכשתי חברים חדשים, ביליתי הרבה. אני זוכרת שאמרתי לאחותי שטוב לי, כי אני עוברת תקופה טובה מאד ואחותי שאלה אותי אם כיף לי או טוב לי ושאלתי אותה מה ההבדל אז אחותי אמרה שכיף לי זה משהו תלוי משהו חיצוני, למשל אני כנראה בהופעה של אומן מוכשר אז כיף לי או אכלתי שוקולד או מישהו סיפר בדיחה אז כיף לי, אבל זה משהו שדורש גירויים. לעומת זאת, טוב לי זה מצב פנימי. זה כשאדם יכול לשבת עם עצמו ולהיות רגוע ונינוח.

ואולי פה פתרתי את הדילמה שכתבתי עליה בפסקה הראשונה של הפוסט. בזה בדיוק נעוץ העניין. כיף לי לצחוק עם חברים לעבודה, אבל הכיף הזה הוא חיצוני לגמרי. כי עובדה שכשאני עם עצמי - אני הולכת הלוך וחזור בחדר, חסרת מנוחה וחסרת אור פנימי.

אני מכירה אנשים ששום דבר לא מצליח לערער אותם. כלומר, כמובן שאם תחול שריפה שתהרוג את כל יקירהם או אם חלילה יכרתו להם הידיים והרגליים אז זה מן הסתם ישפיע עליהם, אבל אני מתכוונת לזה שיש להם שקט פנימי. דוגמא טובה זה גילגול, מישהו שאני מכירה. החיים של גילגול הם חרא בעיניי: הוא מעביר כבר שש שנים באוניברסיטה, במקום שלוש, רק כי הוא נכשל בקורסים שוב ושוב ושוב. יש קורסים שהוא נכשל בהם פשוטו כמשמעו חמש פעמים. הוא לומד סוציולוגיה וספרות, שאלה מקצועות שלא יביאו לו שום מקצוע וגם לא מעניינים אותו. כשסופסוף יסיים את התואר השנה (במידה ולא יצטרך שנה שביעית. הוא מחכה לציונים האחרונים לראות אם נכשל), אז יהיה לו תואר בממוצע 60 עגול, שאיתו אפשר לנגב, כי מן הסתם אי אפשר להתקדם לשום לימודי המשך עם ממוצע 60. הוא בן 33 ועדיין גר עם ההורים. נוסע חמש פעמים בשבוע בתחבורה ציבורית מירושלים לרמת גן רק כדי לעבוד בסקרים, כי שום מקום עבודה אחר לא יקבל אותו, אין לו חברה, כמעט אין לו חברים, הוא מכוער, הוא בחובות כלכליים כבדים לאימא שלו. וגילגול,להפתעתי הרבה, נראה מאושר. הוא נמשך אל האור בחיים.

למה אני לא רואה את האור? מה דרוש כדי שאהיה מאושרת? זו השאלה.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.