היי,
פתחתי את הבלוג הראשון שלי חודש לפני יומולדת 18, בחופש הגדול שלפני יב. כתבתי בו, כמעט כל יום במשך חמישה חודשים ואז סגרתי אותו כי ילדים מגעילים מהשכבה שלי עלו עליו.
כמה ימים אחר כך פתחתי בלוג חדש, שגם בו כתבתי כמעט כל יום במשך שמונה חודשים ואז סגרתי אותו כשעלו עליו ובגללו העיפו אותי מהוסטל של אוטיסטים בו עשיתי שירות לאומי.בערך חודש לאחר מכן פתחתי את הבלוג הנוכחי ובו אני כותבת כבר שבע שנים וחצי.
סך הכול אני מבלגגת כבר שמונה שנים וחצי.
תכלס, אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי ישראבלוג. עברתי פה שירות לאומי, שנתיים וחצי בין סיום השירות לתחילת הלימודים, שלוש שנים של תואר, שנה שלאחר התואר ולאחר מכן את החצי שנה האחרונה, בה אני שוב סטודנטית, הפעם ללימודי תעודה. הבלוג ליווה אותי לאורך קשרים זוגיים ויזיזויות, לאורך זוגיות של שלוש שנים, לאורך פרידות כואבות, לאורך משברים עם המשפחה ומשברים עם הלימודים ועם החברים, לאורך מעברי דירות רבות. תכלס, הדבר היחיד שתמיד יכולתי לסמוך עליו שלא יעלם לי לעולם, בשמונה שנים וחצי האחרונות, היה הבלוג.
פעם הייתה בי תכונה שהיא דחף עז לחלוק כל דבר שקרה לי. הייתי עוברת על ספר הטלפונים בפלאפון שלי ומתקשרת למשהו כמו עשרה חברים, בכל פעם שהייתי רבה עם החבר, או מתקבלת ללימודים כלשהם, או שוכבת עם מישהו או רבה עם אימא שלי. בשנים האחרונות הדחף הזה הלך ופחת. במיוחד לאורך השנה האחרונה אני מרגישה את זה: למשל על מה שקרה עם בוריס לפני כמה שבועות - לא דיברתי עם אף אחד מלבד עם בוריס ועם א. לא שאכפת לי שידעו, אבל לא אתקשר במיוחד כדי לדווח. ואני חושבת שיש לישראבלוג תרומה נכבדת לתהליך ההתבגרות החשוב הזה. בזכות זה שיש לי את הבלוג ואני יכולה לפרוק ולחלוק דרך כתיבתו - אני פחות מרגישה דחף לזה בחיים האמיתיים. בעצם, ישראבלוג זה בהחלט חלק מהחיים האמיתיים. חלק חשוב. ביום שני הקרוב עומד להיות מפגש אחרון לצורך אבחון ואני בכלל לא יכולה לדמיין שימנע ממני לכתוב על זה כאן.
אני בכלל לא יכולה לדמיין סיטואציה בה יסגרו את ישראבלוג. כששמעתי שישראבלוג בסכנת סגירה ממשית - הצטמררתי כולי. אסור שדבר כזה יקרה. אני באמת לא יכולה לדמיין את זה. אם זה יקרה - חלק ניכר ומשמעותי מהחיים שלי יסתיים גם הוא.
עצם זה שעשרות, אם לא מאות אנשים, עוצרים את כל עיסוקהם כדי לקרוא על החיים שלי - מפעים אותי כל פעם מחדש. יש פה אנשים שקוראים אותי מתחילת דרכי. אני חושבת שקוראים וותיקים וקבועים מכירים אותי טוב כמו המשפחה שלי והחברים הכי טובים שלי.
כנ"ל לגבי בלוגרים שאני עוקבת אחרי הבלוג שלהם בקביעות. אצל בובי למשל אני קוראת כבר שבע שנים. לוויתי אותה כשהייתה חיילת (בימים בהם קראה לעצמה בבלוג "ג'ובניקית ממורמרת"), ליוויתי אותה כשהשתחררה, ליוותי אותה בשנתיים שהיו לה בין סיום השירות לתחילת הלימודים, בשנתיים בהם למדה בבן גוריון בבאר שבע וגרה שם במעונות, בשנה בה עשתה הפסקה מלימודים וחזרה לגור בבית הוריה במרכז ובשנה וחצי האחרונות בהן היא לומדת בבר אילן ברמת גן. גם היא ליוותה אותי, מהיום הראשון של הבלוג שלי, בכל הדברים אותם פירטתי בפסקה השניה בפוסט הזה.
את פייק ריאלטי אני מלווה כבר ארבע שנים וחצי. התחלתי לקרוא אצלה, כששתינו התחלנו תואר במקביל, ליוויתי אותה לאורך השלוש שנים של התואר ובשנה וחצי מאז סיימה את התואר. ליוויתי אותה מתחילת היחסים עם הבנזוג שלה ועד שהם התחתנו לא מזמן. וגם היא ליוותה אותי לאורך כל הזמן הזה.
ואריאלה רביב. אני חושבת שהיא מעולם לא קראה בבלוג שלי, אבל אני קוראת אצלה, כל פוסט ופוסט מבלי להחמיץ שום פוסט לעולם (גם אצל בובי ופייק ריאלטי לא החמצתי שום פוסט מעולם מאז התחלתי לקרוא אצלן), בסביבות השבע שנים. ליוויתי אותה כשניסתה להכנס להיריון, לוויתי אותה לאורך תשעת החודשים של ההריון, בלידה ובגידול הבת שלה. ולפני שנתיים שוב ליוויתי אותה כשניסתה להכנס להריון, בתשעת החודשים של ההריון ובלידה. לא מזמן ביתה השניה חגגה יומולדת שנה. ביתה הראשונה כבר עומדת לעלות לכיתה א.
אסור שישראבלוג יסגר. פשוט אסור. וחייבים לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את זה. חייבים להציל אותו. פשוט חייבים.
שבת שלום.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
