היי לכל קוראיי וחג שמח למי שקרא את הפוסט בחג,

ביום שבת, לפני שבוע וחצי, ישבתי בבית של ההורים כל היום ולמדתי, או לפחות ניסיתי ללמוד, למבחן ענק בהידרותרפיה (מועד ב) שהיה אמור לי להיות ביום ראשון. במוצ"ש, בדיוק כשעליתי על אוטובוס מירושלים לתל אביב, אז א התקשר אליי והתעניין בחביבות בשלומי. בין השאר, הוא שאל אם יש לי מילונית, כי עמד להיות לו מבחן אמצע סמסטר ביום שני, בקורס לאנגלית לפטור שהוא לומד באוניברסיטה. אמרתי לו שיש לי מילונית בירושלים, אבל שבדיוק עליתי לאוטובוס לתל אביב. א התבאס ואמר שיקנה.

ריחמתי עליו שיוציא 500-600 על משהו שישמש אותו פעמיים בחיים אז עשיתי סבב טלפונים והתקשרתי לכל חבריי שגרים במרכז, בניסיון למצוא מישהו שיביא לו מילונית. בסוף הצלחתי לתפוס את טיטי, חברתי מהלימודים, והיא אמרה שיש לה מילונית ושהיא תביא לי אותה למחרת ללימודים. טיטי גם סיפרה לי שהרכזת של התעודה שלחה הודעה שהיא מאד חולה, אז המבחן שהיה אמור להיות לנו בהידרו ידחה לאחרי פסח.

מצד אחד, התבאסתי שסתם נהרס לי כל הסופשבוע בלמידה. מצד שני, שמחתי שככה אהיה יותר מוכנה למבחן באחרי פסח. ובכלל, מצב נתון שהמבחן יהיה אחרי פסח, אז אין מה לנתח את זה.

אימא שלי התקשרה אליי ונתנה לי מספר טלפון של חברת כוח אדם, שמחפשת עובדים לפסח לעבודה במלצרות בבית מלון. אימא שלי מזמן החליטה שבטח לא תהיה בסקרים עבודה במהלך הפסח ושעליי למצוא איזה פרויקט לעבוד בו, במהלך החג. אמרתי לה:"כן, כן" כדי שתעזוב אותי, אבל כשהיא ראתה שאני לא מחפשת בעצמי - היא מצאה לי בעצמה מספר ונתנה לי אותו. 

ביום ראשון, כשהייתי בדרך ליום לימוד בהדרכת שחייה, טיטי הודיעה לי שהיא לא תגיע באותו יום ללימודים. החמודה הזו התכוונה להגיע בערב במיוחד מחולון לרמת גן בתחבורה ציבורית, רק כדי לקיים את הבטחתה להשאיל לי את המילונית. אז אני הצעתי שכבר נעשה משהו ביחד וסיכמנו ללכת לסרט.

באותו יום לא נכנסתי למים. הרגשתי לא טוב ולא רציתי להיכנס לבריכה. זו הייתה הפעם הראשונה שלא נכנסתי. נעמדתי על ספת הבריכה וצפיתי בסטודנטים האחרים ואני חושבת שלמדתי מזה המון.

התקשרתי בנוגע לעבודה שאימא שלי המליצה עליה. הם הציעו שאבוא לראיון יום למחרת, ואני החלטתי לא ללכת, כי אני לא רוצה לעבוד במלצרות, אני יודעת שאהיה גרועה בזה, אני לא רוצה לעבוד בחג עצמו וחול המועד יוצא רק יומיים, שבאחד מהם אני עומדת לנסוע לחיפה לחנוכת בית של מימי חברתי, אז החלטתי לא ללכת על העבודה הזו.

באותו יום שקבעתי עם טיטי ללכת לסרט, נאלצתי לדחות את פגישתי עם צוצו חברתי, שהייתי אמורה להיפגש איתה באותו ערב, אבל צוצו דווקא קיבלה את זה סבבה.

