ולנושא לא קשור בעליל לנושא הקודם של הפוסט: לאחרונה אני מרגישה שאני מאבדת יותר ויותר חברים שלי. כבר עברתי את השלב של להאחז בשיניים ובציפורניים בחברים ואני משתדלת לא לעשות ספירות מלאי, שכל כך אפיינו אותי בעבר, כי זה לא דבר בריא לספור כמה חברים יש לך ומי שלא רוצה אותי - אני לא צריכה אותו ומצבי החברי דווקא התייצב בשנים האחרונות. אבל יחד עם כל זה, עדיין כואב לי, במקרה או לא במקרה, שהרבה קשרים התרופפו או נהיו יותר רעועים.

לא מזמן כתבתי כאן פוסט בשם "החברות שלי" וציינתי שם שיש לי חמש חברות: מימי, דורה, פריקונת, צוצו וג'ינג'ית. אבל כשאני מפרקת את זה אז אני מוצאת שאני נפגשת כמעט תמיד רק עם דורה או צוצו. למה זה? עכשיו אסביר על כל אחת מהן בנפרד.

מימי עברה לחיפה. היא עדיין החברה הכי טובה שלי ותמיד תהיה, אבל לא יוצא לנו להתראות. גם כששתינו גרנו בירושלים וגם כשהיא עברה למרכז ואני נשארתי בירושלים וגם כששתינו גרנו במרכז - לא התראינו הרבה. מימי אדם עסוק וגם אני עסוקה מצאת החמה עד צאת הנשמה. אבל אני מתגעגעת אליה. הרעיון להפגש לעיתים קרובות הפך רחוק מתמיד מאז עברה לחיפה עם בעלה הטרי.

פריקונת ואני פשוט התרחקנו. זה תמיד ככה אצלנו. חודשים שלמים בלי להחליף מילה ואז בבת אחת תקופה שבה נפגשים כל כמה ימים. אבל השורה התחתונה היא שהגענו למצב שאנחנו כבר לא יודעות מה קורה זה בחיי זו. אני חושבת שהיא אפילו לא יודעת שהתחלתי ללמוד למשל. או אפילו שניסיתי להתקבל להידרותרפיה.

ג'ינג'ית ואני עבדנו ביחד וניהלנו קשר גם מחוץ לעבודה. מאז הפסקתי לעבוד שם, לפני חודשיים, אז התראינו פעם אחת לשעה בבית שלה ונפגשנו ויצאנו לבית קפה עוד פעם אחת. למרות שאנחנו גרות במרחק כמה צעדים - הלו"זים שלנו מתנגשים. וג'ינג'ית גם טיפוס שיפגש רק אם זה שיא המסתדר ושיא הנוח. זה לא קשור אליי. היא פשוט כזו.

כשעדיין לא התחילה שנת הלימודים הנוכחית - דורה ואני היינו נפגשות כל יום. עכשיו כשהיא התחילה ודורה חזרה ללמוד ואני התחלתי ללמוד - אנחנו נפגשות פחות, אבל עדיין מקפידות להפגש לפחות פעם בשבוע.

היות שצוצו עובדת כל יום מ8:00 עד 16:00 ובימים שאני עובדת אז המשמרות שלי הן מ15:00 עד 23:00 או מ17:00 עד 00:00, ובערבים שכן פנויים לי - אני לרוב נפגשת עם א, אז קשה לי ולצוצו למצוא זמן להפגש, אבל אנחנו מאד משתדלות להפגש כל שבוע-שבועיים. אני חושבת שזה רק ילך ויפחת. אי אפשר למצוא זמן מתחת לאדמה. אני עובדת בעבודה הזו רק בערך שלושה שבועות, אבל אני חושבת שעם הזמן ניפגש לעיתים יותר ויותר רחוקות.

ובנוגע לידידים: כפי שכבר כתבתי, רבתי עם בוריס ואנג'ל, מסיבות לא קשורות בעליל (גם בוריס ואנג'ל לא קשורים אחד לשני). בוריס נעלב אחרי שאמרתי לו במהלך שיחה על מערכות יחסים זוגיות:"מאיפה אתה יודע? אתה בן 28 ואף פעם לא היה לך קשר רציני", אמר לי:"נדבר עוד כמה שנים" וניתק לי בפרצוף ומאז לא עונה לי לטלפונים.

אנג'ל נעלב שאני לא תמיד עונה לו בפייסבוק ושומו שמיים, גם לא תמיד עונה לו בטלפון או בsmsים וגם מזה שאנחנו לרוב מדברים עליי ולא עליו, כי אני שקועה בתחת של עצמי.

