היי, מה קורה וזה?

זוכרים שבפוסט הקודם כתבתי ראשי פרקים על דברים שאני רוצה לכתוב עליהם יותר בהרחבה? (קצת קשה לי להאמין שלא זוכרים. זה היה רק לפני שלושה ימים). אז עכשיו אעשה זאת.

בנוגע ל-א: כפרעליו. בילינו ביחד ממש המון לאחרונה ואנחנו נהנים מכל רגע. כבר נהייתה מתכונת קבועה: מכינים ביחד ארוחת ערב, אוכלים, רואים ביחד טלוויזיה, מתקלחים ביחד ואז מתכרבלים ביחד במיטה ותוך כדי מדברים על כל נושא שבעולם, צוחקים ומתעלסים. האהבה שלי אליו רק הולכת וגוברת מיום ליום. אני מברכת על כל רגע במחיצת האדם המתוק והרגיש הזה. 

ביום חמישי האחרון בוריס היה במקרה בת"א אז הוא קפץ לבקר אותי, כשמטרתו העיקרית הייתה להכיר את א. היה בינהם חיבור טוב. אחר כך בוריס אמר שרואים שאנחנו אוהבים זה את זו. 

בנוגע לעבודה: מצאתי עבודה בתור מוכרת בחנות לבנים. אומנם עבודה ללא תנאים סוציאלים, בשכר מינימום, שבה נדרשים לעמוד כל הזמן, אבל עבודה. שמחתי. קיבלו אותי דרך הטלפון ללא שום ראיון. עבדתי שם ביום חמישי וגם ביום שישי וגם נתתי סידור עבודה לשבוע שלאחר מכן. עידכנתי על כך בפייסבוק וסיפרתי למשפחה וחברים. ממש רווח לי שסופסוף ארוויח כמה גרושים.

ואז ביום ראשון, כשהייתי באוטובוס בדרך ללימודים, התקשרה אליי סגנית בעל החנות ופיטרה אותי. היא אמרה שאני חמודה ומקסימה וששמחה להכיר אותי, אבל שהיא נאלצת לפטר אותי, כי הגיעו למסקנה שאין הרבה לקוחות ולכן אין צורך בעובדת נוספת. 

זה היה נשמע לי שקר גס כי הרי בימים חמישי ושישי היה מפוצץ רוב הזמן וגם סיפרו לי שהם מחפשים עובדת נוספת מלבדי, אז כנראה שפשוט לא היו מרוצים ממני ולכן פיטרו אותי. לא משנה כמה אני נוברת בזה, אני לא מוצאת למה. 

זה ממש מבאס אותי. אני שונאת להיות מפוטרת שוב ושוב. זה בערך מקום העבודה ה894578942 שפיטר אותי, בשש השנים וחצי שאני בשוק העבודה. חשבתי על זה שעברו כבר ארבעה חודשים בדיוק מאז פיטרו אותי מחברת האשראי וחוץ מהחודש וקצת שעבדתי בשירות לקוחות בחברת תקשורת והיומיים שעבדתי בחנות לבנים - לא עבדתי בכלל (זה הלך ככה: חודש וחצי הייתי מובטלת ואז התחלתי ללמוד ללימודי תעודה בהידרו, במקביל עבדתי חודש וטיפה עבדתי בשירות לקוחות, חודש וחצי הייתי מובטלת, יומיים עבדתי בחנות לבנים ועכשיו אני שוב מובטלת). 

אולי באמת אני לא מסוגלת להחזיק מקום עבודה. אולי באמת כדאי שאשקול לנסות לקבל קצבה (לא שזה יפטור אותי מלעבוד כי גרושים, אבל זו תהיה השלמת הכנסה). תכלס, בכל שש השנים וחצי שבהם אני בשוק העבודה - מעולם לא עבדתי במשרה מלאה. היו לי שנתיים וחצי בין סיום השירות לתחילת הלימודים לתואר, בהן עבדתי בעבודה אחרי עבודה, תמיד חמש-שש שעות ביום ושוב ושוב פוטרתי. אחר כך, בשלוש שנים של התואר, מן הסתם לא עבדתי במשרה מלאה. את התואר סיימתי לפני שנה וארבעה חודשים. עבדתי שנה בחברת אשראי ואז עברתי בארבעה חודשים האחרונים את מה שכתבתי בפסקה הקודמת.