הלכתי בערב עם טיטי לסרט "למצוא את האחת". קומדיה מטומטמת וחביבה, על מישהו גוי שרוצה מישהי יהודיה, אבל הבחורה היהודייה רוצה רק מישהו יהודי, אז הוא פונה לחברו היהודי שילמד אותו איך להתנהג כמו יהודי. דווקא נהניתי מהטמטום. וגם נהניתי מחברתה של טיטי החמודה.

ביום שני א בא אליי במיוחד מאשדוד לגבעתיים, כדי לקחת את המילונית. הייתה לנו רק שעה וחצי לבלות ביחד כי הוא היה צריך לחזור לאשדוד, כדי להיבחן (כמה נסיעות המילונית הזו עברה). אכלנו אצלי בבית, דיברנו, צחקנו, התגפפנו ואז הוא יצא לתפוס אוטובוס לאשדוד ואני יצאתי לתפוס אוטובוס לעבודה.

בעבודה היה נחמד. אני שמחה שהבאתי את עדוש ידידי לעבוד איתי. כיף לצחוק איתו במהלך משמרת.

אחרי העבודה, בערב, ישבתי בסלון הדירה עם אף פחוס ידידי ושותפי, ועם חבר שלו. והיה נחמד.

במהלך כל היום אימא התקשרה 4789457 פעמים, כי הייתה לחוצה בעניין העבודה ולא עניתי לה, כי היה לי כוח לריב. 

ביום שלישי החלטתי לראשונה לא ללכת לסטאז', כי לא הרגשתי טוב בבוקר. הודעתי את זה למנחה שלי, שקיבל את זה סבבה לגמרי. מאוחר יותר באותו יום, נסעתי עם ג'ינג'ית חברתי לעבודה, כי הרי גם היא הגיעה לעבוד שם דרכי. 

במהלך המשמרת היה לי קצת לא נעים שהיה חיבור כזה טוב בין ג'ינג'ית לעדוש. אני מניחה שזה קטע של רכושנות. וגם טראומה מכיתה ח, כי אז הכרתי בין שתי חברות שלי, שכל אחת מהן הכרתי במקום אחר, והן התחברו והפכו לחברות טובות וזרקו אותי.

התקשרתי לאימא שלי לעשות לה סקר ולהודיע לה שאני בחיים, והיא שטפה אותי על זה שלא עניתי לה יום קודם ושאלה אותי אם הלכתי לראיון של העבודה במלצרות. כשאמרתי לה שלא, היא התחילה לצרוח ולא הסכימה לנתק. זה מזה עצבן אותי. אני לא חייבת לה דין וחשבון ואין לה זכות לצרוח עליי בגלל דבר כזה, בטח לא כשאני באמצע משמרת של העבודה בסקרים ולא יכולה להאריך בדיבור שיחה פרטית.

מאוחר בלילה, תוך כדי שיטוט בפייסבוק, גיליתי לחרדתי ולצערי שחברה שלי מתה. למדנו ביחד לתואר ועשינו ביחד סמינריון. הייתה לה מחלת ניוון שרירים שהובילה לזה שבשנה השלישית של התואר - היא הייתה משותקת בארבע גפיים, עם מכונת הנשמה ולא יכלה להזיז את הצוואר, אבל תמיד הייתה מלאה שמחת חיים והומור ורק בזכותה קיבלנו בסמינריון 100 עגול. ה-100 היחיד שלי בתואר.

נחרדתי. התחלתי לבכות ולצעוק. רצתי לאף פחוס ואמרתי לו שהיא מתה והוא חיבק אותי וניחם אותי. ישבנו ביחד חצי לילה ודיברנו עליה. 

ביום רביעי קמתי ללימודים שבורה. חברות שלי מהלימודים ניחמו אותי. חשבתי כל הזמן על החברה שלי שמתה. היו כמה רגעים, בהם מישהו הצליח להצחיק אותי ובכל פעם צחקתי ואז נמלאתי רגשות אשמה.

