אולה,

המשקל שלי מפריע לי. אני לא מאמינה שאני חושפת את זה בבלוג, אבל אני שוקלת 84 קילו (זה לפחות מה ששקלתי כשנשקלתי בפעם האחרונה לפני שבועיים בערך. יכול להיות שמאז עליתי טיפה במשקל או ירדתי טיפה במשקל). אני לא הר אדם, כי אני גם גבוהה - 1.75. אז ברור שאם הייתי 1.50 ושוקלת 84 קילו - זה היה הרבה יותר נורא, אבל 84 קילו זה הרבה גם לגובה 1.75, במיוחד אצל בחורה.

תמיד הפריע לי שכמעט כל האנשים שיצאתי איתם נמוכים ממני וברוב המקרים שוקלים פחות ממני. א, למשל, הוא 1.70 ושוקל 70 קילו. החמישה סנטימטרים האלה הרבה פחות מפריעים לי מ14 הקילו שמפרידים ביננו. אגב, גם בובי וגם השרירן, היו 1.73, אבל בובי היה תימני שחיף ששקל פחות משישים קילו והשרירן היה ככינויו בבלוג כן הוא - בעל שרירים ענקיים ושקל איזה 90 קילו, אבל נטו בגלל שרירים ולא בגלל שומן.

לימודי ההידרותרפיה ועוד יותר לימודי הדרכת השחייה גורמים לי להיות מודעת מתמיד לממדים שלי. קודם כל, כי אני הכי מלאה בלימודים ומביך אותי ללבוש בגד ים. מזל שדרשו ממני להחליף מביקיני לבגד ים שלם, אבל עדיין שומניי רוטטים. וגם - מצופה ממדריכי שחייה להראות כמו מדריכי אירובי - חטובים. אני לא הייתי סומכת על מדריך שחייה ועוד יותר לא על מדריך אירובי שירכיו רוטטות. 

ובכלל, אני שונאת את זה שאני כזו ענקית ובולטת. צחקו עליי המון בילדות בגלל זה. המון המון המון. אני מידה 42 בנעליים מכיתה ה. אם היום המידה הזו חריגה לבחורה בת 26 - תארו לעצמכם מה זה היה לילדה בת 11. לעולם לא אשכח שילד נוסף לכיתה המקבילה כשהייתי בכיתה ה וילד אחר הביא אותו לכיתה שלי כאילו אני קוף בגן חיות. פריק שואו. הוא אמר לו:"תיזהר שהיא לא תדרוך עליך". גם המאבטח בשער שאל אותי אם אני תלמידה בבצפר כשהייתי בכיתה ה. היו לזה גם יתרונות כי למשל לסרטים או למגלשות מים תמיד הרשו לי להכנס ולעלות כי היו בטוחים שאני מבוגרת בהרבה מגילי. גבהתי מוקדם. התחלתי את כיתה ז 1.70, סיימתי את כיתה ז 1.73 ובכיתה ח הייתי כבר 1.75 ומאז לא גבהתי. אתם יודעים מה זה ילדה בת 13-14 בגובה 1.73-1.75? 

עכשיו הבעיה שלי פחות הגובה ויותר המשקל והשומן. מעולם לא השמנתי מאוכל. רק מנשושים. אני מכורה לחטיפים, עוגיות ושוקולד. במיוחד שוקולד. בעבודה לפעמים יש ליד הפינת קפה ופלים בטעם שוקולד שעליהם ציפוי שוקולד ועל זה פירורי שוקולד. אני לא רואה את עצמי לעולם מסוגלת לסרב לדבר כזה. גם אם בדיוק סיימתי ארוחה גדולה שפוצצה אותי.

האמת שמצאתי דרך מתוחכמת לעשות דיאטה. זה אולי קצת מגעיל לשתף אתכם ביציאות שלי, אבל רק שתדעו שכמעט כל פעם שאני מעשנת נרגילה - אני מיד חייבת ללכת לשירותים. היות שאני אוהבת לעשן נרגילה בלי קשר - זה משיג לי כמה מטרות. אז אמות מסרטן ריאות במקום מהשמנה. איזה כיף לי.

אני זוכרת שהאדם הראשון שיצאתי איתו אחרי השרירן - היה עיעה. ופעם אחת עיעה ואני היינו ביחד במיטה ועיעה נישק לי את האוזן ואני אמרתי לו שאני לא אוהבת את זה. מאז עיעה לא התקרב לאוזן שלי. אני הייתי בשוק שאני לא צריכה להתחנן ולא צריכה לבקש שוב ושוב. פעם אחת הספיקה וזהו.

כנ"ל לגבי א. הוא קרא לי "גברת", אמרתי לו שאני לא אוהבת את זה ומרגע זה - זה נפסק, הוא טלטל לי פעם את השדיים כשהיינו ביחד במיטה, אמרתי לו שזה לא נעים לי ומאותו רגע - זה נפסק. והוא גם בעצמו מבין דברים. הוא סיפר שהיו אנשים בחברת האשראי בה עבדתי ובה הוא עדיין עובד, שלא מכבדים אותי וצוחקים עליי, הוא ראה שזה פוגע בי, הוא התנצל ומאותו רגע זה נפסק. אפילו לא הייתי צריכה לבקש שיפסיק לספר לי על זה.

שאלתי אותו מה הוא אוהב בי והוא אמר שהוא אוהב שאני תמיד מתעניינת במה שעובר עליו, מקשיבה איך עבר יומו ואיך היה בעבודה, שאני תמיד מפנקת אותו, שאני תמיד חמה ואוהבת כלפיו, שאני טובה במיטה, שאני מעלה לו מאד את האגו, שאני מצחיקה אותו, שהוא מעריך אותי על כל מה שעברתי כי הוא יודע שעברתי הרבה דברים קשים ושאני תמיד ממשיכה להלחם ולא מוותרת לעצמי על כלום ואקדמאית ולומדת ויש לי חברים מדהימים ומחזיקה דירה.

וכשהוא שאל מה אני אוהבת בו אז אמרתי לו את האמת: שאני חושבת שהוא בנאדם מדהים. חכם ומקסים ומצחיק ומכיל ומכבד וחזק ורגיש ובקיצור שהוא המתוק שלי. ואני מסוגלת להכיל את זה שחייו מורכבים: הילדים שלו, זה שהיה פעם חרדי ועדיין לבוש כמו פינגווין, הגרושה המעצבנת שלו וכו'.

מוזר, לא? מעניין למה זה ככה. כל מי שאני אומרת לו את זה - אומר לי שהוא לא יכול לחיות בלי מוזיקה.

נונה.