בנוגע ללימודים: בקרוב אסיים סמסטר ראשון בלימודי תעודה בהידרותרפיה. הלימודים ההומניים על סוגי המחלות והפגיעות קלים לי. גם כי הומני תמיד היה קל לי, גם כי הרבה אני יודעת מידע כללי וגם כי הרבה אני חווה על בשרי (הפרעות קשב וריכוז, לקויות למידה, הפרעות בויסות תחושתי, גם הלימודים על האספרגר דיברו אליי).

קשה לי עם לימודי האנטומיה: המון אנגלית, המון סעיפים. זה בכלל לא מרגיש כמו משהו הומני.

גם ללמוד את תכונות המים קשה לי כי תכלס זה פיזיקה וגם ללמוד את כל סוגי התנועות במים לא קל. אבל מי אמר שאני אוהבת לעשות רק דברים קלים? לאט לאט זה מחלחל בתוכי.

אני גם מפחדת שיהיה לי קשה מבחינה נפשית לעבוד עם אנשים כרותים בארבע גפיים ושאר אנשים שהגורל התאכזר אליהם מאד. בסמסטר השני יהיה לנו התנסות מעשית, שהיא זו שתקבע אם הלימודים האלה והמקצוע הזה נועדו לי.

אגב, הידרו זה לא רק תת תחום של פיזיותרפיה אלא גם תת תחום של חינוך והתחום של חינוך תמיד דיבר אליי. אני גם יודעת הרבה ממנו כי למדתי פסיכולוגיה ויש לי הרבה ניסיון בהדרכה.

בלימודי תעודה בהדרכת שחייה גם המצב קצת דומה: נחמד לי בכיתה. אני מבינה כל מה שהמרצה מדברת עליו. במים אני תמיד אחרונה בשחייה וקצת קשה לי להפנים תנועות שהיא מלמדת, אבל שוב: לאט לאט אני משתפרת. בעזרת השם יהיה בסדר. 

בנוגע לשותף שלי אף פחוס: אף פחוס נהיה בלתי נסבל מאז חזר מתאילנד. אני מבינה למה הוא מתוסכל כי בתאילנד היה גן עדן. הוא נהנה ברמות מטורפות. ממש עשה חיים משוגעים בכל רגע. ועכשיו חזר לבאסה של הארץ. אני חושבת שהדבר העיקרי שמדכא אותו הוא שהוא מובטל כבר ארבעה חודשים. אני מבינה שהוא רוצה למצוא עבודה במקצוע שלו בתור רנטגנאי. הוא עבר כל כך הרבה כדי להגיע לזה.

נוצר מצב שכמעט בכל פעם שאני פונה אליו - הוא מיד מתרגז, עושה לי פרצופים ומתפרץ עליי. אני יודעת שאף פחוס כן אוהב אותי וכן רואה בי ידידה שלו, אבל בדיוק כמו כל חבריי - לא תמיד יש לו כח אליי. זה טבעי ומובן. גם לי לא תמיד יש כוח לחברים שלי. ההבדל בינו לבין חברים אחרים שלי זה שהוא גר איתי. חברים אחרים קובעים להיפגש איתי רק מתי שיש להם כוח אליי. לאף פחוס אין ברירה אלא לראות אותי, כי אנחנו חיים ביחד. ואני יודעת שפה נכנסת גם בעיה שלי, שהרבה פעמים אני מציקה לו כשהוא שקוע בטלוויזיה או במחשב. אני ממש רוצה שנפתור את זה, גם כי מבאס שזה המצב בדירה וגם כי אני אוהבת את אף פחוס ולכן רוצה שיהיה לו טוב וגם רוצה שנשקם את היחסים בינינו.  

בנוגע לחברים שלי: כל פעם מחדש מחלחלת בי הידיעה כמה בורכתי. יש לי חברים נהדרים. זה הוכח במיוחד אחרי שעשיתי את האבחון והם כל כך ניחמו אותי ועזרו לי ולרגע לא שפטו אותי. אני לא רוצה לחשוב איך היו נראים חיי האבטלה אם לא הייתי נפגשת כמעט כל יום עם חברים. הכי הרבה אני נפגשת עם צוצו ועם דורה. מימי עכשיו גרה בחיפה, אז אני רואה אותה לעיתים רחוקות, אבל כפי שכבר אמרתי שוב ושוב: חברות אמיתית לא נמדדת במספר הפעמים שהולכים ביחד לקניון, אלא בלהיות שם אחד בשביל השני בעיתות משבר, ואני תמיד יכולה לסמוך עליה וגם היא יכולה לסמוך עליי.