בדרך חזרה לדירה מהלימודים, התקשרתי לאימא כדי להתייעץ איתה איך להתנהג בשבעה. אימא התעקשה לדבר על העבודה במלצרות ושוב צרחה עליי. נפגעתי מאד. אני לא חייבת לה דין וחשבון בכל מקרה ועשרת מונים עוד יותר כשאני שבורה בגלל מוות. ניתקתי לה בפרצוף ושלחתי לה הודעה שהיא יכולה להתבייש ושאני לא מדברת איתה יותר. 

בערב אף פחוס החמוד הסיע אותי לשבעה וחיכה לי למטה באוטו בזמן שהייתי שם וניחמתי. הייתה חוויה שונה ממה שחשבתי. אף אחד שם לא בכה ולא צעק. כנראה אימא שלה עדיין לא עיכלה את העובדה שכמה שעות לפני כן ראתה את ביתה נקברת באדמה.

אחרי שחזרנו הביתה - דורה חברתי באה אליי. ראינו ביחד טלוויזיה ואכלנו ודיברנו וצחקנו ואני הרגשתי יותר טוב.

ביום חמישי קמתי למשמרת בוקר בעבודה, אותה העברתי עם ג'ינג'ית ועוד בחורה חמודה מהעבודה. גם נשארתי שעה נוספת.

אחרי העבודה מיהרתי בחזרה לדירה, כדי לסיים לארוז. עמדתי לנסוע לסופשבוע לקיבוץ בערבה, איפה שגרה אחותי הגדולה עם בעלה והילד, ביחד עם בנזוגי א. 

ידעתי שהסופשבוע הזה הוא התקדמות ונקודת ציון ביחסים שלי עם א: גם פעם ראשונה שנהיה ביחד בשבת, גם פעם ראשונה שנישן במקום שהוא לא הדירה שלי, גם פעם ראשונה שנבלה ביחד שתי לילות ברצף, וגם פעם ראשונה שהוא יכיר את אחותי. 

תכלס, לא התייחסנו לסופשבוע הזה כאל ביקור בביתה של אחותי, אלא כאל סופשבוע בקיבוץ ליד אילת, בצימר שקיבלנו בחינם. הרי נתנו לנו שם דירת אירוח. היינו מתפדחים אם היינו צריכים לישון בסלון של אחותי. 

א הגיע אליי אחרי משמרת בעבודה שלו, אכלנו משהו קטן, וידאנו שהכול ארוז ונסענו לתחנה המרכזית. בתחנה המרכזית עלינו על אוטובוס לאילת והיינו בו כמעט חמש שעות. 

הגענו לקיבוץ גמורים. אמרנו יפה שלום לאחותי ובעלה שלקחו אותנו לדירת אירוח, שם התקלחנו ביחד, התגפפנו קצת והלכנו לישון.

ביום שישי קמנו בבוקר, התארגנו, הלכנו לאכול בחדר אוכל ואז נסענו לאילת עם אחותי. שוטטנו שלושתנו בטיילת, אחותי קנתה גלידה, עשיתי שם קעקוע מחינה של שני דרקונים, על השכמה. אחרי שעה בערך אחותי עזבה אותנו וחזרה לקיבוץ, כי הייתה צריכה להוציא את הילד שלה מהגן.

א ואני המשכנו לטייל בטיילת ואז הלכנו לים. בים נתלתי על א ואחר כך לימדתי אותו לשחות. היה מזה כיף. אחר כך הלכנו לאכול פיצה בטיילת ואחר כך מיהרנו לתחנה המרכזית, כי היה לנו אוטובוס אחרון לקיבוץ ב15:00.

אגב, אהבתי מה ש-א לבש באילת: מכנס קצר, חולצת טריקו וכפכפים. על ראשו היה כובע קסקט שלא מתי עליו, אבל זה עדיף מהכיפה. סופסוף הוא היה לבוש כמו בחור צעיר ולא כמו אבא שלי. 

