 כינוי:
בת: 37
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2014
המשך אבחון
היי,
הייתה לי היום פגישה שנייה עם הפסיכולוגית שעשתה לי את האבחון לא מזמן (בוא נקרא לה בבלוג ר) ועם פסיכולוגית נוספת (בוא נקרא לה בבלוג ק). הייתה אמורה להיות רק פגישה אחת, אבל ר הרגישה שהפגישה הראשונה לא הייתה מספיק ממצה. בהתחלה אמרתי לעצמי בצחוק שהיא אומנם שאלה אותי אם אני מכפתרת לבד את כפתורי החולצה, אבל שכחה לשאול אם אני שורכת את השרוכים בנעליים בעצמי, אבל אחר כך הבנתי שזה כנראה אומר שהיא הבינה שהאבחון הראשון לא היה רלוונטי עבורי, כי אני ברמה תפקודית הרבה יותר גבוהה. אגב, כשסיפרתי את לידידי בוריס אז הוא אמר בצחוק שזה יכול להיות גם לכיוון השני. גיחי גיחי לא מצחיק.
הפעם היה הרבה יותר טוב. קודם כל, פתחתי ואמרתי שאני אשתף פעולה עם כל דבר שישאלו אותי, אבל שאני רוצה לציין שהאבחון הראשון היה חוויה קשה ומשפילה עבורי. שאני חושבת שכל אדם מבוגר ועצמאי היה נעלב, אם היו שואלים אותו אם הוא מתלבש לבד או נוסע לבד באוטובוס ואם היו מבקשים ממנו להדגים איך הוא מצחצח שיניים או נותנים לו צורות זהות לגמרי על הדף ואז קוביות גם זהות לגמרי להניח על הצורות בדף או נותנים לו לשחק בסביבון במהלך הפסקה של שתי דקות. אמרתי שאני מבינה שזו לא אשמת ר ושהיא רק עשתה את העבודה שלה, אבל רק רציתי לחלוק את הרגשתי.
ק אמרה בדיוק מה שההורים שלי והחברים שלי אמרו כשסיפרתי להם על זה. שהיא מבינה אותי ומבינה עד כמה זה לא נעים, אבל מדובר בשאלון סטנדרטי של המקום, שכל מי שמגיע אליו ממלא. בנוסף, ק אמרה משהו שלא חשבתי עליו, אבל הוא תכלס נכון: שיש אנשים ברמה תפקודית מאד גבוהה בתחום אחד, אבל מאד נמוכה בתחום אחר. למשל, יש אנשים שיש להם דוקטורט, כי הם תותחים בתחום האקדמאי, אבל קשה להם עם דברים שנחשבים מאד פשוטים לרוב האנשים כמו למשל לנסוע באוטובוס. לכן, הפסיכולוגיות מחויבות לשאול את כל השאלות האלה. אמרתי לה שאני מבינה.
הפעם החוויה לא הייתה מבזה. ק פשוט שאלה אותי שאלות, שברובן היו על האינטרקציה החברתית שלי עם אנשים. הרגשתי שק הרבה יותר מקצועית מ-ר. הרגשתי הרבה יותר בנוח לשוחח איתה. היא לא התחנחנה ולא ניסתה למצוא חן בכוח באמצעות חיוכים מאולצים רחבים מדי, כמו ר, אלא הסתכלה עליי בגובה העיניים והרגשתי שאנחנו פשוט משוחחות ולא שהיא מאבחנת אותי. אגב, במהלך השיחה גיליתי שגם היא למדה פסיכולוגיה וקרימינולוגיה לתואר ראשון בבר אילן, אז זה בכלל תרם לתחושת הקרבה שלי אליה.
תראו, ברור שזה היה לא היה כזה כיף לשבת עם שתי זרות ולחלוק איתן את כל הקשיים שלי. אני מניחה שלאדם שונה ממני אולי גם זה היה סוג של טראומה, אבל אני טיפוס מאד פתוח וכנה וישיר, אז זה לא היה לי בעייתי מדי. גם היו הרבה קטעים מצחיקים.
שמתי לב עד כמה הקשיים שלי, הם קשיים שהרבה אנשים מתמודדים איתם. תכלס, כל המאפיינים של אן.וי.אל.די חלים בחלקם על כל האנשים שאני מכירה, בצורה זו או אחרת. למשל, ק שאלה אותי אם יש לי קטע עם קבעונות או טקסים, למשל באוכל אם מאד חשוב לי שהוא יהיה בצורה נוספת. ונזכרתי בסרט "קוראים לי סם" שמספר על מישהו עם פיגור שכלי שנלחם על כך שלקחו ממנו את ביתו, אז הוא שוכר עורכת דין והם הולכים ביחד למסעדה. לסם יש מאד קטע של קבעונות וטקסים, ומאד חשוב לו שכל דבר יהיה בדיוק כמו שהוא רגיל, אז כשהוא מזמין אוכל יש לו המון בקשות: שהמאכלים לא יגעו זה בזה, שיהיו מסודרים בצורה כך ולא אחרת ויהיו עשויים בדיוק מהמרכיבים שהוא רוצה. ואז עורכת הדין, שאין לה שום פיגור או אוטיזם, מזמינה גם ורואים שגם לה יש את הקבעונות שלה: שהקפה יהיה בכוס כזו ולא אחרת, שיהיה מחומם ברמה כזו ולא אחרת, שהקצפת תהיה בצד ולא על הקפה וכו' וכו'.
