היי,

קשה לי. קשה לי כי הרכזת של לימודי התעודה שלי מסתכלת עליי כמו על מצורעת. כל הזמן עושה לי פרצופים ואני מתה מפחד שהיא תשים לי רגל ולא תיתן לי להיות מוסמכת להפוך לאשת מקצוע בהידרותרפיה.

ואני באמת מנסה: אף פעם לא נעדרתי וגם כעת אני מקפידה לא להעדר, אם פעם הרשתי לעצמי פה ושם לאחר - עכשיו אני תמיד מגיעה בזמן, מגישה את כל המטלות, מנסה לסתום בכיתה כי אני יודעת שזה מעצבן אותה, לוקחת שיעורים פרטיים בשחייה.

טיטי חברתי הציעה לי להשתדל להתרכז יותר לא רק בכיתה, אלא גם במים. אני אעשה כמיטב יכולתי.

אני משתדלת לשכנע את עצמי שמה שהרכזת אמרה לי נועד רק כדי להפחיד אותי ולא באמת נכון. היא אמרה שכל פעם שאנחנו למים, כלומר כל יום לימודים שמתרחש כל שבוע - זה סוג של מבחן. אני חושבת שאם אעבור את כל המבחנים בסוף שנת הלימודים ביוני, כולל המבחנים המעשיים, היא כן תסמיך אותי כי אחרת - למה בכלל ניגשתי למבחנים ולמה בכלל מרחנו את זה עד סוף השנה - אם היא כבר החליטה להכשיל אותי?

היה סיפור דומה עם זאת שמלמדת אותנו את הקורס בהדרכת שחייה, שגם היא אמרה לי שלא בטוח אהיה מוסמכת להיות מדריכת שחייה (בלי התעודה בהדרכת שחייה - לא אקבל גם את התעודה בהידרותרפיה) ושאלתי אותה אם אני עוברת את כל המבחנים שיהיו ביוני (יש מבחן שבו צריך להדריך שחייה כלומר להדגים תנועות ביבשה לשאר, מבחן מעשי שכולל 16 בריכות חתירה ומבחן עיוני) אז אם אהיה מוסמכת להיות מדריכת שחייה והיא אמרה שאם אעבור את שלושת המבחנים - אוסמך. שאלתי מה קורה אם אני מפשלת כל שבוע במים בימי הלימודים, אבל עוברת את המבחנים והיא אמרה, בחוסר רצון, שהכניסה למים כל שבוע נועדה לתרגולים, אז אם מישהו עובר את כל המבחנים - הוא בטוח יוסמך, גם אם פישל בתרגולים, אבל מן הסתם אם אפשל בכל בתרגולים - זה לא ינחות עליי יומיים לפני המבחנים. אני מניחה ומקווה שזה ככה גם בהידרותרפיה.

סיבה נוספת שקשה לי היא שנמאס לי מההורים שלי, אבל ממש. בכל פעם שאני דורכת בבית שלהם - אני חוזרת להיות ילדה בת 8. בחודשים האחרונים אבא שלי ובשבועות האחרונים גם אימא שלי, מעירים לי על כל ביס שאני מכניסה לפה. אנחנו יושבים ואוכלים ואז אבא שלי אומר:"תפסיקי עם הלחם. זה לא טוב בשבילך." אני יודעת שזה נובע רק מדאגה ואהבה. אני יודעת שזה לא קשור לקמצנות כלפי המוצרים, אלא שהוא דואג לגוף שלי, אבל אני חושבת שאני מספיק מבוגרת כדי להחליט כמה לאכול ואם אני משמינה והופכת להיות הר אדם - זבש"י.

אני צריכה להמנע מלהזכיר סרטים שראיתי בקולנוע או דברים שאכלתי בבתי קפה, כי מיד הם שואלים מאיפה היה לי כסף לאכול בחוץ או לראות סרט. אני צריכה לשמוע הרצאות של אימא שלי על כך שאני צריכה לעבוד יותר. ואני צריכה להתמודד עם רגשות האשם, כשאימא שלי עומדת ומבשלת לי, כדי שאקח את האוכל לדירה במרכז, כדי שלא אקנה אוכל בסופר, כי אין לי כסף לזה. אני יודעת שזה נשמע שאני כפוית טובה. אני נשבעת שאני מעריכה את זה. זה מאד נחמד מצידה שהיא מבשלת לי. זה מאד נחמד מצידה שהיא מתעקשת שאקח גבינות וירקות מהבית, כדי שלא אקנה בסופר, אבל זה גורם לי לרגשות אשמה שאני מטריחה אותה וגם לרגשות נחיתות כאילו אני לא יכולה להסתדר בעצמי. זה מתקשר גם לזה שאין לי כסף וגם לזה שאני לא יודעת לבשל כמעט כלום. הזכרתי כבר שהשהות שם גורמת לי להרגיש כמו ילדה קטנה?

כל הזמן אימא שלי פותחת לי את הדואר, שומעת שיחות טלפון שלי ואז שואלת אותי עליהם, מציצה מעל כתפי כשאני במחשב. מחטטת לי בארון הבגדים. בקיצור, לא מכבדת את הפרטיות שלי. ומטילה עליי לסדר את החדר, למרות שאף אחד לא אמור להכנס אליו מלבדי.

אפילו האחיות התאומות שלי, בנות ה-19, מתייחסות אליי כאילו אני הילדה הכי קטנה בבית. מישהי שצריך לחנך ולהסביר לה איך להתנהג. מישהי שלא צריך להתייחס לדעתה. מישהי שאפשר להרים עליה את הקול. אני מאד אוהבת את האחיות שלי. זו לא אשמתן. הן מתנהגות אליי כמו שההורים מתנהגים אליי.