אני נשרפתי בים, במיוחד בכתפיים. סירבתי לשים קרם הגנה בטענה שאני לא אשכנזייה. 

כשהגענו לקיבוץ, אז הלכנו לבית של אחותי ובעלה, אבל הם ישנו, אז הלכנו לדירת אירוח, התקלחנו ביחד, התכרבלנו ביחד במיטה ונחנו. אחותי הציעה שנלך איתם לחברים שלהם בקיבוץ, אבל היינו גמורים. 

בערב התלבשנו יפה והלכנו לבית כנסת. אני לבשתי שמלה, שהחמיאה לי ו-א לבש חולצה מכופתרת סגולה ומכנס בהיר. מאד התלהבתי מלבושו כי תמיד אני רואה אותו בשחור-לבן וגם כשהוא לא לבוש כמו פינגווין - החולצות שלו אפורות או כחולות-כהות. הצבע הסגול מאד החמיא לו וגם המכנס הבהיר.

בית הכנסת הייתה חוויה אנתרופולוגית בשביל א, כי התפללו שם גברים ונשים ביחד. אני נהניתי שם. פתאום קלטתי כמה זמן לא התפללתי ושזה חסר לי.

כשסיימנו עם בית הכנסת - אחותי ובעלה הגיעו עם האחיין שלי. סופסוף ראיתי את האחיין החתיך שלי. אהוב ליבי בן השנתיים וחצי. התנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות והוא שיתף איתי פעולה. התלהבתי מאד לראות אותו וגם הוא התלהב מאד לראות אותי. 

הלכנו לחדר אוכל ואכלנו ארוחה גדולה וטעימה. כשסיימנו לאכול - הלכנו לרחבה שליד בית הכנסת, בה כל המבוגרים ישבו ביחד ודיברו וכל הילדים שיחקו, רובם על קורקינט, בימבה או אופניים. היה נחמד.

אחרי זמן מסוים, אחותי אמרה שהאחיין שלי צריך ללכת לישון. היא אמרה לו שאני הולכת לדירת אירוח והוא הולך הביתה לישון. האחיין המקסים שלי התעקש שאני אבוא איתם ורק אני אשכיב אותו לישון. הסכמתי בשמחה.

היה קטע קורע שהאחיין שלי אמר שהוא רוצה שאני אבוא ולא רוצה ש-א יבוא. אחותי ובעלה הסבירו לו ש-א חבר שלי, אורח שלהם וחבר שלהם. כשהגענו לפתח הבית, האחיין הנסיך שלי אמר ל-א:"אתה יכול להיכנס." והוסיף:"אתה חבר של אבא ואימא."

בבית שלהם גיסי קילח אותו ואז אני הקראתי לו סיפור והשכבתי אותו לישון. בינתיים א דיבר עם גיסי ואחותי ואני שמחתי שנוצר ביניהם חיבור. גיסי ו-א בדיוק באותו גיל.

אחרי שהאחיין שלי נרדם, ישבנו ביחד ארבעתנו ודיברנו. היה נחמד.

אחרי זה חזרנו לדירה, התעלסנו, צחקנו. נהניתי מכל רגע.

ביום שבת קמנו מאוחר. התכרבלנו ביחד במיטה. אחרי זה הלכנו לארוחת צהריים בחדר אוכל ואז נודע לנו שפתחו באותו יום את הבריכה של הקיבוץ. אז אחרי האוכל א ואני חזרנו לדירת אירוח, החלפנו לבגדי ים והלכנו לבריכה. שם נתליתי עליו ואחרי זה לימדתי אותו לשחות והיה כיף, מלבד זה שהמים היה קרים מדי.

אחר כך חזרנו לדירה, התקלחנו ביחד, התארגנו, ארזנו הכול והלכנו לבית של אחותי ובעלה. שם שמרנו על האחיין שלי בזמן שאחותי ובעלה ארזו, משם הלכנו לחדר אוכל לארוחת ערב ומשם רצנו לתחנת האוטובוס, כי ל-א היה אוטובוס.