יצאתי מהאבחון בהרגשה טובה. תכלס, כל זה נועד כדי לעזור לי. אם באמת אאובחן כמישהי על קו האוטיזם, אוכל לקבל עזרה. אין שום רע ושום בושה בקבלת עזרה. ואולי אוכל לקבל כלים להתמודד טוב יותר עם העולם. נראה לי שזה יכול רק לעזור. לא להזיק.
הקשר ביני לבין א נמשך. אני מאד אוהבת אותו. אף אחד לא מצחיק אותי כמוהו. אף אחד לא מכיל אותי כמוהו. אף אחד בעולם לא מתוק כמוהו. אני פשוט לא יכולה להפסיק לחבק אותו.
מלאו לקשר שלנו ארבעה חודשים. הפז"ם דופק, אבל אין לנו שום רצון לצאת לרגילה. בתקווה שנגיע לחפש"ש ולא נרצה גם אז חופשה זה מזו. ולא נשתחרר זה מזו בכלל. טוב, די. חרשתי על הבדיחות צבא.
מחר יש לי ראיון עבודה לגלידריה. בעצם, זה לא בדיוק ראיון. בעל המקום הציע שאגיע לחצי שעה-שעה כדי שאחליט אם מתאים לי לעבוד במקום הזה ואם כן - אוכל להתחיל לעבוד כבר השבוע. הוא אמר שזה נועד כדי לבדוק אם זה מתאים לי. לא אם זה מתאים לו. אני לא רואה סיבה שלא יתאים לי. אני רק קצת מתבאסת להתחיל לעבוד דווקא עכשיו, כי תקופת בחינות בפתח.
טוב, נו. קטן עליי שלושה מבחנים אחרי שהיו לי באוניברסיטה 12 מבחנים בחודש. יש לי ביום ראשון בעוד שבועיים שני מבחנים באותו יום (אבל אין הרבה חומר לאף אחד מהם) ושבוע וחצי אחרי זה יש לי עוד מבחן אחד. יהיה בסדר. אני אתחיל ללמוד מעכשיו, כי אולי בימים שלפני המבחן אצטרך לעבוד.
ואם כבר הזכרתי לימודים ועבודה: הייתי אמורה להתחיל לעבוד במכבסה. ביום חמישי הלכתי ברחוב, ראיתי מכבסה שתלוי בה בחזית שלט "דרושים עובדים" ובדחף של רגע נכנסתי והצעתי את עצמי לעבודה. בעל המקום אמר שהוא באמת צריך עובדת בדחיפות ושרק פתח את המקום. הוא אמר שיתקשר אליי ביום ראשון ושאם לא יתקשר - שאני אתקשר.
חשבתי על זה שמצד אחד זה עצוב שאקדמאית תעבוד במכבסה, אבל אז אמרתי לעצני בצחוק שמצד שני, זה יעזור לי עם תכונות המים. בין השאר, למדנו על מערבלות ומה זה עושה למים. אפילו רקדנו במים במעגל ושרנו "מכונת הכביסה של הקורס" והרי במכונת כביסה יש מערבלות. 
אבל אני לא הולכת לעבוד שם. למה אתם שואלים? כי ביום ראשון בצהריים בעל המקום באמת התקשר אליי ואמר שהוא רוצה שאבוא בשבוע הקרוב כל יום לשלוש שעות ואז אם זה יסתדר - אתחיל לעבוד שמונה שעות ביום. הוא רצה שאבוא כבר באותו יום לשלוש שעות. אמרתי לו שאני מקבלת את הצעתו, אבל שאני רוצה להתחיל להגיע יום למחרת ולא באותו יום, כי כבר היו לי תוכניות לאותו יום. שאלתי באיזה שעה להגיע יום למחרת. הוא נשמע מאד מאוכזב ואמר שכבר יודיע לי למחרת ומיד סיים את השיחה. הבנתי שהוא החליט לא להעסיק אותי. וצדקתי. הוא באמת לא התקשר אליי היום. תכלס, אני לא מבינה מה הבעיה שלו. אני לא אמורה לקפוץ לדום כשהוא מבקש ממני להגיע בהתראה של שעתיים. מזל שלא הלכתי לעבוד שם. מה אני צריכה בוס כזה.
תהיו טובים.
שלכם,
נונה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