אגב, היום יש לי סוג של מסע אל העבר. כזכור לקוראיי הקבועים והוותיקים: שכרתי דירה ברמת גן, שלוש דקות הליכה מהאוניברסיטה, כשהייתי סטודנטית בבר אילן (בדירה הזו הכרתי את צוצו כי היא הייתה שותפה שלי שם. עד היום היא גרה שם). בשנה שלאחר מכן שכרתי דירה בגבעת שמואל, גם שלוש דקות הליכה מהאוניברסיטה, אבל בצד השני של האוניברסיטה. צריך ללכת בערך 20 דקות מהשער שברמת גן לשער שבגבעת שמואל.

היום צוצו ואני החלטנו שנלך לאכול המבורגר בגבעת שמואל (בא לי בורגס בר ושתינו לא מכירות בורגס בר כשר חוץ מבגבעת שמואל ואנחנו חייבות כשר כי צוצו דתייה). אז החלטנו שאקח אוטובוס לאזור של הדירה שלה ברמת גן (לשם פשוט מגיע האוטובוס) ואז נחצה את האוניברסיטה ביחד כדי להגיע להמבורגר בגבעת שמואל. זה ממש מסע אל העבר כי גם גרתי בדירה הזאת ברמת גן, גם גרתי בגבעת שמואל צמוד לבורגס בר וגם למדתי ובתקופות מסוימות גם עבדתי בבר אילן. במשך שנים כל חיי היו באיזור הזה. 

אגב, צוצו התחילה לצאת עם מישהו שגר בגבעת שמואל והסתבר שלגמרי במקרה אני מכירה אותו, כי כשגרתי בגבעת שמואל - הוא היה גר במעונות של האוניברסיטה וכל הזמן שורץ בדירה שגרתי בה, כי היה חבר טוב של אחד השותפים שלי שם. איזה צירוף מקרים. עולם קטן.

ואם כבר הזכרתי בפוסט הזה דירות ומיקומים, אין מאושרת ממני בעולם מהמיקום של הדירה הנוכחית שלי בגבעתיים. אני מאושרת כי כל סידור אפשרי שידע האדם - יש לי צמוד לבית. בא לי פיצה, בא לי קיש, אני צריכה סופר, אני צריכה בנק, אני צריכה טמפונים או קרם לשיער, אני צריכה לקנות מטען, אני צריכה קוסמטיקאית, אני צריכה מספרה, אני צריכה בית מרקחת, אני צריכה לתקן את המחשב וכו' וכו' וכו'. כל זה בצד השני של הכביש מהבית שלי.

זה גם מיקום מעולה כי זה פשוט קרוב להכול. 10 דקות נסיעה לתל אביב, ששם יש הרבה מקומות בילוי והרבה מקומות עבודה. קרוב גם ללימודים שלי. גם אם הייתי לומדת באוניברסיטת תל אביב או בבר אילן - זה היה קרוב, כי זה בערך באמצע של שניהם. זה במרחק הליכה מקניון גבעתיים. במרחק הליכה מקניון איילון. קרוב מאד גם למתחם הרכבת בתל אביב. קרוב למסוף אלוף שדה ברמת גן. לא רחוק מהתחנה המרכזית בת"א. פשוט באמצע של האמצע של הכול. 

אני גם משלמת על זה מחיר: הארנונה גבוהה מאד. 900 שקל פעם בחודשיים אז אני משלמת 450 בפעם בחודשיים. זה קשור גם למיקום המעולה, לכך שזה גבעתיים שזו הארנונה הכי גבוהה בארץ וגם לכך שהדירה גדולה ועם מליון מרפסות. 

לנצח יצחיק אותי שלפני שאף פחוס ואני ידענו שיש מכולה מאחורי הבניין אז היינו חוצים את הכביש כדי לזרוק את הזבל. הצד השני של הכביש זה רמת גן, אז לא הפסקתי לדבר על זה שאני גרה בגבעתיים וזורקת את הזבל ברמת גן. הארנונה הכי גבוהה בארץ, לעירייה שאפילו לא מפנה לי הזבל.

שאו ברכה בעמלכם.

שלכם,

נונה.