והחלטתי לצמצם. להפסיק לחזור לירושלים כל סופשבוע וגם כשאני חוזרת - לא להשאר ימים שלמים. משישי בצהריים עד מוצ"ש זה מספיק בהחלט. אם היה לי אוטו ולא הייתי תלויה בתחבורה ציבורית שלא קיימת בשבת - אז הייתי נוסעת הלוך וחזור בשישי בערב וזהו.

וקשה לי גם כי הגעתי למצב של תיעוב לגוף שלי. אני לא יודעת מה אעשה כשהאביב יגיע סופית ואאלץ ללבוש בגדים קצרים. הירכיים שלי אימתניות, הזרועות שלי מדלדלות, צמח לי עוד סנטר, הבטן שלי עולה על התחתונים ומתפרשת לכל עבר, כל החולצות שלי הפכו לחולצות בטן, כל המכנסיים שלי נקרעו בין הרגליים. איכס. פלא שאני לובשת בגד ים בציבור ארבע פעמים בשבוע. אני מקווה שאני לא מפחידה את האחרים. מזל שדורשים שם ללבוש בגד ים שלם.

ועוד דבר שקשה לי איתו זה הספקות לגבי הקשר עם א. אני אוהבת אותו. באמת שכן. אבל שואלת את עצמי אם באמת נוכל לשזור את חיינו ביחד. זה נחמד מאד שעכשיו אנחנו נפגשים פעם- פעמיים בשבוע, מתעלסים, צוחקים, אוכלים ומדברים, אבל כרגע אני לא כל כך רואה הבדל בין היחסים שלנו לבין יחסים של ילדים בני 16. החיים שלנו לא משותפים. אנחנו אורחים זה בחיי זו. ואולי אני גם סתם מקדימה את המאוחר, כי אנחנו ביחד בקושי חצי שנה (עוד כמה ימים ימלאו לקשר שלנו שישה חודשים) ומה בדיוק רציתי אחרי כל כך מעט זמן. ברור שמוקדם מדי לחשבון בנק משותף או למעבר לגור ביחד. לא יודעת מה מפריע לי כל כך. כנראה זה שקשה לי להכיל אותו לאחרונה. החסרונות שלו הרבה יותר בולטים כעת בעיניי. הדברים אותם הזכרתי כבר בבלוג, סביב הנושא של זה שהוא פרוד מאישתו, סביב זה שיש לו ילדים, סביב זה שהיה חרדי ועדיין יש כבלים שכובלים אותו לחרדיות, סביב זה שהוא מבוגר ממני בכמעט 11 שנה, סביב זה שהוא גר קצת רחוק ואצל הוריו, סביב...הבנתם כבר את הפואנטה.

אפילו המראה החיצוני שלו לא מספיק טוב בשבילי לאחרונה: הכתמים האדומים על עור הפנים (כשהוא מחוץ לבית אז יש לו מייקאפ אבל אצלי הוא מתקלח ואז המייקאפ יורד והכתמים צצים), המשקפיים, הזקן, הלשון המזעזעת (יש לו בליטות על הלשון וחתיכה קטנה מהלשון בפרונט חסרה. אף פעם לא ראיתי עוד לשון כזאת), השיניים שקצת עקומות, זה שגבו ובטנו וכל שאר גופו שעירים, השערות הלבנות שהולכות ומתרבות על ראשו ועל זקנו, הכרס הקטנה שצמחה וגם זה שה...אמממ...איך אנסח את זה בעדינות...איבר מסוים בגופו הוא קטן.  גם הכיפה השחורה על ראשו - מפריעה לי. וזה שכמו אבא שלי הוא לובש תחתוני ספידו וגופיה לבנה, לא מוסיף בכלל.

ותכלס, כלום לא השתנה. גם כשהתחלנו לשכב וגם כשהתחלנו לצאת - הוא נראה אותו דבר. אם כבר מראהו השתפר, כי הוא הפסיק ללבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים של חרדי והתחיל להתלבש כאחד האדם (למרות שגם הלבוש שלו מזכיר לי את אבא שלי). אז למה עכשיו המראה שלו יותר מפריע לי מבעבר?

וגם אני לא דוגמנית צמרת. אני מלאה מאד, כפי שכבר סיפרתי בפוסט הזה ולא הבחורה הכי מטופחת בעולם. א אף פעם לא גרם לי להרגיש לא בנוח לגבי המשקל שלי או לגבי זה שאני פרועה לפעמים או לגבי זה שלפעמים אני קצת מתעכבת לפני שאני מוציאה שפם. להפך. הוא תמיד גורם לי להרגיש יפה ומראה לי שהגוף שלי מגרה אותו. מגיע לו אותו יחס. 

ואולי אני סתם מטריפה לעצמי את השכל כי תכלס, אני מאושרת בזרועותיו ואולי כדאי פשוט לזרום ולהנות מהרגע, במקום לטחון מחשבות. מעולם לא הכרתי אדם יותר מכיל מ-א. הוא מתוק, הוא חכם, הוא מצחיק, אפשר לסמוך עליו וטוב לי במחיצתו. אני מתגעגעת כשהוא לא לידי. אני אוהבת אותו. אני מכבדת אותו. הוא אוהב אותי. הוא מכבד אותי.  ולעת עתה זה צריך להיות מספיק טוב בשבילי.

לילה טוב.

שלכם,

נונה.