ועכשיו אני עומדת לאבד ידיד נוסף. בעצם, אני בטוחה ב99% שאנג'ל ואני וגם בוריס ואני נחזור לדבר ונהפוך לקרובים מחדש, אבל אני עומדת באמת לאבד ידיד אחר ולא בגלל מריבה או התרחקות, אלא בגלל סיבה אחרת לגמרי. אני עומדת לאבד את נשמה-טהורה כי הוא מתחתן. היות שהוא חרדי - הוא לא יכול לשמור איתי על קשר בתור גבר נשוי.

הוא שלח לי sms, כשהייתי באמצע יום לימודים וכתב:"אני חושב שמגיע לך לגלות את זה לא מהפייסבוק אז ה-ת-א-ר-ס-ת-י!!!" התקשרתי אליו בהפסקה, ציהללתי "קולולוש!!!!!" לו באוזן בקולי קולות ומאד שמחתי בשבילו. כשסיימתי את השיחה, פתאום קלטתי שהוא ינתק איתי קשר. הרי דיברנו על זה בעבר. ומאד כאב לי. כי נשמה-טהורה הוא אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם הזה.

אני יודעת שהחתונה שלו תהיה מופרדת. אני יודעת שלא יהיה לי שם עם מי לרקוד, כי לי ולנשמה-טהורה יש ידידים משותפים, כמו אף פחוס, אבל אין ידידות משותפות. חשבתי אולי להתיידד עם הכלה, כדי שהיא תרשה לו לשמור איתי על קשר וגם כדי שיהיה לי עם מי לרקוד בחתונה, אבל הבנתי שאין טעם.

כשאנשים שואלים אותי למה בעצם אני בכלל רוצה ללכת, אז אני עונה את האמת: נשמה טהורה כשמו כן הוא. בעל לב זהב וטהור. הוא אחד האנשים הכי חכמים והכי מדהימים שאני מכירה. הוא אחד האנשים שאני הכי מעריכה בעולם.

ואני זוכרת שכשהייתי בדיכאון קליני, אז אחת הסיבות העיקריות היו שהרגשתי שאני לא שווה כלום ואחד הדברים העיקריים שהוציאו אותי מזה, זה שנשמה-טהורה ציין בפניי כמה הוא חושב שאני מיוחדת וטובת לב ומקסימה ומדהימה, ואני זוכרת שבזמנו זה אחד הדברים העיקריים שהוציאו אותי מהדיכאון הקליני, כי הבנתי שלא יכול להיות שאדם שאני כל כך מעריכה את דעתו - יחשוב דברים כאלה מבלי שיהיה בי משהו טוב.

ואם נחזור רגע לספירת מלאי של החברים והמצב שלי איתם: גם אף פחוס ואני התרחקנו. מאז הוא פוטר לפני חודשיים וחצי, הוא מסתגר בתוך עצמו ובקושי מדבר. גם עבודה הוא לא מחפש. אני חושבת שהוא בדיכאון. אני זוכרת שבעבר הוא היה בדיכאון ואני הייתי אחד האנשים העיקריים שהוציאו אותו מזה, אם לא הכי עיקרית, אבל עכשיו הוא לא נותן לי להתקרב. כל היום מסתגר בחדר שלו ועונה לי לשאלות בתשובות בנות מילה אחת שלרוב כוללות רק הברה אחת.

ואין לי כרגע הרבה זמן לחברים. בשנה האחרונה אז במשך שנה שלמה לא למדתי ועבדתי בעבודה של מעט שעות. אחר כך במשך חודש וחצי לא עבדתי וגם לא למדתי, מלבד שיעורים פרטיים כדי להתקבל להידרותרפיה. היה לי הרבה זמן פנוי. אבל לפני כמעט חודש התחלתי ללמוד וכמה ימים אחרי התחלתי גם לעבוד. מרבית יומי תפוס במחויבויות.

והאדם העיקרי לו אני משתדלת למצוא זמן זה א. גם הוא מאד עסוק. לרוב אנחנו נפגשים פעם בשבוע. גם אין לנו את סופי השבוע כי אני בירושלים וגם אם הייתי במרכז - א צריך לעזור להוריו בסופי שבוע. הוא גם גר קצת רחוק: באשדוד. מזל שהוא עובד בגבעתיים. אנחנו תמיד מסדרים את זה ככה שהוא יבוא אליי אחרי משמרת ערב וישן אצלי ואז למחרת הוא יוצא ממני למשמרת בעבודה, בין אם היא בבוקר או בערב.

יש לו מפתח לדירה שלי, כי שעות העבודה שלנו שונות, אנחנו לא רוצים שהוא יתקע ברחוב אחרי שהוא מסיים משמרות וגם לא שיסתובב ברחובות, אז הוא בא אליי ומחכה לי אצלי.

אני מתה עליו. כפרעליו ועל ראשו היפה. הכנפיים של הפרפרים בבטני רק הולכות וגדלות מיום ליום.

שלכם,

נונה.