אגב, לאורך כל השבת אני הייתי הגוי של שבת של א: הדלקתי לנו את הבולייר כדי שיהיו לנו מים חמים למקלחת, הוצאתי לו את הפלאפון מהטענה, הדלקתי את הקומקום כדי שיוכל להכין לנו תה, עניתי לטלפון והגשתי לו. תכלס, הוא גם צפה בטלוויזיה כי אחותי הדליקה והאחיין שלי ראה "פרפר נחמד" וגם עלה על אוטובוס לפני צאת שבת, כי זה היה האוטובוס האחרון, אבל לא הוא הדליק את הטלוויזיה ולא הוא נהג.  

אני הייתי אמורה לנסוע עם אחותי ובעלה והילד שלהם ביום ראשון לירושלים, אבל גם הם החליטו לנסוע באותו ערב, אז היינו קצת בדירה שלהם, הם סיימו לארוז ואז יצאנו לדרך. הדרך לקחה שלוש שעות וחצי. 

בבית של ההורים בערך איבדתי את ההכרה. נרדמתי מיד. 

ביום ראשון הייתה לי הצטברות של בעיות רפואיות קטנות: כאב הגרון שהיה לי כבר כמה ימים החמיר וגם השיעול שלי החמיר, הכתפיים כאבו לי מכך שנשרפו, פיתחתי פריחה מגרדת בכל הגוף שלא ברור אם היא מיתושים או מהשמש, היה לי קלקול קיבה. ישנתי כמעט כל היום.

אימא ואני בקושי דיברנו זו עם זו, לא רק מהצד שלי, אלא גם מהצד שלה.

בערב אחותי הגיעה, אכלנו כולנו ביחד. תרגלנו קצת את השיר שהיא חיברה למסיבת גיוס של אחותי שתהיה בשבוע הבא ואז ראיתי קצת טלוויזיה ושוב בערך איבדתי את ההכרה על המיטה.

היום, קרי יום שני, התעוררתי כשהדבר העיקרי שמפריע לי זה שמגרד לי בכל הגוף. אבל אני מתמודדת.

אימא שלי ואני ניסינו לגשר על הפערים ולהשלים. לא הצלחנו להגיע להסכמה, אבל החלטנו להשלים בכל זאת, לכבוד החג.

בערב נלך לארוחת ליל הסדר אצל אבא של גיסי. גם אחי, אישתו וילדיו יהיו שם וגם אחותו, בעלה וילדיהם של אחותו של גיסי. 

ופה סיימתי את הסיכום של עשרת הימים האחרונים. אני אכתוב עכשיו, בקצרה, מה אני מתכוונת לעשות בשבוע הקרוב. 

מחר, יום שלישי, אעביר את יום החג עם המשפחה. בערב אני אחזור לגבעתיים וכנראה ש-א יבוא לישון אצלי.

ביום רביעי אני רוצה ללכת לים עם דורה ובערב להיפגש עם צוצו. אולי גם עם ג'ינג'ית.

ביום חמישי אני בטח אנוח. בערב אני צריכה לנסוע לחיפה, לכבוד יום הולדתו של בעלה של מימי (חברתי הטובה ביותר), שהם מנצלים גם כדי לעשות חנוכת בית, למרות שעברו לשם כבר לפני חצי שנה. אפגוש שם בין השאר את בוריס ידידי הטוב. 

בשישי ושבת אהיה כנראה בגבעתיים. אני בטח אקפוץ לדורה. 

ביום ראשון אסע לירושלים לערב חג ואבלה גם ביום שני עם המשפחה. בשני בערב אני צריכה לחזור לגבעתיים. 

ביום שלישי החיים חוזרים לשגרה. יש לי סטאז' בבוקר, אחריו אולי אעבוד ובערב אלך לפסיכולוגית.

אז זהו.

שיהיה חג שמח (לכולם) וכשר (למי שמקפיד על כשרות).

שלכם,

נונה.